שער היחוד והאמונה ב' – הבריאה המתחדשת בכל רגע מעידה על ההשגחה

הקראת כתבה
יום שני י״א כסלו ה׳תשע״ו
משער היחוד והאמונה פרק ב' לומדים שבריאת העולם היא נס גדול מקריעת ים סוף. ומכיון שהעולם נברא כל רגע מחדש על ידי כח הפועל בנפעל, ברור שיש השגחה פרטית ותמידית על כל הנבראים.

 

 

הכופרים בעובדה שבריאת "יש" מ"אין" היא בכל רגע מחדש

קיום הנברא מחייב שהכח האלוקי יתקיים בו תמיד, כדי לברוא אותו ולהחיות אותו מחדש. שאם לא כן, הרי שהנברא חוזר למקורו. היינו, הופך לאין ואפס ממש.

 

דברים אלה של אדמו"ר הזקן הם הסבר ותשובה למינים הכופרים בהשגחה הפרטית. שעל פי זה מתגלה שרש טעותם של המינים הכופרים בהשגחה פרטית, והם בבחינת דע מה שתשיב לאפיקורוס – שעל ידי ביטול דעת השקר מן העולם, מגדילים את האמת.  

 

כאן יש הרחבה של המושג: "מינים". ש"מינים" אינם רק אלה הכופרים בחידוש העולם, היינו, הכופרים בעובדה שהעולם נברא על ידי הבורא. "מינים" הם גם הכופרים בהשגחה פרטית, וגם הכופרים באותות ומופתים הכתובים בתורה. למעשה, השגחה פרטית כוללת בתוכה גם את עניין האותות והמופתים שבתורה, שהרי הקב"ה המשגיח על ברואיו, עושה אותות ומופתים המשנים את הטבע כדי להיטיב לברואיו. כך שאמונה בהשגחה פרטית ואמונה באותות ומופתים עניינם אחד.

 

שורש טעותם של הכופרים בבריאת "יש" מ"אין" באופן תמידי

 נשאלת השאלה: מדוע אנשים שאמנם כופרים בהשגחה פרטית ובאותות ומופתים הכתובים בתורה, אך מודים בחידוש העולם על ידי הבורא, נקראים: "מינים" ו"כופרים"?

"כופרים" אלה מאמינים, שה' בורא "יש" מ"אין". אולם הם מאמינים שהקשר בין הבורא לנבראים היה רק בזמן הבריאה בששת ימי בראשית. לדעתם, לאחר שנבראו הנבראים, העולם נעשה מציאות בפני עצמה, שאין לה קשר לבורא. וכמו שכתוב: רם על כל גויים ה', על השמים כבודו. לדעתם, מכיון שה' הוא רם ונישא העוסק בענייני שמים – עניינים רוחניים, לא יתכן ולא מתאים שהוא בכבודו ובעצמו יתעסק בענייני ארץ – נבראים שפלים. שהרי זו השפלה עבורו. לכן הוא ממנה שרים לעסוק עם היצורים השפלים. וממילא אין לו השגחה על הנבראים. דוגמת מלך בשר ודם העוסק רק בעניינים גבוהים, ולעיסוק בעניינים קטנים הוא ממנה פקידים. יותר מזה, הם טעו לחשוב שהגבול לא שייך לה' הבלתי בעל גבול. ולא הבינו שמכיון שהקב"ה הוא שלימות הכל, הרי אדרבה, כשם שיש לו כוח בבלתי בעל גבול כך יש לו כוח בגבול, שאם תאמר יש לו כוח בבלתי בעל גבול ואין לו כוח בגבול הרי אתה מחסר שלימותו ואין סוף הוא שלימותא דכולא (עבודת הקודש ח"א רפ"ח). היינו, כשם שיש לו כח בבלי גבול יש בו את כח הגבול, כי הוא שלימות הכל. שאם אומרים שהוא רק בלי גבול ואינו שייך לגבול, זה גופא הגבלה, כי מחסרים משלימותו, הם טענו שלא יתכן שלה', שהוא רוחני ומופשט, ואין לו גוף ולא דמות הגוף, יש חושים גשמיים לראות ולשמוע בגשמיות, כשם שלא יתכן, שהוא ממשש. לכן, לדעתם, מה שקורה בעולם הזה לא שייך לו, ח"ו. ועל כך משיב להם דוד המלך בספר תהילים: הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט?!… – מי שיצר בני אדם היכולים לשמוע ולראות, אינו יודע מהי שמיעה וראיה?… ה' הוא בלי גבול אך יש בו כל המעלות והיתרונות של הגבול ללא המגרעות של הגבול, שאין הוא מוגבל, וברור שיש לו הידיעה שיש לגבול. אמנם אין בו הגשמה, אך הוא יכול לראות, ואין הוא צריך עיניים לשם כך. ה' אינו ממשש אך יש בו את מעלת המישוש. ועל הקושי שלהם להבין שה', שהוא רם ונישא ועוסק בדברים פעוטי ערך, אנו משיבים להם: מי כה' אלוקינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ. הם חושבים שארץ זו השפלה, ואנו אומרים להם, ששמים זוהי השפלה בדיוק כמו ארץ. כי לגבי האין סוף, גשמיות ורוחניות זה היינו הך. כי ה' משוה קטן וגדול. הנברא הראשון והנברא האחרון הם בהשואה אחת. הבורא מופשט מהכל, והוא כל יכול. בריאת ה"יש" היא התחדשות מהבורא, לכן הוא צריך להיות כל הזמן. וברגע שהוא מוציא מהנברא את הכח המחדש אותו, מתבטל כל החידוש, ואין לו על מה לעמוד.   

