פרשת נשא – דבר מלכות

להקראת המאמר
מוצאי שבת כ״ד אייר ה׳תשע״ד
במתן תורה ניתנו גם עניני התורה שיתגלו לעתיד לבוא, תורתו של משיח שילמד את כל העם (שהרי מ"ת הו"ע חד-פעמי, ולא יהי' עוד הפעם מ"ת), אלא שענינים אלה הם בהעלם, ועד כדי כך, שהתגלותם לעתיד לבוא היא בבחינת "תורה חדשה (שאינה יכולה להתגלות ע"י מקבלי התורה, תלמיד ותיק, כי אם ע"י "נותן התורה") מאתי תצא" , שהיא באין-ערוך לגמרי לתורה שמתגלית בזמן הזה ע"י מקבלי התורה, כמאמר רז"ל "תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח".
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

משיחות ש"פ נשא, י"ב סיון ה'תנש"א

– התוועדויות א' וב'* –

א.  שייכותו של יום הש"ק זה[1] ל"זמן מתן תורתנו" מודגשת בכמה ענינים:

לכל לראש – להיותו יום השבת הראשון שלאחרי זמן מ"ת[2], שבו נעשה העילוי והשלימות ("ויכולו"[3]) דזמן מ"ת, ובפרט שיום השבת שלאחרי זמן מ"ת הוא ב"ימי התשלומין" (תשלומין גם מלשון שלימות[4]) דזמן מ"ת. והדגשה יתירה בקביעות שנה זו, שזמן מ"ת חל ביום ראשון בשבוע, ויום השבת שלאחריו הוא י"ב סיון – שכיון שסיום וחותם ("הכל הולך אחר החיתום"[5]) ימי התשלומין חל ביום השבת, נעשה בו העילוי והשלימות דזמן מ"ת ודכל ימי התשלומין שלו.

ושייכות זו מודגשת גם בפרשת השבוע – פרשת נשא:

"נשא את ראש" – שעיקר ושלימות הענין דנשיאת ראש בעבודת האדם היא ע"י לימוד התורה, ולא עוד אלא שעי"ז נעשית גם ההתנשאות דכל הגוף (ועד להרגל), היינו, שגם עבודתו בעולם (הן בקיום המצוות והן בעניני הרשות באופן ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"[6] ו"בכל דרכיך דעהו"[7]) היא באופן של התנשאות.

ויש לומר שענין זה מרומז בדיוק הלשון "נשא את ראש בני גרשון גם הם", "כמו שצויתיך על בני קהת"[8] – שע"י הנשיאת ראש דבני קהת, נושאי הארון, שזהו"ע דלימוד התורה[9], נעשית גם ההתנשאות דבני גרשון, נושאי היריעות וכו', שקשור עם שאר עניני העבודה, כולל גם בירור העולם.

ועד"ז מודגשת השייכות למ"ת בהתחלת הלימוד דפרקי אבות ביום השבת שלאחרי זמן מ"ת[10]:

 נוסף על לימוד מסכת אבות בשבתות שבין פסח לעצרת, הכנה לזמן מ"ת, מתחילים עוה"פ לימוד מסכת אבות בשבת שלאחרי זמן מ"ת, תוצאה מזמן מ"ת – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו' והעמידו תלמידים הרבה", הדגשת הענין דנתינת התורה ולימודה ע"י כאו"א מישראל עד סוף כל הדורות.

ובהמשך הפרק עד לסיומו וחותמו מודגשת גם הפעולה דקבלת ולימוד התורה גם בנוגע לעבודה דבירור העולם – "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[11], ו"על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום"[12].

ומזה מובן שמזמן מ"ת וימי התשלומין עד לסיומם וחותמם בשבת פרשת נשא, – שאז מתחדש כללות הענין דמ"ת כבפעם הראשונה, ובאופן של הוספה משנה לשנה[13]– צ"ל אצל כאו"א מישראל התחדשות והוספה בכל עניני תומ"צ, בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח שעליהם העולם עומד, כמרומז בלשון הכתוב[14] "בחודש השלישי", שבשלשת הקוין דתורה עבודה וגמ"ח ("שלישי") צ"ל התחדשות ("חודש"), ועי"ז נעשית גם התחדשות בעמידת וקיום העולם בזמן מ"ת (כדרשת חז"ל[15] "מאי דכתיב[16]ארץ יראה ושקטה . . בתחילה יראה ולבסוף שקטה . . שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין").

ב.  וביאור הענין:

על הפסוק14 "בחודש השלישי גו' ביום הזה גו'", מפרש רש"י "לא הי' צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו".

וההסברה בזה – שכן היא המציאות באמת[17], שבכל יום מתחדש הענין דמ"ת ע"י הקב"ה, כמודגש בנוסח ברכת התורה: "נותן התורה" לשון הוה[18], ע"ד ובדוגמת (ובמכ"ש וק"ו) התחדשות הבריאה בכל יום[19], כמ"ש[20] "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ועאכו"כ[21] בנוגע להתחדשות דנתינת התורה, דכיון שבריאת העולם היא ע"י התורה, כמאמר[22] "אסתכל באורייתא וברא עלמא", צ"ל תחילה התחדשות בתורה, ועי"ז נעשית גם התחדשות הבריאה.

