פניני התניא – ביאור פרק כח בליקוטי אמרים

יום חמישי י״א אדר ב׳ ה׳תשע״ד
מכיון ששעת התפילה היא שעת הבירור, והנפש האלוקית בשיא הכוונה וההתעלות בעבודת ה', אז יוצאת הנפש הבהמית למלחמה כנגדה ושולחת מחשבות זרות. שדרך הנלחמים והנאבקים זה עם זה, כשאחד מתגבר השני מתאמץ ומתגבר עוד יותר כדי להכריעו. ודוקא העובדה שהנפש הבהמית מתעוררת כל כך בשעת התפילה מעידה שהתפילה כדבעי; כי הנפש הבהמית רואה שהבינוני מתעלה ועובד את ה' כמו שצריך, אז היא מנסה לבלבלו ולהכשילו כדי לנצחו.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג

 

 

פרק כח – יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע

 

 

מה ערך לכל העבודה?

 

 

 

בפרק הקודם עסק רבינו הזקן בעובדה שלבינוני נופלות מידי פעם מחשבות והרהורים רעים, ועלול הוא ליפול ברוחו ולחשוב שכל עבודתו אינה שווה מאומה.

 

וביאר רבינו שאדרבה, בכך ניתנת לו כאן ההזדמנות מלמעלה לקיים את מצות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". ובכך הריהו פועל נחת רוח נפלאה למעלה. שכן "כד (כאשר) אתכפיא סטרא אחרא – אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין", ואף "יתיר מכולא", כמבואר לעיל בארוכה.

 

בהמשך לזה, עוסק רבינו כאן במי שנופלות לו המחשבות הללו באמצע עבודתו בתורה ובתפילה. כאן[1] לא יועיל הביאור דלעיל שהזמינו לו מלמעלה אפשרות לקיים את ה"ולא תתורו" ולעשות "אתכפיא", וההסבר עד כמה עבודה זו היא חשובה ונעלית – כי מה ייתן ומה יוסיף הביאור במעלה הנפלאה של ה"אתכפיא" כשלעצמה, בשעה שהוא חש כי "אתכפיא" זו מקלקלת ומפריעה לו בעבודת ה'!

 

הוא נמצא בעיצומה ובשיאה של ה"כניסה" לעולם הקדושה ועבודת ה'. הוא משתדל ומתאמץ בכל כוחו להשקיע עצמו בתוך ההתבוננות בגדולת ה', ולעורר בנפשו איזשהו רגש של אהבת ה' ויראת ה' – ובאים ומבלבלים אותו ומפריעים לו בכך. מורידים אותו מכל המדרגות, שופכים מים קרים על כל התלהבותו, ומראים לו שאין לו שום שייכות לקדושה. שהרי באמצע ההתבוננות עלולות ליפול לו מחשבות והרהורים נחותים ושפלים כל כך.

 

זה לא הזמן, חושב הוא לעצמו, לתת לו אפשרות לעשות "אתכפיא", ובכך לא לתת לו להתקדם בעבודת ה'!

 

והרי[2] "העוסק[3] במצוה פטור מהן המצוה", משום שעליו להיות שקוע לגמרי באותה מצוה בה הוא עוסק, ולא בשום דבר אחר, נעלה ככל שיהי'. וכאן הרי הוא עוסק בעבודת ה' – לא ייתכן, אפוא, שמלמעלה יזמינו לו דבר שיבלבל ויפריע לו רק בגלל גודל המעלה של ההתגברות על הדבר המבלבל.

 

ואם בכל זאת נופלים לו, גם ברגעים הנעלים ביותר שלו, מחשבות זרות, הרי עלול הוא להגיע למסקנה, שכל עבודתו אינה שווה כלום. הוא לא מסוגל בכלל להיות שייך באמת לקדושה, ולהיות לפחות באותם רגעים מנותק מכל התאוות החומריות. כך עלול הוא להתעצב ולהתאונן בראותו כי כל עבודתו ויגיעתו העצומה אינה שווה מאומה, "להבל ולריק".

 

על כך משיב רבינו בפרק זה. תחילה הוא מייעץ לאדם עצה מעשית – שידחה מיד את המחשבות הללו ולא ינסה אפילו לשלול אותם או להיכנס עמם לאיזשהו דיון ושקלא וטריא. ולאחר מכן הוא מסביר שאין מה להתעצב ולהתאונן, שכן, אדרבה, דווקא עובדה זו שמחשבות אלו נופלות לו בשעת התפילה, זו עצמה הוכחה שאכן הוא פועל כראוי, ולכן הצד שכנגד מתאמץ להילחם כנגדו, וכדלקמן.

 

 

 

להסיח דעת

 

 

 

ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות, ההרהורים עליהם דובר בפרק הקודם, אלא שכאן הם נופלים בשעת התפילה.

 

וכן ושאר מחשבות זרות, לא רק הרהורי תאוות, אלא אף[4] סתם מחשבות מענייני העולם שמטרידים ומבלבלים אותו ומפריעים לו בשעת העבודה – דווקא כאשר הוא מנסה להשקיע עצמו בעבודת ה'.

 

אם כשהוא מתאמץ ומתייגע בתורה, בלימוד והשגה, ומחשבות אלו מבלבלות אותו מכך.

 

או בתפילה בכוונה, שהוא מנסה להתעלות ולהתרומם, לא רק לומר את המילים אלא להיות שקוע בכוונת התפילה, שהיא ההתבוננות בגדולת ה' כדי לעורר בלבו רגש כלשהו של אהבת ה' ויראתו – ודווקא אז נופלים לו הרהורים המטרידים ומבלבלים ומפריעים.

