ענין הדילוג הוא מה שכתוב במדרש, שמדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, הכוונה היא שאינו מביט על מעשיכם כו׳ ומדלג על ההרים וגו׳, ונגלה עליהם וגאל אותם.

חטא בני אהרן היה שב"רצוא" שלהם לא נרגש ה"שוב", הם נכנסו לפני ולפנים ולא חשבו אודות היציאה. ואף שעבודתם היתה בתכלית העילוי, והיו מקודשים יותר ממשה ואהרן, בכל זאת היו צריכים את ה"שוב".

על הפסוק "ושמרתם את משמרתי" נאמר בגמרא: "עשו משמרת למשמרתי". מכאן היסוד לגדרים והסייגים דרבנן, וגם של הגדרים והסייגים שכל יהודי חייב לגדור עצמו בהם – אפילו ביחס לדברים המותרים – כדי שלא לבוא ח"ו לידי איסור.

ונקדשתי בתוך בני ישראל – ידוע הדרוש על זה בלקוטי תורה ראשית פרשתנו, שמדייק שם כמה דיוקים בפסוק זה, מהו לשון תוך, וגם מה שכתוב בנזיר גם לשון קדוש – קדוש יהי' גדל פרע.

עבודת ספירת העומר היא בירור המדות, שלכן סופרים ארבעים ותשעה יום, "שבע שבתות תמימות", כדי לברר את שבע המדות, כאשר האדם משלים את עבודתו בבירור המדות נותנים לו מלמעלה ענין זה של תורה.

שלך גדולה משלהם – כי ענינם הוא עלי' מבי"ע לאצילות, וזהו ענין של אתערותא דלתתא מלמטה למעלה, ושלך גדולה, כי עבודתו של אהרן היא באצילות גופא, שזה בא מלמעלה.

בשבת נמשך מתנה מלמעלה, כמאמר: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל. ולכן גוי ששבת חייב מיתה, כי השבת היא מתנה שניתנה לישראל דוקא.

אם בחוקותי תלכו – אין אם אלא לשון תחנונים, כלומר שהקב״ה מבקש ומתחנן ונותן כח לכל אחד ואחד מישראל שיהי׳ בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה.

במאמר הרבי לפרשת במדבר מסביר הרבי, שהספירות על ידם נברא העולם, הם ענין של הגבלה, עשר ולא תשע ולא אחד עשר. ותפקידנו בעולם הוא להמשיך את הבלי גבול בתוך הגבול, עד אשר לא ימד ולא יספר.

מספר בני ישראל בפרשת במדבר הוא 60 ריבוא הוא רק שורשי נשמות ישראל. וכמו שכתוב בהפטרה: והי' מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר, הכוונה, שהמספר גופא הוא בבחי' בלי מספר. שכל אחד הוא בבחי' בלי גבול.

בשיחת הרבי לפרשת ויקרא מסביר הרבי, שעבירה בשוגג היא פעולה הנעשית מאליה ומלמדת על מהותו של האדם, שבה קשור ה"אני" שלו, שהוא יותר מכוונה ודעת, ולכן הוא נמשך, אינסטינקטיבית, לעשות אותה בפועל…

פרשתנו נקראת בספרי הראשונים בשם "זאת תהיה". אך בדורות המאוחרים יותר מנהג ישראל (אשר תורה הוא) לקרוא לה בשם "מצורע". מדוע?

סיבת הנגעים הוא מחמת הסתלקות אור החכמה, שהרי ענין הנגעים הוא כאשר מאיר רק מוחין דאימא, והתיקון לענין הנגעים הוא להמשיך המוחין דאבא.

נשא את ראש בני גרשון גם הם, נוסף על נשיאת ראש בני קהת, מלמד על עבודת המשכן אצל כל אחד. בזמן המקדש הכוהנים והלויים עשו את העבודה כשלוחי העם, אולם עבודת המשכן מוטלת על כל יהודי.

מצות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות, ונקראת "מצוה סתם", כי היא עיקר כל המצוות, ו"עולה על כולנה", כי היא "נוגעת" לכללות נפשו הבהמית, שהרי "במעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית", לכן, כאשר אדם נותן ממון זה לקדוש־ברוך־הוא, הרי הוא "נותן חיי נפשו לה'".

תכלית הבריאה היא שתהיה דירה לה' יתברך בתחתונים, שמהדברים הנחותים יעשו דירה לקדוש־ברוך־הוא.

בפרשת קדושים מדובר על איסור ערלה… הטעם לכך שפירות הערלה מתבטלים דוקא לאחר לקיטתן, אבל כל עוד הפירות על הנטיעות אין הנטיעה של ערלה בטילה בשאר הנטיעות הוא, משום ש"מחובר לא בטל".

קדושים תהיו כי קדוש אני גו' , וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים גו', ואיתא במד"ר, משל למלך שעשו לו בני המדינה ג' עטרות.

על פי הלל מצד הדרגה ש"ישראל קדמו לתורה", הרי כל התורה היא למען ישראל, כדי לגלות את מעלתם. וכיון שהם אחים ממש מצד שורש נפשם, הרי שאהבת ישראל היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא.

במאמר הרבי לפרשת שלח מסביר הרבי, שכלב השתיק את העם, כלומר, את בחי׳ המדות. קודם כל, הוא פעל בהם את הביטול הכללי, כדי שעל ידי זה יוכל להפכם אחר כך.

בפרשת שמיני מדובר על הבהמות הטהורות המותרות לאכילה והבהמות הטמאות האסורות באכילה. מהו הלקח שלנו מכך?

פרשת שמיני נאמרה בפשטות בר״ח ניסן, וקריאתה ברוב השנים היא בסמיכות לחג הפסח. ומזה מובן שענין "ויהי ביום השמיני", הוא המשכה למעלה מהשתלשלות עד למטה מטה, שייך וקשור גם עם ענינו של חג הפסח.

בפרה מרומזות ד׳ המלכיות (ד׳ גלויות), אדומה זו בבל תמימה זו מדי (גלות אחשוורוש) וכו׳. וצריך להבין השייכות דפרה אדומה לענין הגלויות, והרי פרה קשורה למשכן ומקדש, ובזמן הגלות גלינו מארצנו ונחרב בית מקדשנו, ומה ענין פרה אצל גלויות?…

במצות מילה שקיימו ישראל במצרים נתגלה יחודה של מצות מילה, שלגביה לילה "כיום יאיר": שהרי כל ענין יציאת מצרים היה כולו בדרך של "פסח" – דילוג, למעלה מהגבלות הטבע.

החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. אמרו רז״ל, משבחר ביעקב ובניו קבע להם חודש של גאולה שנאמר החודש הזה לכם וגו׳.