וכללות ההתחדשות דמ"ת על כל השנה כולה נעשית בזמן מ"ת, ומהתחדשות כללית זו נמשכת ההתחדשות הפרטית בכל יום – כמו בהתחדשות הבריאה, שבראש השנה נעשית כללות התחדשות הבריאה על כל השנה כולה, ומהתחדשות כללית זו נמשכת ההתחדשות הפרטית בכל יום.

ומזה מובן גם בנוגע להתחדשות דתורה אצל האדם, "שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו", שלימוד התורה יהי' מתוך חיות ותענוג ("לא יהי' בעיניך כדיוטגמא ישנה כו' אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה"[23]) – שהנתינת-כח להתחדשות החיות והתענוג בתורה בכל יום, היא, מהתחדשות החיות והתענוג בתורה בזמן מ"ת.

ג.  וצריך להבין תוכן ההתחדשות דמ"ת בשבת שלאחרי זמן מ"ת:

ע"פ האמור לעיל ישנם ב' ענינים בההתחדשות דמ"ת: (א) כללות ההתחדשות דמ"ת שנעשה בזמן מ"ת, (ב) ההתחדשות הפרטית דמ"ת בכל יום שנמשכת מההתחדשות הכללית בזמן מ"ת.

אבל, מהדגשת הענין דמ"ת בשבת שלאחרי מ"ת (בפרשת השבוע ובפרקי אבות, כנ"ל ס"א), משמע, שבשבת שלאחרי מתן תורה יש חידוש נוסף בכללות הענין דמ"ת שלכן: (א) קורין בו "נשא את ראש" – נשיאת ראש בערך ל(שלימות ה)התחדשות שבזמן מתן תורה, (ב) ועד שמתחילים עוה"פ "משה קיבל תורה מסיני" – מתן תורה חדש בערך להתחדשות שבזמן מ"ת.

וצריך להבין: מהו החידוש הנוסף (מלבד ההתחדשות הכללית בזמן מ"ת וההתחדשות הפרטית שבכל יום) שנעשה בשבת שלאחרי זמן מתן תורה, שבגלל זה מדגישים בו ביותר הענין דמ"ת?

ד.  ויש לבאר זה בהקדם ענין נוסף בההתחדשות דמ"ת – חידוש (לא רק התחדשות) בתורה עצמה:

ידוע[24] שאף שבמ"ת ניתנו כל עניני התורה כולה, לא רק עשרת הדברות, אלא גם תורה שבכתב כולה, ביחד עם פירושה בתורה שבעל פה כולה, כולל גם כל עניני התורה שנתגלו ונתחדשו במשך כל הדורות עד לדורנו זה, כמארז"ל[25] "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני" – ה"ז באופן שבמ"ת ניתנו בעיקר כללי התורה, ומהם ועל ידם צריכים לגלות ולהוציא ריבוי פרטי הענינים שבתורה, ועד שפרט זה שנתגלה ע"י תלמיד ותיק הוא חידוש שלו ("תלמיד ותיק עתיד לחדש"), שנקרא על שמו[26], ונאמר בשם אומרו[27].

ועוד והוא העיקר – שבמ"ת ניתנו גם עניני התורה שיתגלו לעתיד לבוא, תורתו של משיח שילמד את כל העם[28] (שהרי מ"ת הו"ע חד-פעמי, ולא יהי' עוד הפעם מ"ת[29]), אלא שענינים אלה הם בהעלם, ועד כדי כך, שהתגלותם לעתיד לבוא היא בבחינת "תורה חדשה (שאינה יכולה להתגלות ע"י מקבלי התורה, תלמיד ותיק, כי אם ע"י "נותן התורה") מאתי תצא"[30], שהיא באין-ערוך לגמרי לתורה שמתגלית בזמן הזה ע"י מקבלי התורה, כמאמר רז"ל[31] "תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח".

וע"י החידוש בתורה ("תורה חדשה מאתי תצא") נעשה חידוש גם בעולם – "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה"[32] ("אני עושה" דייקא, ע"ד "מאתי תצא").

כלומר, נוסף על ענין ההתחדשות (הן ההתחדשות הכללית בזמן מ"ת והן ההתחדשות הפרטית בכל יום) שפירושה שאותו ענין שכבר נמשך בגילוי בפעם הראשונה מתחדש משרשו ומקורו עוד הפעם (באופן נעלה יותר), ישנו גם ענין של חידוש, שניתוסף דבר חדש שעד עתה לא נמשך בגילוי – הן בתורה, "תורה חדשה", ועי"ז גם בעולם, "שמים חדשים וארץ חדשה".

ה.  וביאור הענין:

אמרו חז"ל[33] "כל האומר דבר בשם אומרו (אמירה שמדגישה החידוש ד"אומרו") מביא גאולה לעולם", וההסברה בזה, שהחידוש בתורה ש"מחדשים ומגלים תעלומות חכמה שהיו כבושים "בגולה" עד עתה"[34] הו"ע של גאולה (יציאה מהגלות) בתורה עצמה[35], וע"י הגאולה בתורה "מביא גאולה (גם) לעולם".