 

מורה לו רבינו – אל ישית לב אליהן, אל לו לשים לב לאותן מחשבות והרהורים ולהתעסק עימם.

 

אין צריך לומר שלא יקבל אותן ברצון לחשוב בהן, אלא אפילו לא ינסה להילחם בהן ולדחות אותן.

 

אלא יסיח דעתו מהן כרגע, מיד, ללא שום ויכוח ושקלא וטריא.

 

שכן עצם הדיון והנסיון להסביר לעצמו עד כמה הדבר מושלל – גם הוא מהווה התעסקות עמהן. ובכך הריהו בעצם נסחף ונגרר אחרי מה שרוצה הצד שכנגד, לבלבלו ולהפריע לו, וכדלקמן.

 

עליו להתעלם מהן לחלוטין, ללא דיון וללא הסברים ונסיונות שכנוע, אלא פשוט לזרוק אותן ממחשבתו באופן מוחלט.

 

ומכיוון ש"המחשבה משוטטת תמיד" ואי אפשר לדחות מחשבה רק על ידי שלילה, אם לא מכניסים במקומה תוכן חיובי שבו הוא משקיע את עצמו ומתחיל לחשוב – הרי עליו להשקיע עצמו באותה התבוננות שהייתה לו בתורה או בתפילה יותר ויותר, בלי לשים לב כלל לאותן מחשבות, עד שלא יישאר שום מקום בנפשו לאותן מחשבות והן יידחו מאליו וממילא.

 

 

 

אל יהי שוטה

 

 

 

אלא שלכאורה עצה זו, שלא להתעסק כלל וכלל עם המחשבות המבלבלות, היא מנוגדת למה שנאמר בספרים, ודווקא בספרי תלמידי הבעל שם טוב[5].

 

באותם מקורות נאמר שעל האדם לעסוק ב"העלאת המדות". כלומר[6], אם נפלה לאדם מחשבה של תאווה, למשל, עליו להתבונן ולחשוב מנין נובעת תאווה זו, ומה שרשה ומקורה. והרי לאמיתו של דבר כל מציאותה אינה אלא מפני הניצוץ האלוקי הנמצא בה. אם כן, עליו לחשוב, מה לי להתאוות לדבר הגשמי, שהוא דבר כה נמוך ופחות – עדיף הרבה יותר להתאוות לשרשו ומקורו של הדבר הגשמי, לכח האלוקי ממנה הוא בא.

 

כאשר האדם עושה כך, נאמר באותם ספרים, הריהו מעלה בכך את התאווה עצמה ומהפך אותה לקדושה.

 

וכן ביראה זרה, לחפש את מקורה ושרשה ולהביא מזה ליראת ה'. וכן בשאר המדות.

 

ולשם כך, כתוב באותם ספרים, נפלה לו מחשבה זו, כדי שיתעסק בה וירומם ויעלה אותה לקדושה.

 

דבר זה מנוגד לגמרי לכאורה לדברי רבינו כאן, האומר לאדם שאל לו להתעסק כלל וכלל במחשבות אלו, אלא עליו לדחות אותן על הסף ולהתעלם מהן כאילו לא היו כלל.

 

[וזו אכן דוגמא אופיינית למה שנאמר בהקדמת התניא, שגם בקשר לדברים נכונים ואמיתיים שנאמרו בספרים, לא די במה שנאמר בספרים, והאדם זקוק להדרכה אישית ממי שמכיר אותו היטב לדעת אם ומתי ואיך לעשות זאת. משום שעצה זו, גם אם היא אמיתית ונכונה מצד עצמה, הרי במצבו הוא ייתכן שאינה מתאימה לו כלל, ואם ינהג כך עלול הוא להוריד עצמו מטה מטה.

 

אלא שבספר התניא, כפי שמוסבר שם, אין כלל לחשוש מזה. משום שספר זה מופנה ל"יודעיי ומכיריי", לאלו שהרבי מכיר אותם היטב היטב (ועיין במה שהבאנו שם, שזהו משום היותו ה"נשמה כללית" הכוללת את כולם), יודע הוא היטב את מצבם ואת ההוראות וההדרכות להן הם זקוקים, והוא נותן בספר התניא את כל ההדרכות לכל הבעיות ("כל התשובות על כל השאלות") בעבודת ה'.

 

ואף על פי כן, גם בקשר לזה, מפנה רבינו בהמשך ההקדמה ל"משפיעים" ("הגדולים שבעירו", "והם יבוננוהו"), שיעזרו לו למצוא את ההדרכה המתאימה עבורו מתוך התניא עצמו.

 

וידועה ומפורסמת[7] הוראת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, המעורר ומדגיש ומפרסם אודות קיום הוראת המשנה[8] "עשה לך רב", וחובת ההתייעצות של כל אחד ואחת בכל ענייני עבודת ה' עם מי שבחר לו כרב.

 

כי כל אחד, בהיותו משוחד בנוגע לעצמו, מפני אהבת עצמו, אינו יכול לסמוך רק על עצמו. ולכן עליו לקבל על עצמו מרות של מישהו אחר שיעזור לו למצוא את ההדרכה ומתאימה ומכוונת אליו בפרט מתוך הדרכות והוראות רבותינו נשיאינו].

