פרשת האזינו – ישראל קדמו לכל דבר

יום ראשון כ״ז מרחשון ה׳תשע״ז
הפסוק: "ישאהו על אברתו", כוונתו, ישראל קדמו לכל דבר אפילו לתורה, וכדאיתא במדרש: שני דברים קדמו לעולם תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קדם.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

בס״ד. ש״פ האזינו, י״ג תשרי ה׳תשמ״ו

 

כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף גו׳ ישאהו על אברתו ה׳ בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר[1]. וידוע מאמר בעל ההילולא בזה משנת תרמ״א [בהמשך יונתי תר״מ[2] (שנמשך לתוך שנת תרמ״א), שכבר נדפס ממנו צילום כת״י הר״ש הסופר, ונראה שהוא העתק מגוף כתב יד קודש בעל ההילולא, והוא רק קיצור ממאמר זה ד״ה כנשר (אבל הרי הקיצור הוא של בעל המאמר עצמו)], שמביא שם פירוש רש״י על הפסוק, שהקב״ה נהג את ישראל ברחמים ובחמלה כנשר שהוא רחמני על בניו כו׳, ומדייק בזה דלכאורה הרי אין לו ית׳ דמות הגוף[3], ואיך אומרים עליו ית׳ ישאהו על אברתו וגו׳. אך הענין הוא, שדיברה תורה בלשון בני אדם[4], ואין זה אלא משל. ועפ״ז מבאר ענין מ״ש אח״כ ישאהו על אברתו, דאברתו מלשון אבר הם רמ״ח איברים דמלכא שהם המצוות, כמאמר[5] רמ״ח פקודין אינון רמ״ח איברין דמלכא, וכדאיתא במדרש[6] עה״פ[7] ועשיתם אותם, אתם כתיב מעלה אני עליכם כאילו עשיתוני, דע״י המצוות פועלים בנין הספירות דז״א[8], וענין כנשר יעיר קנו הוא למעלה מזה, על אברתו, למעלה מבחי׳ ז״א, שזהו ע״י ענין התשובה (כמבואר שם). והנה מכיון שנמצאים כעת כבר בשבת שלאחרי יום הכיפורים, דהיינו אחרי גמר הסליחה ומחילה וכפרה בתכלית השלימות, מובן מזה, שהכוונה בענין זה, בחי׳ התשובה (על אברתו) שלמעלה מתורה ומצוות, היא בעיקר לצד המעלה שבתשובה (ולא לצד הבלתי רצוי)[9]. ובפרט לפי הסיפור הידוע[10] מכ״ק מו״ח אדמו״ר שפעם שאל את אביו כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע למחרת יום הכיפורים מה עושים כעת וענה לו אביו שעתה ביחוד צריך לעשות תשובה (יעצט דאַרף מען ערשט תשובה טאָן), דהכוונה בסיפור זה היתה בפשטות אל כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, דגם לאחר העילוי שלו ביום הכיפורים (שזהו עילוי נעלה ביותר) הי׳ צ״ל אצלו עילוי עוד יותר למחרת יום הכיפורים, ובאופן של תשובה. שזה מורה על מעלת זמן זה. ומכיון שסיפור זה סופר ונתפרסם ע״י נשיא דורנו, מובן שזהו הוראה לכאו״א מישראל. וידוע[11] פתגם רבותינו נשיאינו שד׳ הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הם כנגד ד׳ אותיות הוי׳ דלעילא. ועד[12] שנקרא היום שלמחרת יום הכיפורים בשם השם (ג-ט׳ס נאָמען), כי למחרת יום הכיפורים מגיעים למעלה מכל שם, לפני הוי׳[13], ולא נקרא אלא בשם ג-ט׳ס נאָמען, שם השם (כמבואר במ״א[14]). שמכל זה מובנת מעלת מעמדם ומצבם של ישראל בימים אלו. ולכן יתבאר כאן רק העילוי שבענין התשובה, על אברתו, למעלה מתורה ומצוות.