אמנם, גאולה זו היא עדיין בזמן ומצב הגלות, כהגאולה דפורים [שממנה הראי' ש"האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – "שנאמר[36] ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי"] ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"[37] (אלא שעי"ז מזרזים וממהרים ומביאים את הגאולה האמיתית והשלימה[38]), וטעם הדבר – כיון שגם הגאולה בתורה אינה בשלימותה, שהרי גם לאחרי שה"תלמיד ותיק" (שבכל הדורות) מגלה ומחדש ענין פרטי בתורה ישנם עוד ריבוי ענינים ש"כבושים בגולה".

ושלימות הגאולה בתורה, כשיתגלו כל הענינים שבתורה, היא, ע"י הקב"ה – "תורה חדשה (שהתגלותה אינה אלא ע"י הקב"ה) מאתי תצא", היינו, שגם הגילוי ("תצא") הוא בכחו של הקב"ה ("מאתי"), שלכן יהי' הגילוי בתכלית השלימות (שלא ישאר שום ענין בהעלם), כמ"ש "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"[39], "כולם ידעו אותי"[40].

ועי"ז נעשית גם ה"גאולה לעולם" בתכלית השלימות:

"עולם" הוא מלשון העלם[41], ע"ש ההעלם וההסתר של החיות האלקי שבעולם, היינו, שהחיות האלקי הוא בבחינת גלות. וה"גאולה לעולם" היא שמתבטל לגמרי ההעלם וההסתר ומתגלה החיות האלקי שבעולם.

ועוד ועיקר, "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" – לא רק התחדשות דשמים וארץ שנבראו בששת ימי בראשית (כבזמן מ"ת, שנעשה קיום ועמידת העולם באופן ד"ארץ יראה ושקטה"[42]), אלא שמים חדשים וארץ חדשה, ש(עיקר) החידוש בהם הוא בהתגלות ד"אני עושה", שהכח האלקי שמהוה את השמים וארץ מאין ליש באופן של ריחוק והבדלה ואינו מתגלה בהם (בענינם ובמעלתם) [43] יהי' בגילוי ממש, שיהי' נראה בגלוי בשמים וארץ הכח האלקי שמהוה אותם מאין ליש[44] – כח העצמות, "אני (דייקא) עושה", "מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה . . (ש)הוא לבדו בכחו וביכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש"[45], שלכן יהי' העולם כולו דירה לו ית'[46], דירה לעצמותו, בדוגמת דירת האדם שבה מתגלה בכל עצמותו[47], ועד (בזמנים מיוחדים) בלי שום לבוש[48], ודוגמתו לעתיד לבוא, "כדכתיב ולא יכנף עוד מוריך, פי' שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש", "אור ה' הנגלה לעתיד בלי שום לבוש" (כפי ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה, כדכתיב[49] אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו"), "ומיתרון ההארה לישראל[50] יגי' חושך האומות גם כן . . ונגלה[51] כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וגו'"[52].

ו.  ויש לומר, שהחידוש ד"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" לגבי התחדשות (קיום ועמידת) העולם בזמן מ"ת הוא בהתאם (ונעשה ע"י) להחידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא" לגבי זמן מ"ת:

בזמן מ"ת, כיון שהחלק העיקרי דתורה (שיתגלה לעתיד לבוא) הי' בהעלם, היתה גם התגלות אלקות בעולם (שעי"ז נעשה קיום ועמידת העולם) באופן שהחלק העיקרי – כח העצמות שעל ידו נעשית ההתהוות מאין ליש – נשאר בהעלם[53], ולכן, אף שבמ"ת בטלה הגזירה ונעשה החיבור בין העליונים לתחתונים, שעליונים ירדו לתחתונים ותחתונים יעלו לעליונים[54], מ"מ, גם לאחרי החיבור נשאר החילוק דעליונים ותחתונים, היינו, שגדר העולם נשאר "תחתון במדרגה . . בענין הסתר אורו ית'"52, כיון שעיקרו (כח העצמות) נשאר בהעלם[55].

ולעתיד לבוא, כיון שיתגלה גם החלק העיקרי שבתורה, "תורה חדשה מאתי תצא", תהי' גם התגלות אלקות בעולם בתכלית השלימות, ללא הסתר כלל, כמ"ש "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", שיראו בגלוי שהמציאות ד"כל בשר" היא הכח האלקי שמהוה אותו מאין ליש, כח העצמות, ובמילא אין חילוק בין עליון לתחתון, כיון שענינם אחד, ובלשון הידוע[56] שמציאותו של היש הנברא היא המציאות דיש האמיתי.

ז.  עפ"ז יש לבאר החידוש שנוסף בשבת שלאחרי מ"ת גם לגבי ההתחדשות שבזמן מ"ת:

ובהקדמה – שאף שבהתחדשות דנתינת התורה בזמן מ"ת בכל שנה נכלל גם החידוש בתורה, כמו שבמ"ת בפעם הראשונה כלולים כל עניני התורה (הן החידושים שמתגלים ע"י התלמיד ותיק שבכל הדורות, והן החידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא"), יש לומר, שבפרטיות יותר מודגש החידוש בתורה בשבת שלאחרי זמן מ"ת, הן בנוגע לחידושים שיתגלו ע"י מקבלי התורה (תלמיד ותיק) במשך כל השנה, והן (ובעיקר) בנוגע לחידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא" שיתגלה ע"י נותן התורה, וכתוצאה מזה גם החידוש בעולם, "השמים החדשים והארץ החדשה", שכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"[57], זמנם כל השנה כולה.