 

וזהו שממשיך רבינו ושולל זאת בתכלית: וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כנ"ל – שאם ינהג כך, למרות שאלו דברים נכונים ואמיתיים וקדושים, יהי' שוטה. שכן דברים אלו אינם שייכים אליו, לבינוני, ואם הוא ינהג כך עלול הוא להוריד את עצמו מטה מטה.

 

מדוע – כי לא נאמרו דברים ההם שיש להתעסק עם המחשבות והמידות הרעות כדי להעלותן לקדושה,

 

אלא לצדיקים, שבכוחם וביכולתם של צדיקים להעלות ולתקן אותן מחשבות ומדות רעות.

 

משום שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם. הצדיקים[9], שהפכו לגמרי את הנפש הבהמית לקדושה, אין להם כלל וכלל מדות רעות משל עצמם. ואם בכל זאת נפלו להם מחשבות זרות אלו, אין זה משלהם, שהרי מצד עצמם אינם שייכים לזה כלל וכלל. אין זאת אלא ש"שלחו" להם מלמעלה אותן מחשבות זרות, כדי שיתעסקו בהן לתקן ולהעלות אותן:

 

מכיוון שישנם אנשים המקושרים לאותו צדיק, שנשמתם שייכת לנשמת אותו צדיק. אותם אנשים נמצאים במדריגה נמוכה, יש להם מדות רעות הזקוקות לתיקון, והם זקוקים לסיוע רב בזה מן הצדיק. לפיכך, בגלל הקשר הנשמתי בין הצדיק לבינם, "מגיעות" אותן מחשבות גם אל הצדיק, כדי שיתקן אותם, ובכך יסייע לאלו הקשורים אליו.

 

(או מכיוון שישנם ניצוצות של קדושה הנמצאות בתוך אותן מחשבות של תאוות שונות, "שלחו" אותן מלמעלה אל הצדיק, כדי שיטפל בהן להעלותן).

 

אצל הצדיק אין אלו אלא מחשבות בלבד, ללא שום תאווה וחמדה ומידה רעה בתוכן. ועל הצדיק אמנם מוטל התפקיד והשליחות שלא להזניח אותן מחשבות אלא להתעסק ולטפל בהן, כפי שנאמר באותם ספרים. עליו להתבונן במקור ושורש המידה, ולהפנות זאת לקדושה. בכך הריהו מתקן את המידות עצמן ונותן כח לאותם המקושרים אליו שיוכלו לנצח ואף להפוך את מידותיהם.

 

אבל כל זה לא נאמר אלא לצדיקים, שאין להם מחשבות זרות שלהם, מצד עצמם. הם מצד עצמם אינם שייכים לזה  כלל, כי כל מידותיהם כבר הפכו לקדושה. המחשבות שנפלו להם אינם אלא, משל אחרים, מחשבות ששייכות בעצם לאחרים, המקושרים לצדיק שיש להם מדות רעות ומהם "הגיעו" אכן מחשבות אלו  לצדיק כדי שיתקן אותם. וביכולתו לתקן אותם כיו שהוא בעצם למעלה מהן.

 

 

 

ל"סוס" אין "מחשבות זרות"

 

 

 

אבל מי שנופל לו מחשבות זרות משלו – אצלו המחשבות אינן "זרות" כלל, אלא הן באו ממנו עצמו, מן הרע הפנימי שבתוכו, מבחינת הרע שבלבו בחלל השמאלי, ששם "מקומה" של הנפש הבהמית (כנ"ל פרק ט') –

 

הוא אין בכוחו לתקן את המידות הללו, שהרי אין הוא בעצם למעלה מהן. ואם ינסה בכל זאת להתעסק בהן, לא די שלא יתקן אותם, אלא שהם "יתקנו" אותו ויורידו אותו מטה מטה – איך יעלהו (את הרע) למעלה, כאשר והוא עצמו מקושר למטה?!

 

וכפי שמספרים חסידים אודות מישהו שראה בספרים הקדושים כי מי שלא דיבר דברים בטלים ולא חשב מחשבות זרות במשך ארבעים יום יזכה לגילוי אלי'. החליט אותו יהודי שהוא רוצה מאוד לזכות לגילוי אלי' וכל מאמץ כדאי לשם כך, ולכן התאמץ בכל כוחותיו לשמור עצמו שלא לדבר ושלא לחשוב מחשבות זרות במשך ארבעים יום.

 

הזמן עבר, אבל אלי' הנביא לא הגיע.

 

בצר לו נסע אותו יהודי אל הרב הקדוש רבי ישראל מרוז'ין, ורצה לבוא אליו בטענה ובקובלנה על ה"עוולה" שנגרמה לו. אבל עוד לפני שהספיק לפצות את פיו לקח אותו הצדיק לסיור בחצרו, ותוך כדי כך נכנס לאורווה וליטף את הסוסים. לא הי' אותו יהודי יכול להתאפק, ושאל: "ילמדנו רבינו, איזו מין עבודה היא זו, ללטף את הסוס"?! ויען הצדיק: להווי ידוע לך, סוס זה, כבר עברו עליו למעלה מארבעים יום שלא דיבר דברים בטלים ולא חשב מחשבות זרות…

 

ובפעם אחרת על שאלה ממין זה, ענה אחד הצדיקים: והאם באותם ימים התפללת? למדת? אמרת תהילים? – אם כן, אלו ה"דברים בטלים" וה"מחשבות זרות" שלך…

 

כלומר: מי שבעצם הוא למעלה, וכל כולו קדושה ואלקות, אצלו המחשבות הללו הן באמת "זרות". זה זר לו לגמרי, ולכן בכוחו לתקן ולהעלות זאת. אבל מי שבעצם הוא "סוס", אין אלו "מחשבות זרות" לו, אלא מחשבות שלו. להיפך, אצלו התורה והתפלה הם מה ש"זר" לו, שהרי במהותו (הגלוי') אינו אלא "סוס". ולכן חלילה לו להתעסק עם המחשבות והתאוות ולנסות להעלותן לקדושה, כי אם יעשה כך עלול מאד להיות שיקרה ההיפך הגמור, שהן יורידו אותו ח"ו מטה מטה. ולכן עליו להסיח דעת מהן מדי לגמרי ולא להתעסק בהן כלל וכלל.