 

לדעת כופרים אלה הבורא יכול לברוא עולמות ויכול גם להחריב עולמות. הם מודים שה' ברא עולם ורק הוא יכול לבטלו, (שהרי האדם לא יכול לפרק את החומר אלא את הצורה). לדעתם, אכן ה' בורא עולמות ונבראים, אולם לאחר שהם נבראים כבר אינם זקוקים לו. גם אם ה' מסיר כחו מהם אינם חוזרים להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית, כי הם כבר מציאות בפני עצמה ואין ה' משגיח עליהם. שורש טעותם של מינים אלה נעוץ בטעותם שהעולם נברא באופן של עילה ועלול – "יש" מ"יש". כך ש ה"יש" הגשמי השתלשל אחרי צמצומים עצומים מהמופשט והרוחני. וטענתם היא שאמנם לכל עילה יש שייכות לעלול שלו, אבל לא יתכן שלעילה הראשונה תהיה שייכות עם הגשמי. לכן חשבו שרק הכוכבים והמזלות מנהלים את העולם, ח"ו, ואילו הבורא עזב את הארץ, ח"ו.

 

ומכיון שיש קשר בין השגחה פרטית לאותות ומופתים, שעניין אותות ומופתים הוא פרט חשוב בהשגחה הפרטית, הרי שהכופרים בהשגחה פרטית ממילא כופרים גם באותות ומופתים שבתורה. כי עניין המופת מנוגד לשיטתם, שהרי לדעתם ה' אינו מתעניין בענייני הבריאה, ומופת עניינו לשדד את מערכות הטבע. והרי לדעתם הטבע מונהג על ידי הפקידים הם הכוכבים והמזלות, אז מה פתאום שהבורא יעשה מופת לנבראים?!… זאת היתה שיטתם שגרמה לעבודה זרה.

 

בריאת ה' אינה מעשה אומן

שורש טעותם נובע מכך, שהם עושים השואה כוזבת ושקרית בין בריאת ה' ליצירה אנושית. הם מדמים מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו. כשלמעשה אין שום דמיון בין יצירה שנעשתה על ידי אנוש לבין נברא שנוצר על ידי הבורא. כי כלי שעשאו אומן אינו צריך לאומן, שהרי יצא מידי האומן לאחר גמר עשייתו. כך לדוגמא, כלי שיצר צורף – לאחר שנגמרה עשייתו, יצא מתחת ידי הצורף, ואין הכלי צריך עוד לידי הצורף. היינו, גם לאחר שידיו של הצורף מסולקות מהכלי, והכלי מגיע לשוק או לשימוש של אדם אחר, הכלי נשאר בתבניתו וצלמו ממש, ואינו זקוק כלל לאומן שעשאו. הכלי הוא מציאות לעצמו, ואין האומן משגיח עליו. וכמו שהמתכת היתה מלכתחילה בלעדי האומן, גם לאחר יצירת הכלי היא בלעדיו, והכלי הוא אותו כלי. בניגוד לנבראים שהקב"ה מהוה ומחיה אותם בכל רגע ורגע מחדש, שאם לא כן, יהיו אין ואפס ממש, כאמור. כמו שאם היה נלקח מהכלי חומר הגלם שלו, לא היה נשאר כלי. כל ההויה היא התחדשות. לכן כל מציאותה הוא דבר ה' המחדש אותה, שזה כמו חומר הגלם שלה. זה האנרגיה שלה.