 

והענין הוא, דמ״ש ישאהו על אברתו הוא משום שישראל קדמו לכל דבר אפילו לתורה, וכדאיתא במדרש[15] (תנא דבי אליהו רבה[16]) דשני דברים קדמו לעולם תורה וישראל ואיני יודע איזה מהם קדם, כשהוא אומר דבר אל בני ישראל צו את בני ישראל הוי אומר ישראל קדמו, דאם לא היו ישראל קודמים לתורה, איך אפשר שיהי׳ בתורה ציווי ודיבור אל ישראל (וכיו״ב), ולכן ישראל הם למעלה מהמצוות הנקראים אברים, על אברתו. דענין זה מתגלה בישראל ע״י עבודת התשובה שלאחרי יום הכיפורים הנ״ל, והיא עבודת התשובה באופן דוהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה[17], כמבואר בלקו״ת פרשתנו[18], שענין והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה הוא למעלה מבחי׳ טהורה היא (כמובא גם במאמר הנ״ל[19]), בחי׳ טהירו עילאה (רשימו) שממנה שרש נשמות ישראל. והיינו שבהיותם נשמות בגופים עולים לדרגא נעלית יותר, למעלה גם מהמקום שירדו ממנו, גם[20] למעלה מבחי׳ אשר נתנה, דכל הנותן בעין יפה הוא נותן[21], כי ירידת הנשמה היא לצורך עלי׳ למקום שלמעלה יותר. וזהו פירוש יפרוש כנפיו גו׳, דכנפיו הם הכלים ולבושים, כפשטות הענין שכנפי הנשר הם לבושי הנשר. והיינו העלי׳ לבחי׳ הרשימו שהיא שרש הכלים, היינו בחי׳ הרשימה שהוא רושם הא״ס שקודם הצמצום, שלמעלה מבחי׳ טהירו עילאה. וכמבואר בהמשך המאמר שם19, דהנה בענין הרשימו יש ב׳ פירושים[22], פירוש א׳ דרשימו הוא רק רושם ודרגא הכי תחתונה באוא״ס שלפני הצמצום, שלא נשאר רק רשימה, וזהו ענין טהירו עילאה, דלפי פירוש זה שרש האורות (חיוהי) הוא למעלה מהרשימה (שרש הכלים, גרמוהי), ולדרגא זו היא העלי׳ דנשמות ישראל הנפעלת ע״י ירידתם למטה, למעלה מבחי׳ טהירו עילאה (שרש הכלים), כנ״ל[23]. אבל יש עוד פירוש שהרשימו היא רושם כל האוא״ס שהי׳ ממלא את מקום החלל, היינו שהוא למעלה משרש האורות וכו׳. ולא זו בלבד אלא שבחי׳ רשימה זו היא למעלה מההתחלקות דבחי׳ גרמוהי ובחי׳ חיוהי ובחי׳ איהו המתאחד עם בחי׳ חיוהי וגרמוהי. ולפי זה העלי׳ דישראל ע״י ירידתם למטה היא גם למעלה מענין זה.

 

והנה ענין זה יהי׳ בהתגלות לעתיד לבוא, שע״ז כתיב כנשר יעיר קנו וגו׳, דקאי אלעתיד לבוא[24], וכמ״ש הוי׳ בדד ינחנו, דקאי על הגילוי דלעתיד לבוא שאז יהי׳ ענין הקדושה בלבד, בדד, וכמ״ש[25] ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. אך לפי זה אינו מובן לכאורה מהו שממשיך ואין עמו א-ל נכר, דדוקא ע״י בירורם מגיעים להעילוי דלעתיד. משא״כ לעתיד לבוא לא יהי׳ צורך בעבודת הבירורים של הדברים דלעו״ז שנפלו מלמעלה, כי אז את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שכבר נתבררו כל הענינים, וגם נתבער בתכלית כל רוח הטומאה, וכמ״ש[26] כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני גו׳[27]. וזהו החידוש במ״ש ואין עמו א-ל נכר, דמ״ש ה׳ בדד ינחנו אינו שולל את עבודת הבירורים לגמרי, דאפשר שיהי׳ עוד רושם מהעבודה עתה שהיא בשמים וארץ דעתה, וע״ז מוסיף ואין עמו א-ל נכר, דכל העבודה תהי׳ בקדושה גופא[28], כמאמר[29] מעלין בקודש, וכמ״ש[30] ילכו מחיל אל חיל גו׳, ועד לסיום הפסוק יראה אל אלקים בציון, שזהו שלימות היחוד עם אלקות (באופן של ראי׳, יראה) בביהמ״ק השלישי. וכמבואר בכמה מקומות[31] שכל הגילויים ע״י העבודה בזמן הזה הם רק מבחי׳ חיצוניות עתיק, ולעתיד לבוא יהי׳ גילוי בחי׳ פנימיות עתיק, ובאופן דכולם ידעו אותי[32], בבחי׳ ידיעה דוקא, תכלית ההתאחדות, כמבואר בתניא[33] שדעת הוא מלשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ כו׳, עד שהוא כמו והאדם ידע את חוה[34], שע״י הדעת באים התולדות שהם אהבה וענפי׳ ויראה וענפי׳, אשר האהבה והיראה הם שרש רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות ל״ת, כמובן ומבואר בספר תניא קדישא[35].