 

 

 

לא להתעצב

 

 

 

אבל עדיין, גם אחרי שהאדם קיבל את עצת רבינו ועשה כן בפועל, נשאלת השאלה: האדם עלול לבוא לידי עצבות וייאוש, באומרו ללבו: אין לי שום סיכוי, לא יכולה להיות לי שום שייכות אמיתית לקדושה. הנה, אפילו כאשר אני מנסה להיות שקוע כל כולי בקדושה, ומתייגע להתבונן בגדולת ה' ובתורתו, גם אז נופלות לי אותן מחשבות זרות. הרי זו, לכאורה, הוכחה שכל עמלי אינו אלא להבל ולריק, ולעולם לא אוכל להיות שייך באמת לאלקות.

 

על כך משיב רבינו: אדרבה. העובדה שאותן מחשבות נופלות בשעת התורה והתפילה, לא זו בלבד שאינה מוכיחה כי כל עמלו לריק, אלא להיפך. זוהי הוכחה כי הולך הוא בדרך הנכונה, ומתקדם הוא לקראת הנצחון, ולכן דווקא אז מתעורר הצד שכנגד "לעמוד על רגליו האחוריות" בנסותו לעצור את ההתקדמות, כדלקמן.

 

אך אף על פי כן, למרות שנופלות לו מחשבות זרות אפילו בשעה שהוא מתאמץ להיות שקוע בתורה או בתפילה.

 

ולפעמים[10] דווקא בשעת התורה והתפילה נופלות לו מחשבות כאלו שבמשך כל היום לא היו כלל עולות על דעתו.

 

(וכפי שמספרים בדרך צחות אודות אותו יהודי שהתאונן לפני רבו כי חושש הוא  שהפריץ יבדוק בחשבונותיו ויחשוד כי היהודי רימה אותו. ויען לו רבו: אל דאגה – הפריץ, כיון שהוא גוי, אינו מתפלל לעולם שמונה עשרה, ואם כן אין לו מחשבות זרות, והוא לא יחשוב על כך שוב לעולם…) –

 

אל יפול לבו בקרבו, בראותו באיזה מצב הוא נמצא, להיות מזה עצב נבזה, באומרו ללבו שהוא נבזה ושפל ואין לו שום סיכוי, שהרי אפילו (ודווקא) ברגעים הנעלים ביותר נופלות לו מחשבות שכאלו.

 

ועצבות זו הרי היא מניעה חזקה מאד לעבודת ה', שצריכה להיות תמיד דווקא בשמחה, כמבואר לעיל (פרק כ"ו) בארוכה. ובפרט בשעת העבודה, כאשר הוא עוסק גם בגלוי בעבודת ה' (ולא רק שעוסק בענייני העולם לשם שמים), שצריך להיות בשמחה רבה, שאז נדרשת במיוחד שמחה רבה כדי שיהיו מוחו וליבו פתוחים לקלוט ולקבל את האור האלוקי. וכאשר הוא רואה את שפל מצבו, שגם בשעה זו נופלים לו מחשבות זרות, עלול הוא להיות "עצב ונבזה", ובכך למנוע את קליטת האור האלוקי בנפשו.

 

אומר לו רבינו: לא. אלא אדרבה, דווקא בגלל עובדה זו שהמחשבות נופלות גם בשעת התורה והתפילה, יתחזק יותר בעבודתו את ה'. ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפילה, בחדוה ושמחה יתירה, יותר אפילו מאשר אילו לא נפלו לו אותן מחשבות. שכן דווקא מחשבות אלו הן ההוכחה כי הולך הוא בדרך הנכונה ומתקדם לקראת הנצחון.

 

 

 

כשמתגברים – גם הצד השני מתגבר

 

 

 

וזאת בשומו אל ליבו, כאשר ישים לב ויתבונן מנין מגיעות אותן מחשבות – כי נפילת המחשבה זרה נובעת מהנפש הבהמית, אשר היא מהקליפה שמקום משכנה שבחלל השמאלי שבלב. שם שוכנות המידות הרעות, שהן עיקרה של הנפש הבהמית, ומשם נובעות המחשבות הזרות.

 

העושה, שהיא, הנפש הבהמית שמהקליפה, עושה ומנהלת מלחמה, בבינוני, אצל הבינוני (מה שאין כן אצל הצדיק, שהוא כבר הפך אותה לקדושה), עם, נגד נפש האלוקית שבו. כמבואר לעיל (פרק ט) שכל אחת מהנפשות רוצה לכבוש את כל האדם, ו"שיהי' כולו מלא ממנה לבדה". וזו היא הסיבה מדוע היא מתעוררת לשלוח מחשבות זרות דווקא בשעת התפילה.