 

בעיית הסכלים הכופרים בהשגחה פרטית ובאותות ומופתים שבתורה היא, שאין ביכולתם לראות נכוחה. אין הם מסוגלים לראות ולהבין – כי טח מראות עיניהם (=שכלם עיוור, כביכול מסויד בטיח) – את ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש, שהוא "יש" מ"יש", שאינו מוסיף בחומר הגלם כלום, רק משנה את הצורה, שקודם היה חתיכת כסף, והאומן עשה מזה תמונה; לבין בריאת ה' שהיא "יש" מ"אין". ואמנם אדם העושה כלי מחתיכת כסף קיים, לא ברא דבר ולא חידש דבר, ולא הוסיף כלום. מציאות הכלי היתה קיימת קודם לכן בזכות עצמו, ולא בגלל האומן, לכן היא ממשיכה גם לאחר שהאומן נתן לו תמונה חדשה. האמן לא יצר מהות ומציאות חדשה אלא רק הגביל את הכלי בציורו ותבניתו, רק שינה את צורת החומר. הוא שינה את צורת חתיכת הכסף לכלי בלבד על ידי שסובב, עיקם או עיגל את החומר. וכאילו הזיז את חתיכת הכסף או חלקים ממנו ממקום אחד למשנהו. ומה החידוש בזה? הרי הכסף נברא בטבעו באופן כזה שניתן לעצבו.

 

לעומת זאת, מעשה שמים וארץ הוא "יש" מ"אין" – שלא היתה מציאות הדבר, וה' חידש את כל עצם מציאות הדבר. והיות שזו התחדשות, אז כל מציאות הדבר הזה הוא בגלל הכח המחדש אותו, ובלעדי זה אין לו מציאות. שמים וארץ קודם שנבראו לא היו קיימים, הם היו "אין ואפס", ורק לאחר שנתהוו, הפכו ל"יש" שהוא דבר ממשי. בבריאת שמים וארץ נברא דבר חדש, נבראה מציאות חדשה "יש ודבר", היפך המציאות הקודמת של "אין ואפס". וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן, כל מציאות הבריאה היא בגלל הכח האלוקי המחדש אותה. והכח שברא בריאה חדשה זו, מהוה אותה תמיד, שאם לא כן, תתבטל ממציאותה ותהיה אין ואפס ממש. כלומר, אם הקב"ה ירצה, ח"ו, להחריב את העולם, אין הוא צריך להביא מבול לעולם או לשרוף אותו. הוא יכול רק להפסיק להוותו ולהחיותו ברגע אחד. הוא יכול להפסיק להפעיל את הכח האלוקי, הטמון בעשרה מאמרות, המהווה את העולם, ואז העולם מתבטל ממציאותו ממילא. כלומר, לא צריך שום פעולה מיוחדת להחריב את העולם, להיפך, צריך פעולה להוותו ולקיימו.    

 

כדי להבין את עניין הבריאה האלוקית המחייבת התחדשות בכל רגע ורגע בנפעל הוא הנברא, מובא בחסידות המשל מזריקת אבן. כידוע, אם זורקים אבן מלמעלה למטה, אין מחדשים דבר בטבע האבן, שהרי האבן מטבעה נמשכת כלפי מטה, בגלל יסוד העפר שבה, שלכן ממילא היתה נופלת, אלא שעל ידי הזריקה רק ממהרים את נפילתה. אך כשזורקים אבן כלפי מעלה, מכניסים באבן כח חדש המנוגד לטבעה, שהוא כח האדם ולא כח האבן. ואכן כל זמן שהכח החדש שבאבן – הוא כח הזריקה – מחזיק מעמד באבן, הרי היא ממשיכה להיזרק כלפי מעלה. אולם כאשר כח זה מגיע לסיומו, האבן חוזרת לטבעה ונופלת. ובניגוד לאדם, שאין בו הכח לחדש את כח הזריקה באבן, לאחר שהאבן יצאה מידו, הקב"ה הוא כל יכול לחדש בכל רגע את הבריאה, והוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וככתוב: לעולם ה' דברך ניצב בשמים (תהלים קיט פט).