וענין זה מודגש בעניני התורה שקורין ולומדים בשבת שלאחרי זמן מ"ת, הן בפרשת השבוע (כדלקמן ס"ח), והן בפרקי אבות (כדלקמן סי"א).

ח.  פרשת השבוע – פרשת נשא:

התחלת (וראש) הפרשה היא "נשא את ראש", ש"ראש" ענינו לימוד התורה, ו"נשא את ראש" (התנשאות ורוממות בה"ראש") ענינו שלימוד התורה הוא מתוך תענוג (שלמעלה מהמוחין, ועד שאין למעלה מעונג[58]), שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר בלימוד התורה ("ראש"), ועד לחידוש בתורה, ועוד ועיקר – שלימות הענין דהוספה וחידוש בתורה ("נשא את ראש") לעתיד לבוא, כש"תורה חדשה מאתי תצא", טעמי תורה, בחי' התענוג שבתורה.

ויש להוסיף, שאף שבהמשך הכתוב נאמר "נשא את ראש בני גרשון גם הם גו'", ששייך לשבט לוי דוקא, הרי, לעתיד לבוא יהי' ענין זה אצל כל בנ"י, כפס"ד הרמב"ם[59]"לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' . . ופרק מעל צוארו עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, ה"ז נתקדש קדש קדשים", ולעתיד לבוא יהי' כן מעמדם ומצבם של כל בנ"י, כפס"ד הרמב"ם בסיום וחותם ספרו ש"באותו הזמן . . לא יהי' עסק כל העולם (ועאכו"כ בנ"י) אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו כל ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'".

וענין זה מודגש גם בפרשת נזיר שבהמשך פרשת נשא:

בדיני נזירות מודגש הענין ד"אחכה לו בכל יום שיבוא" ע"פ הלכה: "האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו . . אסור לעולם"[60], כיון שכל יום הוא בגדר "יום שבן דוד בא בו", בלשון הוה, "הנה[61] זה (המלך המשיח) בא"[62].

ומזה מובן שגם הענין ד"תורה חדשה מאתי תצא" ("נשא את ראש" בתכלית השלימות לאחרי הקדמת הפרישות מעניני העולם (נזירות) בתכלית השלימות) אינו בגדר עתיד ("תצא", בלשון עתיד), אלא בגדר הוה ("תורה חדשה מאתי יוצאת"), ועד שברגע שלאח"ז נעשה כבר בגדר עבר ("תורה חדשה מאתי יצאה").

ט.  וגם החידוש בעולם, "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" (שנעשה ע"י החידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא", "נשא את ראש" בתכלית השלימות) – מרומז בפרשת נשא:

בהתחלת הפרשה מדובר אודות המנין דבני גרשון ובני מררי "לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה"8, "לעבוד ולמשא"[63], "עבודת משא"[64], נשיאת היריעות והקרשים כו' בעת המסעות במדבר[65]; ובסיום הפרשה מדובר אודות שלימות המשכן עצמו, "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן גו'"[66], ובהמשך לזה חנוכת המזבח, "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו"[67], "זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו"[68].

ויש לומר, שהשייכות דחנוכת המשכן ונשיאתו בעת המסעות במדבר לפרשת נשא, היא, ע"ד ובדוגמת נתינת התורה במדבר דוקא[69], "ארץ גו' לא ישב אדם שם"[70], כדי שגם ה"מדבר", תחתון שאין תחתון למטה ממנו, יהי' משכן ומכון (דירה) לשבתו ית'[71], ועד"ז בנדו"ד, שהעילוי ד"נשא את ראש" (השלימות דתורה) נמשך וחודר בעולם, שזהו תוכן הענין דעשיית המשכן לאחרי ובהמשך למ"ת, כדי שהגילוי דמ"ת יומשך ויחדור בעולם[72].

וענין זה יהי' בתכלית השלימות לעתיד לבוא – בחנוכת ביהמ"ק השלישי, "מקדש[73] אדנ-י כוננו ידיך"[74], שאז יתגלה הענין ד"בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"[75] (כמ"ש בסיום וחותם קריאת עשה"ד בזמן מתן תורה) בכל העולם כולו ("בכל מקום" כפשוטו), היינו, שהשלימות דבית המקדש – ש"שם ניתן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים"[76], כמ"ש בפרשתנו[77] "ושמו את שמי", "יברכום בשם המפורש"[78] – תתגלה ותחדור בכל העולם כולו, כמ"ש[79] "ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", "כשם שאני נכתב כך אני נקרא"[80], כיון שהעולם כולו יהי' דירה לו ית' (בדוגמת המשכן והמקדש) [81]

וכללות הענין דדירה לו ית' בתחתונים, שהעולם נעשה דירה לעצמותו, ע"י התגלות כח העצמות שמהוה מאין ליש – הו"ע ד"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", שעיקר החידוש הוא בהתגלות ד"אני עושה" (כנ"ל ס"ה).