 

וכנודע דרך הנלחמים, כאשר שנים נלחמים זה בזה, וכל אחד רוצה לנצח כליל ולהרוג את השני, וכן הנאבקים יחד, כאשר שנים נאבקים זה בזה, וכל אחד רוצה להפיל את השני –

 

[שתי הדוגמאות (הנלחמים, והנאבקים) הם[11] כנגד שני סוגי המלחמה של הנפשות: בתאוות איסור נלחמת הנפש האלוקית ורוצה להרוג אותן לגמרי, שלא יישאר מהן מאומה. ואילו בתאוות היתר נאבקת הנפש האלוקית (לא להרוג אותן, שהרי הם דברים המותרים, ונחוץ להשתמש בהם לעבודת ה', אלא המאבק הוא) להוציא מהם את התאווה, את החיות וההתלהבות, ולעשות אותם רק לצורך עבודת ה'.

 

ויש מפרשים[12]: "הנלחמים" ע"י חיצים, מרחוק, ובנמשל – מחשבות "רחוקות" שאינו חושב כלל לעשות הדבר בפועל, ואילו ה"נאבקים" הוא בהתאבקות מקרוב, ובנמשל – מחשבות "קרובות", שחושב לעשות זאת בפועל].

 

הרי כשאחד מתגבר, והשני רואה כי עומד הוא להפסיד במערכה, הרי זה עצמו מעורר אותו יותר להתאמץ ולהתחזק – אזי דווקא, השני מתאמץ ומתגבר גם כן בכל מאמצי כוחו, כדי שלא ינוצח.

 

אם כן, העובדה שהשני מתגבר גם הוא, היא ההוכחה הטובה ביותר שאכן פגעו בו, הוא מרגיש מאויים, ולכן הוא מגיב בהשבת מלחמה שערה.

 

ולכן גם במלחמה שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית כשנפש האלוקית מתאמצת ומתגברת להתפלל, ועל ידי כך תוקפת היא את הנפש הבהמית ומנסה להכניעה, שלא תימשך לדברים חומריים אלא תתרומם להידבק בה' – הרי הנפש הבהמית נפגעת, היא מרגישה מאויימת, חשה כי היא הולכת להפסיד, ולכן דווקא אז היא מתגברת –

 

אזי, גם הנפש הבהמית שמן הקליפה מתגברת כנגדה, כנגד הנפש האלוקית, ומנסה להשיב מלחמה שערה, ולתקוף בחזרה את הנפש האלוקית. רוצה היא  לבלבלה, לבלבל את מערך ההתקפה של התבוננות הנפש האלוקית, ולהפילה במחשבה זרה שלה.

 

נמצא שהעובדה שהנפש הבהמית מתקיפה ומנסה דווקא בשעה זו להפיל אותו במחשבות זרות, זו עצמה הוכחה שהוא צועד בדרך הנכונה, ומתקדם אל הנצחון. ולכן האויב מנסה להתגונן ע"י נסיון תקיפה מצדו. אם כן, אין מה להתעצב ולהתאונן. אדרבה, צריך להמשיך יותר ויותר באותה דרך עד שיצליח וינצח לגמרי.

 

 

 

שתי נפשות ולא אחת

 

 

 

ולא כטעות העולם, ה"עולם" העוסקים בעבודת ה' נוטים לטעות בענין זה. שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה בשעת התפלה בכוונה, מכלל, מכאן רוצים הם להוכיח, שאין תפילתם כלום, שאין התפילה שלהם שווה כלום, שלאמיתו של דבר אין הוא הולך בדרך הנכונה, ולא הצליח להשקיע את עצמו כראוי בהתבוננות שבתפילה.

 

טוענים הם שאילו התפלל כראוי, אילו התפילה הייתה כפי שצריך להיות,

 

ונכון, וגם ההכנות[13] לתפילה ("נכון" מלשון הכנה) היו כראוי, 

 

– הן ההכנות שלפני התפילה (חשבון הנפש, הלימוד וההתבוננות שלפני התפילה וכו') והן ההכנות שבתפילה עצמה (פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, המהוות הכנה לקריאת שמע ולתפילת שמונה עשרה), אילו הי' כל זה כראוי, טוענים הם –

 

לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והעובדה שנופלים לו המחשבות, מוכיחה, לדבריהם, שאין הוא הולך בדרך הנכונה ותפילתו אינה שווה כלום.

 

אבל, אומר רבינו הזקן, זוהי טעות גמורה: והאמת הי' כדבריהם, שנפילת המחשבה היא הוכחה שאין התפילה כראוי, אם (אילו) הייתה נפש אחת לבדה.

 

אילו לא היו כאן שתי נפשות הנלחמות זו בזו, אלא רק נפש אחת בלבד, היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות – אילו הי' כן הייתה זו אכן הוכחה שהתפילה אינה כראוי, שהרי נפש אחת אינה יכולה להיות שקועה בשני דברים בבת אחת. ואילו הייתה שקועה בתפילה כראוי, לא הייתה שום אפשרות שיפלו לה מחשבות זרות באותה שעה.

 

אבל באמת לאמיתו, לא מדובר כאן על נפש אחת, אלא הן שתי נפשות, הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם – הן נלחמות13אמנם על כל הגוף, אך עיקר המלחמה היא מי ישלוט במוח, שכן המוח שליט על הלב, ומי שישלוט במוח ישלוט ע"י כך גם בכל הגוף.

 

כל אחת מהן חפצה ("חפץ" הוא פנימיות הרצון. התשוקה והתענוג שבזה) ורצונה למשול בו, ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה, ועי"ז יהי' כל הגוף מלא ממנה לבדה, כנ"ל.