 

ועוד, כאמור, יש הבדל מהותי נוסף בין יצירת האומן לבריאת ה', שיצירת האומן אינה הופכת את טבע החומר, שמלכתחילה בנוי לעיצוב בצורות שונות. שלכן כלי האומן הוא יצירת "יש" מ"יש". לעומת זאת העולמות והנבראים, שהיו כלולים במקורם מבחינה רוחנית בלבד (לאחר שעלה ברצונו ית' לברוא את העולמות); רק לאחר הבריאה הפכה מהות העולמות והנבראים למציאות חדשה, מציאות "יש". לכן, כאמור, צריך העולם לפעולה והתחדשות תמידית כדי שיתקיים, שאם לא כן, הוא יחזור להיות "אין ואפס" כמציאותו הקודמת בתחילה, כמו קודם ששת ימי בראשית. בדומה לאבן שיכולה להימשך ולהיזרק כלפי מעלה, רק כאשר מקבלת כח המנגד לטבעה, ורק כל זמן שכח זה פועל; אולם כאשר כח זה נפסק, חוזרת האבן למצבה הטבעי שנמשכת למטה ונופלת.

 

ראוי לציין עוד, שכאשר הכח האלוקי מסתלק, ומתבטלת הבריאה, מתבטל גם עניין הזמן, שהרי גם ה"זמן" הוא "נברא". מכאן הדיוק: העולם חוזר להיות אין ואפס כמו קודם ששת ימי בראשית, ולא נאמר: ובאותו זמן שמסתלק הכח האלוקי, מתבטלת הבריאה. ומכיון שכל הנבראים הן העליונים והן התחתונים נבראו "יש" מ"אין", כולם הם באין ערוך לבורא בהשואה אחת.

 

מכאן שכח ה' קיים לעד בנבראים, בניגוד לכח האומן המתגלה רק בזמן עשיית הכלי. ואכן, בכלי עצמו לא נשאר דבר מכח האמן, שאין הכלי צריך לו, אף שבכלי האומן, ובמיוחד ביופי ובהידור שלו, נשאר "רשימו" משכלו ויכולתו של האומן, אך ברור שאין בזה חידוש בכלי אלא רושם מאופן הפעולה. וכמו שמסופר על הרב המגיד, שהתבונן בכלי שהיה לפניו, ומתוך ההתבוננות בכלי ידע שהאומן היה סומא בעין אחת. אולם כאמור, אין באמת שום קשר בין הכלי לבין האומן לאחר עשייתו. וההוכחה לכך היא, שלאחר שכבר נעשה הכלי ומגיע לשוק ונפרד מן האומן, הוא ממשיך להתקיים, שכבר אינו זקוק לאומן שעשה אותו, כאמור.

 

למה חשוב לדעת כיצד נברא העולם?

הרבי מסביר מדוע הקב"ה מודיע לנו בתורה, לא רק שברא את העולם, אלא גם כיצד ברא אותו. באופן שנוטל כביכול מכחותיו ומזמנו (ששת ימי בראשית) לברוא כל נברא בכח מיוחד הוא כח ההתהוות "יש" מ"אין", שהוא דוקא בכח העצמות, כמבואר באגרת הקודש (פרק כ). ועוד ובפרט על פי תורת הבעל שם טוב שהתהוות הבריאה מתחדשת בכל רגע ורגע מאין ואפס ממש.

 

הקב"ה מודיע לנו כל זאת, כי הוא רוצה שלנבראים תהיה שייכות לכח הבורא שלהם כדי שיוכלו להוסיף בכבודו, שהרי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו (אבות ספ"ו). ומכיון שתפקיד העולם לא רק להסתיר את הבורא אלא גם לגלותו, על ידי שיהודי מנצל בעבודתו את ענייני העולם לכבוד ה', הריהו מגלה את כבודו. שאם לא כן, נשאלת השאלה: מדוע הקב"ה לא ברא את העולם מובדל, כך שהנברא לא יידע שהקב"ה בראו, ושלא יידע את האופן שבראו בעשרה מאמרות וכו'. אלא דוקא רצה הבורא שהנברא יידע, שה' השקיע בו ובכל הבריאה את כח עצמותו ועשרה מאמרות שלו?!…

 