י.  ויש להוסיף, שבפרשת נשא מרומזת גם דרך העבודה שעל ידה באים להחידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא" (ועי"ז גם "השמים החדשים והארץ החדשה") בימות המשיח:

ובהקדם הידוע שבכאו"א מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח, כמרומז בפסוק[82] "דרך כוכב מיעקב", שקאי על דוד מלכא משיחא[83], וקאי גם על כאו"א מישראל[84], כיון שבכאו"א מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח[85] – בחי' היחידה, שהיא ניצוץ מבחי' היחידה הכללית, נשמתו של משיח צדקנו[86], ולכן, ע"י גילוי בחי' היחידה שבכאו"א מישראל מזרזים וממהרים ופועלים הגילוי דבחי' יחידה הכללית בביאת משיח צדקנו, שאז יהי' הגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא", פנימיות התורה, בחי' היחידה שבתורה[87], ועי"ז גם "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", גילוי בחי' היחידה בכל העולם כולו, "יחידו[88] של עולם"[89].

ויש לומר, שענין זה מרומז בהתחלת וסיום פרשת נשא:

בהתחלת פרשת נשא – בהמנין דבנ"י ["נשא את ראש בני גרשון גם הם גו'", ששייך גם להמנין דכל בנ"י כפי שהם בדרגת שבט לוי, כפס"ד הרמב"ם "לא שבט לוי בלבד אלא כו' כל איש ואיש כו'" (כנ"ל ס"ח)], כי, מנין בנ"י הוא מצד ההתקשרות העצמית עם הקב"ה ("מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה"[90]) שהיא בשוה אצל כל בנ"י (שלכן הגדול במדריגה אינו נחשב יותר מא' והקטן במדריגה אינו נחשב פחות מא') – מצד עצם נשמתם, בחי' היחידה.

ובסיום פרשת נשא – בהתאחדותם של כל י"ב נשיאי ישראל (שכוללים את כל בנ"י) שהתנדבו ובאו כולם יחדיו לחנוכת המשכן והמזבח, וגם לאחרי שהקב"ה אמר "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם גו'"[91], "העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון"[92], שהתאחדות זו (לאמיתתה ובשלימותה) היא מצד עצם הנשמה, בחי' היחידה, שהיא אצל כל בנ"י בשוה.

ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בהתחלת פרשת בהעלותך שקורין במנחת שבת זה:

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות גו' וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא" – שאף שבנ"י נחלקים (בכללות) לז' סוגים, ז' מדרגות בעבודת ה', שבעת קני המנורה[93], מ"מ, מתאחדים כולם בהארתם "אל מול פני המנורה", ובהיותם "מקשה זהב" ("מנורת זהב כולה"[94]), וכאמור, ההתאחדות האמיתית דכל בנ"י היא מצד עצם הנשמה, בחי' היחידה.

זאת ועוד:

בההמשך והסמיכות דפרשת המנורה לפרשת הנשיאים[95] מודגשת מעלת שבט לוי על כל י"ב השבטים, כפירוש רש"י "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות", וביחד עם זה, כיון שבאים בהמשך ובסמיכות זל"ז מודגשת גם השייכות שביניהם[96]. והתיווך בזה – שמעלת שבט לוי נמשכת וחודרת אצל ואת כל בנ"י[97], כפס"ד הרמב"ם "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . כמו שזכה לכהנים ללוים".

וענין זה נעשה ע"י גילוי בחי' היחידה, כמרומז בסיום דברי הרמב"ם "הרי דוד ע"ה אומר[98] ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" – ש"גורל" קאי על עצם הנשמה[99], בחינת היחידה, בחינתו של דוד מלכא משיחא, אשר, ע"י התגלותה נעשה "כל איש ואיש" בדרגת (שבט לוי, לוי וכהן, ועד לדרגת) הקדושה דכהן גדול ("ה"ז נתקדש קדש קדשים"[100]), בחי' היחידה שבישראל (בנפש), כמו קדש קדשים (בחי' היחידה ש)במקום.

ועפ"ז יש לבאר בעומק יותר הדגשת אחדותם של ישראל במתן-תורה, כמ"ש "בחודש השלישי גו' ביום הזה באו מדבר סיני גו' ויחן שם ישראל", "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"[101], שלכן "אמר הקב"ה הרי השעה שאתן להם את תורתי"[102] – שהאחדות שמצד בחי' היחידה, קשורה במיוחד עם תורתו של משיח, פנימיות התורה, בחי' היחידה, שניתנה (בהעלם) במ"ת. ויש לומר, שענין זה מודגש יותר בשבת שלאחרי מתן תורה, שאחדותם של ישראל שמצד בחי' היחידה שמודגשת בפרשת השבוע (כנ"ל בארוכה), היא, הכנה להתגלות תורתו של משיח שבהוספה ולאחרי הגילוי דמ"ת (שבת שלאחרי מ"ת), "תורה חדשה מאתי תצא"[103].

יא.  ונוסף על הדגשת הענין ד"תורה חדשה מאתי תצא" בפרשת השבוע שקורין בשבת שלאחרי מ"ת – ה"ז מודגש גם בהתחלת פרקי אבות בשבת שלאחרי מ"ת:

בביאור תוכן הענין (האמירה והלימוד) ד"משה קיבל תורה מסיני" בשבת שלאחרי מ"ת, בהוספה על קבלת התורה בזמן מ"ת – יש לומר, שעיקר ההדגשה בזה היא על ההוספה והחידוש שבתורה ע"י מקבלי התורה, כמודגש בדיוק הלשון "משה קיבל . . ומסרה כו'", שנעשית תורתו של כאו"א ממקבלי התורה עי"ז שלומדה ומחדש בה.