 

והנה בנוגע לכללות ענין זה כתיב כנשר יעיר קנו גו׳, ופירש״י שזהו ענין הרחמים והחמלה, היינו העבודה בבחי׳ רחמים. וכמובא בהמאמר שם2שענין זה שייך ליעקב דוקא דענינו מדת הרחמים[36], דבאבות כתיב[37] זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב, שגם אברהם ויצחק צריכים לענין הרחמים דיעקב. ובענין הרחמים יש כמה דרגות, כמבואר במאמר הצמח צדק על פסוק זה[38] [וידוע הפתגם אחד באחד יגשו[39], שהצ״צ ואדמו״ר מהר״ש שניהם נסתלקו באותו יום בחודש, י״ג לחודש, גימטריא אחד], דיש נשר ויש כנשר בכ׳ הדמיון שלמעלה מנשר. ובזה גופא יש כמה בחינות. ענין הנשר והרחמים כמו שהוא במשל בנשר בפשטות שבעולם הזה התחתון, והנמשל מזה הוא בחי׳ הנשר שבמרכבה. ולמעלה מזה הנה נשר שבמרכבה הוא בחי׳ נשר, והנשר שבאצילות, מדת הרחמים דאצילות, הוא ענין כנשר. ולמעלה מזה הנה גם מדת הרחמים דאצילות היא בחי׳ נשר, ולמעלה מזה הוא כנשר, כמו נשר, מדת הרחמים שלמעלה מאצילות, בעולמות דא״ס, שגם שם צ״ל ענין הרחמים, וזהו ענין כנשר בכ׳ הדמיון, שהוא כמו נשר ולמעלה מבחי׳ נשר. וכמובא בהמאמר דבעל ההילולא שם[40], דענין הרחמים שבעולמות הא״ס הוא משום שגם הם נקראים עולמות מלשון העלם והסתר[41]. ומביא דוגמא לזה מעולמות שלמטה, דגם גוף הצדיק מסתיר, ולכן כשעלה משה להר לקבל התורה הניח גופו בעולם היצירה[42], כי גופו הי׳ מסתיר, ורק אליהו עלה בגופו השמימה משום שהי׳ בעיבור י״ב חדשים ונתברר גופו[43], אבל בכל הצדיקים הנה הגוף מסתיר. ועד״ז הוא בעולמות הא״ס, שגם הם נקראים עולמות מלשון העלם והסתר. ולכן שייך בהם ענין הרחמנות, ענין כנשר יעיר קנו.