יתירה מזו, מדוע ה' בורא את העולם בכל רגע מחדש – הרי היה יכול לברוא את הנברא בכח חזק כזה, שעל ידי התהוותו בפעם הראשונה יהיה בכח העולם להתקיים ששת אלפי שנים, ולא יזדקק בכל רגע להתהוות חדשה מדבר ה'? – אין זאת אלא שכך עלה ברצונו ית', שכל נברא ירגיש איך הוא פועל, או איך נפעל על ידו, הוספה וחידוש. שאז יש לנברא תענוג אמיתי ומושלם. זהו טבע הנברא – אדם רוצה בקב משלו מתשעה קבין של חברו. שנוסף על זה שהוא מקיים את רצון ה', פועל הוא כביכול הוספה מעצמו. והחידוש האמיתי הוא – כאשר זה קשור עם הקב"ה, וכאשר הוא מגלה את הקב"ה. לשם כך השקיע הקב"ה את כח הבריאה שלו בעולם, ובאופן שהוא בורא אותו בתמידות בכל רגע מחדש, כדי לקשר אותו כל רגע עם הקב"ה. שבכל פרט ופרט ובכל רגע ורגע יש לנברא הכח לגלות את כבוד ה' מחדש, כל רגע הוא מגלה את דבר ה' המחיה אותו ברגע זה ממש מחדש. ואילו היתה הבריאה נבראת באופן שיש בה כח ה' חזק, הנשאר לתמיד או למשך זמן ואינו מתחדש בכל רגע ורגע, היה גילוי כבוד ה' באופן כללי ודבר חד פעמי. אבל מכיון שה' בורא את הנבראים בכל רגע מחדש, הרי שגם כבוד ה' מתגלה כל רגע מחדש. כך, למשל, על ידי פעולה קטנה של שתיית מים וברכת שהכל נהיה בדברו, מגלים את דבר ה' שמחיה את המים מחדש. ובעצם אמירת הברכה מגלים גם את דבר ה' שבכל הנבראים (דבר מלכות פרשת קורח ס"ד).      

 

[ועוד מעיר הרבי שם (בהערה 48), שאמנם יש טעמים שכליים המבארים את אופן התהוות העולם, כולל הטעם וההוכחה השכלית שההתהוות היא בכל רגע, כמבואר בפרקנו. וטעמים אלו שייכים רק לאחר שידענו שכך עלה ברצונו ית', שבריאת והנהגת העולם תהיה על פי כללי השכל, אולם הקב"ה אינו מוגדר בטעמים אלו, והיה יכול לברוא את העולם באופן אחר לגמרי].

 

עניין הבריאה "יש" מ"אין" מסביר את עניין ההשגחה הפרטית

כיצד עניין הבריאה "יש" מ"אין" מסביר את עניין ההשגחה הפרטית?

עניין ההשגחה הפרטית הוא יסוד באמונה היהודית ומודגש בחסידות בעומק ובפרטי פרטיות. עניין ההשגחה הפרטית ועניין הבריאה הם שני דברים הקשורים זה בזה ושורשם ועניינם אחד. כי מאחר שהוייתו ובריאתו של הנברא היא "יש" מ"אין" בכל רגע ורגע ממש, הרי שבכל רגע פועלת בו בחינת ה"אין" של חכמת ה' יתברך. פועלת בו ומשגיחה עליו.

 

כלומר, העולם נברא בדבר ה' כמו שכתוב: בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה א), ועוד קודם לכן, במחשבת ה'. בשעה שעלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא את עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו נבראו כולם (זהר ח"א כ א). מחשבת ה' ודבור ה' – אלה שני שלבים בבריאת העולם. וכפי שאומר אדמו"ר הזקן בסידורו, שבתחילת ששת ימי בראשית, כשעלה ברצונו לברוא את העולם, במחשבה אחת נבראו כל העולמות בדרך כלל, ואחר כך נפרטו בתשעת המאמרות בששת הימים (דבור המתחיל "הקול קול יעקב" יח ד; וכמובא בספר הליקוטים ע-רס). וזהו, שהאור ה"סובב" – עלמא דאתכסיא, הוא כעניין הנאמר, שבמחשבה אחת נבראו כל העולמות. ואילו האור ה"ממלא" – עלמא דאתגליא, הוא כעניין הנאמר שהעולם נברא בדבור – בעשרה מאמרות (ספר הליקוטים "עלמא דאתגליא" עמ' רס-רסב).