 

וכל הרהורי תורה ויראת שמים נובעים מנפש האלוקית, ומאידך וכל מילי דעלמא, כל ההרהורים בענייני העולם נובעים מנפש הבהמית.

 

אם כן, שמדובר כאן על שתי נפשות הנלחמות זו בזו אין שום הוכחה שמשהו אצלו לא בסדר מזה שנופלות לו מחשבות זרות בשעת התפילה. להיפך, זו הוכחה שהנפש האלוקית עשתה את עבודתה כראוי, ולכן הנפש הבהמית מרגישה מאויימת והיא מנסה להשיב מלחמה שערה ולהתקיף ע"י המחשבות הזרות שלה.

 

 

 

הנפשות מלובשות זו בזו

 

 

 

רק העובדה13שהנפש האלוקית מתבלבלת ועלולה להינזק מאותן מחשבות, אף שהן מחשבות של נפש אחרת, זהו משום שהאלוקית מלובשת בה – שכן אף כי מדובר כאן בשתי נפשות שונות, אבל הן "מלובשות" ומעורבות זו עם זו בתוך האדם[14].

 

הנפש האלוקית מחי' את הגוף תמיד אך ורק דרך ה"ממוצע" של הנפש הבהמית (כמבואר לקמן פרק ל"ה), והנפש הבהמית יונקת את חיותה (ביהודי) תמיד מן הנפש האלוקית.

 

השאלה היא רק מי יגבר – האם הנפש האלוקית תהי' העיקר, ואז תשתתף הנפש הבהמית בעל כורחה בעבודת ה', או שהנפש הבהמית תגבר ח"ו, ואז הנפש האלוקית תשמש בעל כורחה "מנוע" לעשות את הדברים המנוגדים לרצונה.

 

כשיהודי עושה מצווה, משתתפת בזה גם הנפש הבהמית, ואז משמשים כוחותי' והופכים לקדושה (כמבואר לקמן פרק ל"ז). ואילו כשיהודי עושה ח"ו עבירה, אזי "נגררת" ומשתתפת בזה גם הנפש האלוקית בעל כורחה להיגרר לעשות זאת גם היא. ולכן הרי זה "כאוחז בראשו של מלך (הנפש האלוקית, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש") ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא כו'" (כנ"ל סוף פרק כ"ד).

 

ולכן עלולות אותן מחשבות זרות לבלבל את הנפש האלוקית מכוונת התפילה, מאחר שהיא מלובשת ומעורבת בתוך הנפש הבהמית.

 

ומכיוון שכן, שהנפשות מלובשות ומעורבות זו בזו לגמרי, וכשאחת מהן עושה משהו עושה זאת ממילא גם השני', לכן יכולות המחשבות של הנפש הבהמית לפגוע בנפש האלוקית.

 

ולמרות זאת, מבואר בחסידות[15] שכל האמור כאן הוא בנוגע לתחילת ההתבוננות, שהעובדה שהנפש הבהמית מתגברת היא דווקא משום התגברות הנפש האלוקית. אבל כאשר הוא כבר נמצא ושקוע כל כולו בעיצומה של ההתבוננות, אם גם אז נופלות לו מחשבות זרות, הרי זו אמנם הוכחה שמשהו כאן לא בסדר. כי למרות שיש כאן שתי נפשות, אבל המוח הוא הרי רק מוח אחד, ואילו הי' שקוע לגמרי בהתבוננות שבתפילה, לא הי' שום מקום במוח לנפילת מחשבה זרה.

 

 

 

רק כדי לבלבל

 

 

 

כדי  להדגיש יותר ענין זה, שמדובר כאן על שתי נפשות, מביא רבינו משל ממישהו אחר[16] לגמרי, מרשע שבא במיוחד כדי לבלבלו.

 

והוא, ענין זה של נפילת המחשבות זרות בשעת התפילה, הנו כמשל אדם המתפלל בכוונה, ועומד לנגדו מישהו אחר לגמרי – ערל (גוי) רשע, ומשיח (ומנסה לשוחח) ומדבר עמו כדי לבלבלו.

 

אותו גוי רשע אינו מעוניין כלל בשום דבר אחר, אלא אך ורק בכדי לבלבל אותו בתפילתו: אילו[17] הי' הגוי רוצה לבקש או לשאול ממנו משהו, הי' עדיף אולי לענות לו ולתת לו מה שהוא מבקש וכך להיפטר ממנו. אבל כאשר כל כוונתו היא כדי לבלבל אותו בתפילה, הרי אם יענה לו על שאלתו, הנו משחק לידיו, כי זה בדיוק מה שהוא רוצה.

 

ולכן שזאת עצתו בודאי – שלא להשיב לו מטוב ועד רע, לא לענות לו לא בחיוב ולא בשלילה, לא להיכנס עמו לשום דיון ולשום שקלא וטריא, אלא להתעלם ממנו כאילו לא הי' קיים בכלל, ולעשות עצמו כחרש לא ישמע, כאילו הוא חרש שאינו שומע כלל מה שמדברים עמו.

 

ולקיים מה שכתוב[18] אל תען כסיל כאולתו, אל תענה לכסיל כפי האיוולת והטיפשות שלו, פן תשווה לו גם אתה, שכן אם תענה לו הרי אתה יורד לרמה שלו וכאילו שווה אליו.