 

והנה ענין הרחמים קשור עם ענין הבכי׳[44], וע״ז מביא[45] מ״ש (בתהלים מזמור פד[46]) עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו, דיש בזה ב׳ פירושים[47] מהו עוברי בעמק הבכא, ולפי המבואר לעיל דקאי כאן לאחרי שכבר היתה שלימות העבודה בחודש אלול ובימי הסליחות ובראש השנה וכו׳, יש לומר שעיקר הכוונה היא לפירוש הב׳, ענין עמק הבכא למעליותא. ויש לומר עוד, דגם ענין הבכי׳ גופא (בכא לשון בכי׳) הוא למעליותא. וזהו מה שמביא שם40מכתבי האריז״ל[48] (הובא בלקו״ת[49]) דמי שאינו בוכה בעשרת ימי תשובה אין נשמתו שלימה. והיינו, דהגם שהיתה עבודתו בתכלית השלימות בחודש אלול ובימי הסליחות ובראש השנה ובימים שעברו מעשי״ת, מ״מ, אם אינו בוכה ביום מסויים הרי זה מורה על חסרון בשלימות נשמתו. וכמבואר בלקו״ת49הענין בזה, דהבכי׳ בעשי״ת היא ע״ד מה דאיתא בזהר[50] שכששמע ר׳ עקיבא רזי תורה שבשיר השירים זלגו עיניו דמעות מרוב השמחה שמגילוי סודות התורה, היינו שזהו ענין בכי׳ של שמחה הבא מחמת עוצם הגילוי, ולכן בערך עילוי זה אין נשמתו שלימה. דבכי זה קשור עם ענין הרחמים, כנ״ל. וזהו ענין עוברי בעמק הבכא לפירוש הב׳ בזה דקאי על עולי רגלים, היינו הבכי׳ של שמחה מחמת הגילוי העצום, שזה קשור עם עלי׳ לרגלים. דעי״ז באים לענין מעיין ישיתוהו, כמ״ש[51] ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה[52], השאיבה בשמחה רבה, הקשורה עם בחי׳ מעייני הישועה. ועד שאמרו רז״ל[53] על שמחה זו מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. וזהו גם מה שאמרו רז״ל[54] שנקרא שמה שמחת בית השואבה שמשם היו שואבים רוח הקודש ושם שרתה נבואה על יונה בן אמיתי, כמבואר בד״ה ושאבתם (תרס״ט[55]), שענין רוח הקודש כאן פירושו בחי׳ חכמה (מכיון שרוח הקודש זו נמשכה ע״י ניסוך המים, דמים הם בחי׳ חכמה), וכנודע[56] דקודש הוא בחי׳ חכמה, ולכן הי׳ בזה שמחה גדולה מאוד.

 

וזהו כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף גו׳, דקאי על העבודה בבחי׳ רחמים שיש בזה כמה דרגות, ועי״ז מגיעים אל הגילויים הנ״ל [כמבואר בקיצור במאמר שם, ובטח יחפשו וימצאו את המאמר כפי שהוא באריכות], וע״י שלימות העבודה הנ״ל, ובבחי׳ עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו, ובפרט כפי שמבואר בדרוש בעל ההילולא, שהוא ענין הפצת המעיינות חוצה, באים בקרוב ממש לענין ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה, בניסוך המים כפשוטו ובשמחת בית השואבה כפשוטה, ובעגלא דידן.

 

 

מקורות והערות



[1]פרשתנו (האזינו) לב, יא-יב.

[2]ע׳ מד.

[3]פיוט יגדל אלקים. וראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״א ה״ז. פיהמ״ש סנהדרין פ׳ חלק היסוד הג׳.

[4]רמב״ם הל׳ יסוה״ת שם ה״ט ואילך.

[5]ראה זח״א קע, ב. תקו״ז ת״ל (עד, סע״א). תו״א יתרו סז, ד. לקו״ת נצבים מה, ב. ובכ״מ.

[6]ויק״ר פל״ה, ז. וראה זח״ג קיג, א.

[7]בחוקותי כו, ג.

[8]ראה קו״א ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנה, א ואילך). ובכ״מ.

[9]בהנחה אחרת: היא בעיקר לתכלית העילוי דתשובה.

[10]לקו״ש ח״א ע׳ 13. אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ה ע׳ ד. ובכ״מ.

[11]סה״מ תשי״א ע׳ 42. מבוא לפוקח עורים ס״ע 8 (מאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ס״ע תנד). אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ קצד.

[12]ראה כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן קי (צח, ב). אגרות-קודש שם.

[13]ל׳ הכתוב (לגבי יוהכ״פ) – אחרי טז, ל.