 

וכפי שלמדנו בליקוטי אמרים (פרק מח), ה' ברא את העולם דוגמת אדם שמציר בדעתו, במחשבתו, בדמיונו וברצונו מה שרואה בבת אחת, לא רק בכללו אלא גם בפרטיו ובפרטי פרטיו החיצוניים והפנימיים: גבו, תוכו ותוך תוכו, הכל בהשוואה אחת. וכך דעתו מקפת את הדבר כולו, וגם הדבר מוקף בדעתו בדמיון מחשבת האדם. אלא שאצל האדם לא נוצר מדמיון ומחשבה שום דבר בפועל, אף שברוחניות הדבר נמצא בשכלו. אבל הקב"ה כשחשב לברוא את העולמות, והקיף את כל העולמות במחשבתו, נתהוו העולמות בפועל ממש. וכשברא עולם וגם לאחר שבראו – מחשבתו, שיודע את הנבראים, מקיפה כל נברא מראשו ועד תחתיתו ותוך תוכו בהשוואה אחת בפועל ממש, כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נה ח).

 

היינו, ידיעת ה' מקיפה את כל העולם וכל אשר בתוכו ותוך תוכו עד תחתיתו. וידיעתו ית' היא המהוה אותו מאין ליש והיא המחיה אותו. אלא שההתהוות על ידי המחשבה היא התהוות רוחנית ללא גילוי בפועל. ורק על ידי צמצומים רבים ועצומים, שהם בחינת האור הממלא כל עלמין – עלמא דאתגליא – הם העשרה מאמרות, נברא העולם. דהיינו, שעל ידי התפשטות הבל פי ה' ית' שבעשרה מאמרות, קיבלה הבריאה חוזק גשמי – נתהוותה מציאות גשמית ממש. מה"כלל" נפרטו פרטים רבים מאד, ונהיה העולם בעל גבול ותכלית בעל חיות מועטת, רק כדי להחיות את הדומם והצומח שבו.

 

אם כן, מחשבת ה' וידיעת ה' את העולם מהוה אותו מ"אין" ל"יש" ומחיה אותו, לא רק כשנברא, אלא באופן תמידי ונצחי היא ממשיכה להוותו ולהחיותו. ידיעת ה' המיוחדת במהותו ועצמותו ית', שהיא מבחינת אור ה"סובב", לא מפסיקה מלהוות את העולם מ"אין" ל"יש" כל הזמן. עם זאת, אור ה"ממלא" המצומצם מחיה תמיד את העולם שיהיה גבולי.

 

בחסידות מודגש מאד, כאמור, עניין ההשגחה הפרטי פרטית המכוונת מלמעלה. ופעמים עניין ההשגחה בא בהעלם והסתר, עד שאפשר לגלותו רק בהתבוננות עמוקה.

 

סיפורים חסידיים רבים מסופרים בעניין ההשגחה הפרטית. ולדוגמה סיפור על הצמח צדק:

אחד מחסידי פולין ביקש מהצמח צדק הסבר עמוק בעניין ההשגחה הפרטית, עד שיבין את זה היטב. הצמח צדק קירב את החסיד לחלון וביקש ממנו להביט החוצה. החסיד הביט החוצה וראה גוי נוסע בעגלה עמוסת קש, כשמאחוריו הולך לו יהודי, שלקח מהעגלה קיסם קטן לחטט בשיניו, כי היה משהו בשן שהפריע לו להתפלל. והסביר הצמח צדק, שיהודי זה הוא אחד מל"ו צדיקים, שרצה להתפלל בישוב הדעת. והקב"ה המשגיח על כל בריותיו בכל פרט ופרט דאג גם לעניין זה עוד מששת ימי בראשית. כך שכל הכפר, הגוי ועגלתו העמוסה בקש, הכל נברא בעד יהודי זה, כדי שיוכל להתפלל כראוי.   

 

והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף

אדמו"ר הזקן מביא את קריעת ים סוף לדוגמה המראה, שבבריאת "יש" מ"אין" מוכרח להיות כח הפועל בנפעל תמידי וללא הפסק. אם כי הוא מציין בהדגשה, שבריאת העולם היא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף. ולמה יש צורך להדגיש את זה, האין זה ברור מאלין? אלא שבריאת "יש" מ"אין" נראית דבר טבעי, ואילו קריעת ים סוף הוא נס גלוי. והעניין הוא שרק אחרי שנברא העולם, הבריאה נראית טבע, אך לפני הבריאה התהוות "יש" מ"אין" היא נס גדול מקריעת ים סוף. 