ועוד ועיקר – ההוספה והחידוש ע"י נותן התורה לעתיד לבוא, "תורה חדשה מאתי תצא", כמודגש (א) בהקדמה ל"משה קיבל תורה מסיני" במשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"[104], דקאי על עולם התחי'[105], שמזה מובן שעיקר ההדגשה דמ"ת היא על התורה דלעתיד לבוא, "תורה חדשה מאתי תצא", (ב) והחתימה (לאחרי אמירת הפרק) במשנה "רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' שנאמר[106] ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"[107], שעיקר ושלימות הלימוד ד"יגדיל תורה ויאדיר"[108], שאינו בשביל לידע את המעשה אשר יעשון[109], אלא באופן ד"דרוש וקבל שכר"[110], הוא, ב"תורה חדשה מאתי תצא".

וכיון שלימוד התורה ("משה קיבל תורה מסיני") הוא באופן ד"תורה חדשה מאתי תצא", ה"ז נמשך וחודר גם בעמידת וקיום העולם, "העולם עומד" ו"העולם קיים" – שניתוסף בזה החידוש ד"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה".

וגם אחדותם של ישראל שמצד גילוי בחי' היחידה – בחינתו של משיח שעל ידו נעשה החידוש דתורה ודשמים וארץ – מודגשת בהקדמה והחתימה לאמירת פרקי אבות: (א) "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר[111] ועמך כולם צדיקים וגו'" – ענין השוה בכל ישראל מצד עצם נשמתם, בחי' היחידה, (ב) "יגדיל תורה ויאדיר" – התאחדות ב' הקצוות דלימוד התורה ולומדי התורה, מהגדול שבגדולים שלימודו באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר", "דרוש וקבל שכר", עד לקטן שבקטנים שלומד אצל מלמד תינוקות שיש טובים ממנו, ויכולים לפתוח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שהתינוקות יבואו אליו, משום "יגדיל תורה ויאדיר"[112].

יב.  ויש להוסיף ולבאר השייכות דהחידוש בתורה ("תורה חדשה מאתי תצא") ובשמים וארץ ("השמים החדשים והארץ החדשה") בשבת שלאחרי זמן מ"ת – גם מצד ענינו של יום השבת (שלאחרי מתן תורה):

ענינו של יום השבת – ש"נקבע בלבבינו אמונת חידוש העולם כי ששת ימים עשה ה' וכו'"[113], ע"י המנוחה והשביתה מעניני העולם, וההתעסקות בעניני קדושה, ובפרט בלימוד התורה, ששייך במיוחד ליום השבת, "דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל"[114]. ויש לומר, שע"י ההתחדשות דתורה ביום השבת, נעשית גם התחדשות העולם, כמאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

וע"פ הידוע שיום השבת קשור עם הגאולה, כמודגש בשירו של יום, "מזמור שיר ליום השבת"[115], "מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[116], וכמ"ש בברכת המזון דיום השבת "הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ובפרט ביום השבת לאחרי חצות, זמן המנחה, "רעוא דרעוין"[117], "בחי' פנימיות הרצון ופנימיות התענוג", "עצמות התענוג ממש"[118], וסעודה שלישית[119], "נחלה בלי מצרים . . כיעקב שכתוב בו[120] ופרצת גו'"[121], שקשור עם הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי ("כיעקב שקראו בית")[122] – יש לומר, שההתחדשות דתורה ודהעולם ביום השבת קשורה עם החידוש בתורה ובעולם לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים – "תורה חדשה מאתי תצא" ו"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה"[123].

וענין זה מודגש ביותר ביום השבת שלאחרי מתן תורה – דכיון שבזמן מ"ת שבשבוע זה[124] היתה כבר ההתחדשות דתורה ודהעולם, עכצ"ל, שביום השבת מודגשת בעיקר ה(הכנה ל)החידוש דלעתיד לבוא, "תורה חדשה מאתי תצא" ו"השמים החדשים והארץ החדשה".

וגם אחדותם של ישראל שמצד גילוי בחי' היחידה – בחינתו של משיח שעל ידו נעשה החידוש דתורה ודשמים וארץ – מודגשת ביום השבת, שבו צריכים "להקהיל קהלות . . להכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים"[125], ובהדגשה יתירה בהקהלת קהלות בזמן המנחה, "רעוא דרעוין", בחי' פנימיות ועצמות התענוג, ודוגמתו בנפש – בחי' היחידה, שלמעלה מההתחלקות דכחות הנפש, הן כוחות פנימיים והן כחות מקיפים, ולכן מאחדת נמשכת וחודרת בכולם, עד לבחי' העקב שברגל[126], ועל ידה נעשית גם האחדות עם רבים מישראל[127] ("להקהיל קהלות"), עד לשלימות האחדות דכל בנ"י – "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"[128], "עוד אקבץ עליו לנקבציו"[129], ובאופן שנעשים "קהל גדול"[130], וכולם יחד נכנסים לבית-הכנסת ובית-מדרש העיקרי – ביהמ"ק השלישי (ש"בית תפלה יקרא לכל העמים"[131], ו"מציון תצא תורה"[132]), ללמוד ה"תורה חדשה (ש)מאתי תצא".