[14]ראה הערות בכש״ט שם.

[15]ב״ר פ״א, ד.

[16]ראה תדבא״ר פי״ד. וראה סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רפז הערה 43. וש״נ.

[17]קהלת יב, ז.

[18]עא, ג ואילך. ובכ״מ.

[19]המשך יונתי שם ע׳ מה.

[20]ראה לקו״ש ח״כ ע׳ 279. המשך יונתי שבהערה 23.

[21]ב״ב נג, א.

[22]ראה גם סה״מ תרנ״ט ע׳ קצג. תרס״א ע׳ רה. ובכ״מ.

[23]ראה המשך יונתי שם ע׳ יד.

[24]ראה ספורנו עה״פ.

[25]זכרי׳ יד, ב.

[26]ישעי׳ סו, כב.

[27]ראה לקו״ת שה״ש בסופו. סד״ה כי כאשר תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רפד). ובכ״מ.

[28]ראה אגה״ק סכ״ו (קמה, א).

[29]ברכות כח, א. וש״נ.

[30]תהלים פד, ח.

[31]פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו. לקו״ת שה״ש שם.

[32]ירמי׳ לא, לד.

[33]ספ״ג.

[34]בראשית ד, א.

[35]פ״ד. הקדמת שעהיוה״א (חינוך קטן).

[36]ראה תניא פמ״ה. תו״א ויצא כד, א. ועוד.

[37]עקב ט, כז.

[38]אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳תרפג. וראה גם לקו״ת פרשתנו עח, ב ואילך. ריש וסוף ד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תרסג. ס״ע תרע). ד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ כג ואילך). תשכ״ט (לעיל ע׳ רנט ואילך). תשל״ח (ע׳ רעא ואילך). תשמ״ב (ע׳ רעז ואילך). ד״ה כי כארץ תוציא צמחה תשי״ט (לעיל ע׳ קיא-ב). ד״ה כי חלק הוי׳ עמו תשל״ב (ע׳ רסג). ועוד.

[39]ל׳ הכתוב – איוב מא, ח.

[40]המשך יונתי שם ס״ע מד.

[41]ראה לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.

[42]ראה גם המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פפ״ח (ע׳ קו). סה״מ תרח״ץ ע׳ ריד (קונטרסים ח״ב תיב, א). ועוד.

[43]מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ י. שם ע׳ קלה. וראה ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך משה ע׳ א׳תריט ואילך. וש״נ.

[44]ראה תניא שבהערה 36.

[45]המשך יונתי שם ע׳ מה.

[46]פסוק ז.

[47]מדרש תהלים, יל״ש, פרש״י (פירוש הא׳), ראב״ע ומצודות (פירוש הב׳) עה״פ.

[48]פע״ח שער (כו) השופר פ״ה. שער הכוונות דרושי ר״ה (קודם דרוש א). סידור האריז״ל סוף סדר הנסירה. וראה לקו״ש ח״ט ע׳ 206-7.

[49]תצא לז, ד. וראה מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״ב ע׳ תתמ ואילך. לקו״ש שם. סה״מ מלוקט ח״ד ע׳ כח. וש״נ.

[50]ח״א צח, ב (במדרש הנעלם). ט״ז לשו״ע או״ח סרפ״ח סק״ב (בשם זהר חדש). וראה זהר חדש בראשית ז, א. תו״א וישלח כו, א. לקו״ת תצא לז, ד. ועוד.

[51]ישעי׳ יב, ג.

[52]המשך יונתי שם ריש ע׳ מה.

[53]סוכה נא, א (במשנה).

[54]ירושלמי סוכה פ״ה ה״א – הובא בתוס׳ סוכה שם נ, ריש ע״ב.

[55]סה״מ תרס״ט ע׳ לז-ח. וראה גם לקו״ת שמע״צ פז, ג. וראה זח״ג סא, א. קה״י ערך רוה״ק. סה״מ במדבר ח״ב ס״ע שו.

[56]ראה זח״ג צד, ב. לקו״ת מסעי צג, א. ביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תתקסג. ובכ״מ.

 

פרסום תגובה חדשה

test email