 

בקריעת ים סוף היו הרבה ניסים. ראשית, המים קפאו ויבשו. ואחר כך הים נבקע לשנים. ואחר כך המים ניצבו כמו נד נוזלים (=שהיו צבורים במקום אחד כמים המונחים בכלי), ואחר כך המים עמדו כחומת אבנים (=המים התחזקו והיו כחומת אבנים, כשאינם זקוקים לכלי), אמנם ברמת קור מסוימת מים הופכים לקרח, אך כשלא קר זהו נס. יכולנו לחשוב שאולי ה' שינה את טבע המים מנוזלים, והפכם למוצקים כאבנים בבת אחת, ואחר כך היה צריך לעשות עוד נס ולהחזירם להיות מים. אך על פי התורה זה לא היה כך אלא ויולך ה' רוח קדים עזה כל הלילה. שהיה כח הפועל בנפעל כל הלילה. וההדגשה "כל הלילה" ולא שבפעולה חד פעמית נהפכו למציאות אחרת. שאם ה' היה מפסיק את הרוח לרגע, המים היו חוזרים וניגרים במורד כדרכם וכטבעם משנבראו. היינו, שפעולת הנס לחדש טבע אחר במים – להעמיד את המים כחומה – לא נמשך רק ברגע אחד, אלא נמשך ופעל כל הלילה. כי הכח הפועל את הנס צריך להיות בנפעל (הנס) כל זמן התמשכות הנס.  

 

[ונזכיר, את דברי הרבי, כאמור לעיל, שאמנם מצד הקב"ה, שהוא "כל יכול" ו"נמנע הנמנעות", לו רצה לברוא עולם שלא יזדקק לו לאחר שנברא, היה יכול – אלא שכך עלה ברצונו, שיהיה קשר תמידי בין הבורא לנברא!… (דבר מלכות פרשת קורח ס"ד)]   

 

עניין הנס של קריעת ים סוף לא היה בשינוי מהות ומציאות המים ובהגדרתם, היינו, לא היה בזה חידוש גמור. בקריעת ים סוף רק טבע המים השתנה, שדרכן וטבען של המים להיות ניגרים וזורמים, ולא לעמוד כחומת אבנים. לכן המים חזרו לטבעם מיד כאשר ה' הפסיק את הרוח. רק בנס של שנוי מהות עצם הדבר, כמו מטה משה שהפך לנחש צריך נס נוסף, כדי לבטל את הנס הראשון ולהחזיר את הנחש למטה.  

 

[נס קריעת ים סוף אינו דומה לנס מכת הדם, שאף שהמים הפכו לדם, לא השתנה טבע המים. והראיה שכאשר מצרי וישראל היו בבית אחד והיתה גיגית של מים. אם המצרי היה ממלא ממנה קיטון של מים, היה מוציאה מלאה דם ואילו ישראל שותה מהגיגית מים. גם כשהמצרי מבקש מישראל שיתן לו מידו מעט מים, המים היו נהפכים לדם, ואפילו אם שניהם היו שותים מקערה אחת, ישראל שותה מים והמצרי דם (ראה שמות רבה פ"ט). כי המים נשארו מים כטבעם. לכן גם בנס זה לא היה צורך בנס נוסף כדי להחזיר את הדם למים, אלא רק להפסיק את הנס (ראה דבר מלכות פרשת קורח)].

 

ואם כן, בריאת "יש" מ"אין" היא נס גדול יותר, כי כח הפועל בנפעל נמשך תמיד ללא הפסק. ועוד, שבבריאה החידוש של "יש" מ"אין" בדרך של דילוג חד שלא בהדרגה הוא עניין עצמי, זהו שינוי בעצם – חידוש גמור. אבל לגבי מים אין הכרח מצד עצם המים שיהיו נוזלים, אם ה' היה רוצה, הם יכלו להיות מוצקים כמו אבנים. טבע המים שהם ניגרים הוא רק התחדשות במים. ולבטל התחדשות הרבה יותר קל מאשר לבטל טבע עצמי. אז אם במים רואים שאחרי שה' חידש את טבעם מנוזל למוצק, אף שזה רק שינוי בטבע, ולא חידוש גמור (שהרי טבע כזה כבר יש באבנים למשל), צריך כח הפועל בנפעל כל הזמן, כל שכן בבריאת "יש" מ"אין" שלמעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף, שהוא חידוש דבר מעיקרו.