יג.  ובכל זה ניתוסף עילוי מיוחד והדגשה מיוחדת בשבת שלאחרי מתן תורה, שבת פרשת נשא, בשנה זו:

ובהקדים המדובר כמ"פ שע"פ כל הסימנים שבדברי חז"ל אודות אחרית הימים (נוסף על ההודעה הכללית בזמן הגמרא ש"כלו כל הקיצין"[133]), דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, כפי שהעיד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – בקשר ובשייכות להכרזתו הידועה "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"[134] – שבימיו (לפני עשרות שנים) סיימו כל עניני העבודה, וצריכים רק "לצחצח הכפתורים"[135] ולעמוד הכן לקבלת פני משיח צדקנו[136], ועאכו"כ לאחרי ריבוי העבודה דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה מאז ועד עתה, כולל ובמיוחד השלימות דארבעים שנה (לאחרי הסתלקותו) ש"קאי איניש אדעתי' דרבי'"[137], "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"[138] – בודאי ובודאי שסיימו גם "לצחצח הכפתורים", ועומדים הכן לקבלת פני משיח צדקנו.

וענין זה מודגש ביותר וביותר בשנה זו – שנת ה'תנש"א, שסימנה מרומז בפסוק[139] "תנשא מלכותו" (דקאי על דוד ושלמה[140], שמלך המשיח הוא מזרעם[141]) בכל העולם כולו, והר"ת שלה "הי' תהי' שנת אראנו נפלאות", "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[142] – מתחיל מה"נפלאות" שכבר ראו (נוסף על אלה שיראו בעתיד, "אראנו") בפועל ובגלוי לעיני כל העמים בשנה זו, שבהם נתקיימו דברי הילקוט שמעוני[143]: "שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכיות אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס כו' מלך ערבי כו', ואומר להם (הקב"ה לישראל) בני אל תתיראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם . . הגיע זמן גאולתכם", ומאז (ובפרט בחודש ניסן, חודש הגאולה) עומדים כבר "בשעה שמלך המשיח בא ("הנה זה בא") . . ומשמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם".

ובפרט בעמדנו בזמן מתן תורה וימי התשלומין שלו, כדאיתא בספרים[144] בהרמז במארז"ל[145] "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם", ש"עצרת . . הוא הזמן המוכשר לעת רצון להתפלל לקרב קץ הגאולה . . דבעינן לשון אם תבעיון בעו, והוא לשון תפלה ובקשה, נמי לכם גימטריא[146] קץ, היינו, שאז זמן המוכשר להתפלל שיתקרב קץ הגאולה", "קץ הימים" ו"קץ הימין"[147], ובעמדנו בשבת שלאחרי ה"קץ" דעצרת, שבת פרשת נשא, "נשא" (ר"ת שנת אראנו נפלאות) שב"תנשא" – ה"ז הזמן הכי מוכשר להחידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא", ו"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" – לא רק בלשון עתיד, אלא בלשון הוה, ועד שברגע שלאח"ז נעשה כבר בלשון עבר, כיון ש"הנה זה בא", וכבר בא.

[והדגשה יתירה בענין זה – בעריכת התוועדות[148] מיוחדת (שלא ע"ד הרגיל) דכו"כ מישראל בזמן "רעוא דרעוין", השייך ביותר לגאולה האמיתית והשלימה[149] (כנ"ל סי"ב), ובאופן של סעודה ממש, ובברכת המזון[150] (אפילו על אכילה שאין בה שיעור שביעה[151]) על "כוס של ברכה"[152], שקשור עם הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כפי שמצינו בגמרא[153] בנוגע לכוס של ברכה בסיום הסעודה דלעתיד לבוא[154]: "נותנין[155] לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן איני מברך וכו', אומר לו לדוד טול וברך, אומר להן אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר[156] כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", "כסא[157] דדוד לעלמא דאתי מאתן ועשרין וחד לוגא מחזיק, שנאמר[158] כוסי רוי', בגימטריא הכי הוי"[159]].

יד.  והמעשה הוא העיקר[160]:

כיון שיום השבת שלאחרי זמן מ"ת, פרשת נשא, דשנת אראנו נפלאות, הוא הזמן הכי מוכשר ומסוגל להתגלות ד"תורה חדשה מאתי תצא" – מובן שההוראה למעשה לפועל שהזמן גרמא היא בהכנה (מעין ודוגמא ומביאה בפועל ממש) לקיום היעוד "תורה חדשה מאתי תצא".

ובפשטות – התחדשות והוספה בלימוד התורה מתוך חיות ותענוג עד שמחדש חידושים בתורה, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להפעולה על הזולת, "העמידו תלמידים הרבה", כידוע ש"כל איש ישראל יכול לגלות תעלומות חכמה ולחדש שכל חדש בתורה, הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר, כפי בחי' שרש נשמתו, ומחוייב בדבר"34, כולל ובמיוחד – התחדשות והוספה בלימוד והפצת פנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות, מעין ודוגמא ו"טעימה" מתורתו של משיח ("טועמי' חיים זכו"[161]), שלכן עי"ז מזרזים וממהרים ופועלים ביאת דוד מלכא משיחא[162].

וכדאי ונכון ביותר שכאו"א יקבל על עצמו שנוסף על אמירת פרקי אבות ("מילי דחסידותא"[163]) בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל חד לפום שיעורא דילי'.