 

כך גם בנמשל, כאשר הנפש הבהמית שולחת לו מחשבות זרות כדי לבלבלו:

 

אילו היו המחשבות טורדות אותו בגלל משהו מסויים שנחוץ לו, הי' מקום להקדיש לזה זמן, להחליט מה צריך לעשות בענין זה וכדומה, וכך להיפטר ממחשבות אלו. אבל מכיוון שכל כוונת המחשבות היא רק כדי לבלבלו (וההוכחה לזה[19] – שבשעת האכילה או השינה אין נופלות לו המחשבות, אלא דווקא בשעת התפילה, הרי שאין זה אלא כדי לבלבלו) – הרי אם יחשוב על זה, יהי' זה בדיוק מה שרוצה הצד שכנגד. ולכן אל ישיב מאומה, ושום טענה ומענה, לא לטעון מאומה ולא לענות מאומה, ולא להיכנס לשום ויכוח נגד המחשבה זרה.

 

כי המתאבק עם מנוול – מתנוול גם כן, מי שמתעסק ונאבק עם מלוכלך, גם אם ידחה אותו כליל, הרי בעצם ההתעסקות עמו מתלכלך גם הוא.

 

וכן באותן מחשבות, בעצם העובדה שהוא מתעסק עמהן, הריהו מסייע להן להשיג את מטרתן, לבלבל אותו. ולכן אין להתעסק כלל עם אותן מחשבות.

 

רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו, ויסירם מדעתו. וכנ"ל, אי אפשר לדחות מחשבות רק על ידי שלילה, שכן בעצם המחשבה שאינו רוצה לחשוב על כך הריהו כבר חושב על כך, אלא לשם כך עליו להשקיע עצמו בענין חיובי – ויוסיף אומץ בכח כוונתו בתורה או בתפילה, ועל ידי זה יידחו המחשבות ממילא.

 

[ולהעיר:[20] באגרת הקודש (סימן כה) כותב רבינו הזקן, על פי דברי הבעש"ט[21], שכאשר עומד ערל רשע ומבלבל אותו, עליו להתבונן בענין זה עצמו, שגם זה בהשגחה פרטית והשכינה "התלבשה" להחיות אותו גוי רשע המבלבל אותו. שאין זאת אלא בכוונה מיוחדת כדי לעורר את האדם שיתעמק כל כך בכוונתו בתפילה עד שלא ישמע דיבורי הגוי המבלבל. אבל בנידון דידן, כשהבלבולים הם לא מאדם אחר אלא מנפשו הבהמית, מדגיש רבינו הזקן שלא ישיב שום טענה ומענה (והרי גם התבוננות זו היא בכלל "טענה ומענה"), אלא עליו לעורר מידת הנצח שבנפשו ולעשות עצמו כלא יודע ולא שומע. (ורק בזמן אחר (לא בשעה שנופלות לו המחשבות) יכול וצריך להתבונן בענין זה, וזה יפעל שלא ייפלו לו מחשבות זרות בשעת התפילה).

 

וע"י ה"אתכפיא" של דחיית המחשבות ללא התעסקות עמהן, יתווסף אצלו בכוונת התפילה עוד יותר מאשר ע"י אותה התבוננות שהיא בדוגמת "אתהפכא", שכן העבודה ד"אתכפיא" פועלת המשכה נעלית יותר מאשר העבודה ד"אתהפכא" (וכ נ"ל בפרק כ"ז)].

 

 

 

להתחנן לה' – ולמענו יעשה

 

 

 

ואם יקשה לו להסירם את המחשבות הזרות מדעתו, מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה, ואינו מצליח להיפטר מהן ע"י היסח הדעת,

 

אזי, ישפיל נפשו לה', כדי לעורר רחמים על נפשו לפני ה', כי[22] הרחמנות היא על השפל דווקא, ובמיוחד כאשר הוא מכיר בשפלות עצמו.

 

ויתחנן לו יתברך במחשבתו (כי[23] בדיבור אינו יכול להפסיק, שהרי הוא באמצע התפילה), לרחם עליו ברחמיו המרובים, הרחמים הבלתי מוגבלים של הקב"ה. כרחם אב על בנים, כשם שאב מרחם על בניו, שאין זו רק רחמנות על מישהו אחר, אלא רחמים[24] עצמיים ללא הגבלה, הוא חש בצער הבן כמו בצער עצמו ממש, משום שבניו באו ממנו ממש, שהרי הם הנמשכים ממוחו ו"נלקחים" מעצמותו (כנ"ל בפרק ב').

 

וככה ירחם ה' על נפשו האלוקית של יהודי, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", הנמשכת ו"נלקחת" מאתו יתברך, מעצמותו יתברך, ואם כן הרחמים עלי' הם "רחמים עצמיים" – להצילה ממים הזדונים, מהמחשבות הזרות המאיימות לסחוף אותה עמהן.

 

ולמענו, למען עצמו, יעשה הקב"ה, כי[25] חלק ה' ממש עמו, כי עמו, עם ישראל, הנפש האלוקית, היא "חלק הוי' ממש", ובפרט הניצוץ האלוקי המחי' אותה, שהוא אלוקות ממש, ואם כן הרחמנות על הנשמה והסיוע לה, היא בעצם הרחמנות והסיוע כביכול לעצמו. ולכן ודאי שהקב"ה ירחם עלי' ויסייע לה להתגבר ולנצח את המחשבות הטורדות ומבלבלות אותה.

 

מילים[26] אלו – "ולמענו יעשה וכו'" – מתפרשות באופן כפול: יש כאן המשך לתפילת המתפלל, שאין הוא מבקש בזכות עצמו (שאז עלולים[27] לבדוק אם אכן הוא ראוי לכך, ואף עלולים להתעורר עליו דינים בגלל זה), אלא הוא מבקש בזכות הקב"ה, שיעשה למען עצמו, כי חלק ה' ממש עמו. וביחד עם זה יש כאן גם הבטחה שהקב"ה בוודאי יעשה כך ויעזור ויסייע לנפש האלוקית, שהרי בכך הוא עושה למען עצמו כביכול, "למענו יעשה".