 

ואכן, בנס קריעת ים סוף לא התחולל שום שינוי בגוף המים, והמים מצד עצמם, יכלו להיבראות בטבע הדומה לאבנים, ולהיות מוצקים. והיותם כחומה בקריעת ים סוף אינה דבר הנוגד למהותם, אלא שה' ברא להם טבע שיהיו ניגרים ונוזלים, וטבע זה גם הוא בריאת "יש מאין" בפני עצמו, וטבע זה כבר בעולם (באבנים למשל), כך שלא היה בזה חידוש בזמן הנס. ועוד, שהנס הוא שה' שינה רק את טבעם ולא את מהותם, וכדי שהנס יחזיק מעמד, היה צורך שהכח האלוקי המהוה את הנס ימשיך להוות את הנס ללא הפסק, ומשפסק הנס, חזרו המים להיות נוזלים. קל וחומר, לבריאת "יש מאין" של כל הבריאה כולה, שהיא חידוש גמור למעלה מהטבע ופלא עצום, מוכרח שכח הפועל בנפעל יפעל בבריאה ללא הפסק כלל.

 

ולהעיר, לכאורה בנס יש רק שינוי בחומר שזהו שינוי מ"יש" ל"יש", כמו המטה שהפך לנחש, המים ששינו את טבעם בקריעת ים סוף וכיו"ב, אבל למעשה גם הנס נחשב לבריאת "יש מאין". כפי שמתבאר מן הנס של החומץ שהפך לחומר בעירה, כדלהלן.

 

כפי שמסופר בגמרא, פעם בערב שבת, בתו של ר' חנינא בן דוסא היתה עצובה. כשראה אביה שהיא עצובה, שאל אותה, למה היא עצובה. אמרה לו, שהשתמשה בטעות בחומץ במקום בשמן להדלקת נר שבת. ענה לה אביה, מי שאמר לשמן וידלק, יאמר לשמן וידלק. ואכן קרה נס ונר השבת דלק עד מוצאי שבת וממנו אף הדליקו את נר ההבדלה.

  

משמעות הנס היא שר' חנינא פעל שינוי בכח האלוקי המלובש בחומץ ומהוה ומחיה אותו באופן תמידי. אמנם חומץ אין טבעו לדלוק, אבל ר' חנינא פעל את הנס שצירופי אותיות המלה "חומץ", (אותן אותיות, שנלקחו מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שהוא הכח הפועל בנפעל) הוחלפו באותיות אחרות, שבהם יש הטבע לדלוק. כך בכל נס ונס מתחלפים צירופי אותיות הנברא לצירופי אותיות אחרות המשנים את טבעו בהתאם לנס, ומבחינה זו כל נס הוא בריאת "יש" מ"אין". קל וחומר לבריאת העולם שהיא מאין ואפס ממש, שהיא פלא עצום ונפלא. 

 

ואתה מחיה את כולם

כאמור, אותיות הדבור של עשרה מאמרות הן כח הפועל בנפעל בנבראים תמיד. וכמו שכתוב: ואתה מחיה את כולם – אתה ה' מהוה ומחיה את כל הנבראים כולם. וכמו שאמרו חז"ל: אל תקרי מחיה אלא מהוה. כלומר, אל תקרא, אינו בא לשלול אלא להוסיף – ה' אינו רק מחיה ומקיים את הנבראים כל הזמן, אלא הוא גם מהוה את עצם מציאות הנבראים. ה' אינו רק מחיה כל נברא לפי ערכו כל הזמן אלא בורא כל נברא מחדש "יש מאין" כל הזמן, בכח אור האין סוף. שני הדברים נכללים ונלמדים בפסוק אחד ותיבה אחת.     

 

מתחילה ה' מהוה את כל הנבראים ואחר כך הוא מהוה אותם. וההתהוות היא באופן שה' מעלים את עצמו מהמטה, ועד שנדמה לנברא שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו, מה שאין כן, בעניין מחיה, כשמתבונן איך הוא חי ואופן חיותו, מבין שישנו מקור שמחיה אותו. כך במאמר: תדשא הארץ דשא עשב (בראשית א יא), בשלב ראשון מתהוה מציאות הדשא, ואחר כך, יש האופנים בקיום וחיות הדשא, שיש דשאים שצריכים ריבוי גשמים ויש שצריכים מיעוט גשמים, ועל דרך זה לכל דשא נצרכת מדת חום המתאימה לו. ובהתבוננות זו הוא מבין ויודע, שיש מי שמשגיח בהשגחה פרטית לספק מה שדרוש לכל נברא לפי ערכו. ומתוך הבנת עניין החיות, הוא מבין את עניין ההתהוות. הוא מבין שמוכרח להיות מישהו שמהוה את הנברא, שהרי אין היש עושה את עצמו (באתי לגני תשכ"ד פרק ג).

פרסום תגובה חדשה

test email