 

וכן בקשר לגאולה האמיתית והשלימה, שוודאי הדבר שהקב"ה יעשה סוף סוף למענו, ויביא לנו את הגאולה תיכף ומיד ממש. שהרי[28] הגלות היא מצב של חילול השם בתכלית, כמפורש בקרא[29] "שמי הגדול המחולל בגוים", "ומהו החילול, באמור אויביהם עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו, ולא הי' כח בידו להציל את עמו ואת ארצו". והגאולה היא קידוש השם בתכלית, כהמשך הכתוב "וקידשתי את שמי הגדול גו' וידעו הגוים כי אני ה' … בהקדשי בכם לעיניכם (עי"ז ש)ולקחתי אתכם מן הגוים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם", "והתגדלתי[30] והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'".

 

ובפרט אחרי שהרבי מלך המשיח שליט"א ציווה לפרסם את בשורת הגאולה בכל העולם כולו, תוך הכרזה והדגשה ש"הגיע[31] זמן גאולתכם". והרי מכיוון שהגיע הזמן – "לא[32] עיכבן אפילו כהרף עין", וכל רגע שהדבר מתעכב הוא היפך קידוש שמו יתברך.

 

ומאידך, דווקא בזמן זה קיימת הדרישה והתביעה מכולנו "להיות[33] שותפים להקב"ה כביכול בהבאת הגאולה. והקב"ה זקוק כביכול שכל יהודי יסכים לזה, ועד שירצה ויכריז שלא זו בלבד ש"הגיע זמן גאולתכם", אלא שהגאולה ישנה כבר בפשטות, כמדובר לעיל שגאולה היא גם מלשון גילוי".

 

וכאשר בא מישהו ומנסה לצנן את ההתלהבות (כפי שנאמר על עמלק[34] "אשר קרך בדרך", מלשון קרירות) ולהטיל ספק ("עמלק" בגימטריא "ספק") שמא "לא זכינו" ח"ו – הרי אם כוונתו אכן לברר את האמת, יש להסביר ולהוכיח לו על פי התורה שמדובר כאן[35] בנבואה וודאית אשר על פי התורה אינה יכולה לשוב ריקם ח"ו. ולהראות לו כיצד ראינו פעמים אין ספור כיצד התקיימו דברי הרבי במילואם גם כשבתחילה הי' נדמה שאין זה "מציאותי" כלל (כמו: במלחמת ששת הימים, ביציאת יהודי ברית המועצות, במלחמת המפרץ, ובפעמים רבות מאוד נוספות, הן בעניינים כלליים והן בעניינים פרטיים).

 

אבל אם כוונתו רק לבלבל ולהפריע ולקרר, אזי צריך להתנהג, כפי שנצטווינו[36], באופן שלמעלה מטעם ודעת. ובלשון פרק זה בתניא: לעשות עצמו כלא יודע ולא שומע, ולהוסיף אומץ בהכרזת הקודש הפועלת[37] את התגלות עצם מציאותו של המלך המשיח, ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעין כל ופעולותיו בעולם בגאולה האמיתית והשלימה: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

 

 

 

הערות



[1]שבסה"ת.

[2]הלוה"ל.

[3]סוכה כה, א. סוטה מד, ב.

[4]ל”ב, הלוה"ל.

[5]צוואת הריב"ש סי' פז. כתר שם טוב סי' קעא, רכז, רכח. לקו"א להה"מ סל"א, לב, לז, ועוד.

[6]שבסה"ת.

[7]ש"פ דברים תשמ"ו. לקו"ש חכ"ט ע' 247 ואילך. ועוד.

[8]אבות פ"א מ"ו, מט"ו.

[9]שבסה"ת.

[10]לקו"ת במדבר ג, ד.

[11]ל”ב.

[12]הלוה"ל.

[13]ל”ב.

[14]סה"מ עת"ר ע' סד ועוד.

[15]שבסה"ת.

[16]רש"ג.

[17]שבסה"ת. רש"ג. ל”ב.

[18]משלי כא, ד.

[19]רי"כ.

[20]כ"ק אד"ש מה"מ – סה"מ מלוקט ח"ד ס"ע קמט ואילך. עיי"ש וש"נ.

[21]צוואת הריב"ש (קה"ת)  סק"כ.

[22]ל”ב.

[23]שבסה"ת.

[24]ס' הערכים ח"א ערך "אב".

[25]דברים לב, ט. וראה אגה"ת פ"ד.

[26]ל"ב.

[27]שבסה"ת. רש"ג. ל”ב. הלוה"ל.

[28]סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 406.

[29]יחזקאל לו, כג. ובפרש"י שם.

[30]שם לח, כג.

[31]יל"ש ישעי' סי' תצט.

[32]מכילתא ופרש"י בא יב, מא.

[33]שיחת כח סיון ה'תנש"א.

[34]תצא כה, יח. וראה הנסמן בלקו"ש חט"ז ע' 202 הערה 83.

[35]שיחת ש"פ שופטים תנש"א.

[36]ראה לקו"ש שם ובכ"מ.

[37]שיחת ש"פ תולדות תשנ"ב. ב' ניסן תשמ"ח.

 

פרסום תגובה חדשה

test email