טו.  ויה"ר שמהדיבור וקבלת החלטה טובה בהנ"ל נבוא תיכף ומיד להתגלות ד"תורה חדשה מאתי תצא", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,

ו"משה (ש"קיבל תורה מסיני") ואהרן (שידליק המנורה בביהמ"ק) עמהם"[164], והבעש"ט וכל רבותינו נשיאינו עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר עמהם, ביחד עם כל צדיקי ונשיאי ישראל וכל בנ"י ("ועמך כולם צדיקים") בדורות שלפנ"ז, ש"הקיצו ורננו שוכני עפר"[165], ביחד עם כל בנ"י שבדורנו זה, נשמות בגופים ללא הפסק בינתיים,

וכולם יחדיו שומעים ה"תורה חדשה (ש)מאתי תצא", בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש, בבית המקדש ובקדש הקדשים – "מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים"[166].

ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד, "מיד" ר"ת משה ישראל (הבעש"ט, שכשיפוצו מעינותיו חוצה קא אתי מר) דוד מלכא משיחא, וכפשוטו ממש, באופן של ממשות, למטה מעשרה טפחים, ממש ממש.

הערות

* לפני השקיעה היתה התוועדות (נוספת) פתאומית. – כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה, וצוה לנגן "בני היכלא". לאחרי השיחה הראשונה צוה לנגן (עשרת) ניגוני רבותינו נשיאינו. ובסיום ההתוועדות (לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה) חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א מ"כוס של ברכה" (וראה לקמן סי"ג). המו"ל.


[1]נוסף על השייכות הכללית דיום השבת למתן-תורה – כמארז"ל (שבת פו, ב) "דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל" (וראה תו"א יתרו ע, ג. ויקהל פח, א ואילך. ובכ"מ).

[2]מעלת השבת שלאחרי מ"ת לגבי השבת דמ"ת עצמו – ראה בארוכה לקו"ש ח"ח ע' 49 ואילך.

[3]בראשית ב, א. וראה לקו"ת בהר מא, א. אוה"ת עה"פ. ועוד.

[4]ראה לקו"ת ראה ל, רע"ג. ובכ"מ.

[5]ברכות יב, א.

[6]אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

[7]משלי ג, ו. וראה רמב"ם שם. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.

[8]פרש"י עה"פ.

[9]"לפי שהי' קהת טוען הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון, שבתחלה אמר נשא את ראש בני קהת, ואח"כ אומר נשא את ראש בני גרשון וגו'" (במדב"ר ריש פרשתנו).

[10]כמ"ש רבינו הזקן בסידורו ש"יש נוהגין כך כל שבתות הקיץ". – וכ"ה מנהג חב"ד, כמודגש מרבותינו נשיאינו שכו"כ מאמרי דא"ח בשבתות הקיץ מתחילים במאמר המשנה בפרקי אבות שלומדים באותו שבת.

[11]משנה ב.

[12]משנה יח.

[13]ע"ד המבואר בתניא אגה"ק (סי"ד) בנוגע לר"ה ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר . . אור חדש ומחודש . . עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה", ומזה מובן גם בנוגע לזמן מ"ת (ובמכ"ש וק"ו, כיון שההתחדשות בעולם נעשית ע"י ההתחדשות בתורה, כדלקמן ס"ב).

[14]יתרו יט, א.

[15]שבת פח, א. וש"נ.

[16]תהלים עו, ט.

[17]דאל"כ לא היתה תורת-אמת מצווה לאדם שיהיו דברי תורה חדשים עליו כאילו היום ניתנו.

[18]של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. מאמרי אדהאמ"צ שמות ח"א ע' קעה. וש"נ.

[19]בהבא לקמן – ראה גם ד"ה אנכי ה' אלקיך תשמ"ט פ"ב (סה"מ מלוקט ח"ג ע' קעה) ואילך, ובהנסמן שם.

[20]נוסח ברכת יוצר.

[21]להעיר מהשקו"ט בזה בסה"מ תש"ה ע' 185 ואילך. ואכ"מ.

[22]זהר ח"א קלד, סע"א. ח"ב קסא, ריש ע"ב. ח"ג קעח, א.

[23]ספרי ופרש"י ואתחנן ו, ו. שו"ע אדה"ז או"ח סס"א ס"ב.

[24]ראה לקו"ש חי"ט ע' 252 ואילך. וש"נ.

[25]ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד.

[26]נוסף לכך שע"י הלימוד כשלעצמו (גם ללא חידוש) נקראת "תורתו", "נקראת על שמו" (ראה קידושין לב, ריש ע"ב (ובפרש"י). ע"ז יט, א).

[27]להעיר ש"האומר דבר בשם אומרו" הוא מהדברים שהתורה נקנית בהם (אבות פ"ו מ"ו). וראה לקמן ס"ה.

[28]ראה רמב"ם הל' תשובה ספ"ט. ועוד. לקו"ת צו יז, א. ובכ"מ.

[29]המשך תרס"ו ע' כג. ועוד.

[30]ראה ישעי' נא, ד: "כי תורה מאתי תצא", ובויק"ר פי"ג, ג: "תורה חדשה מאתי תצא, חידוש תורה מאתי תצא". – נתבאר בארוכה בשיחת יום ב' דחג השבועות (סה"ש תנש"א ע' ח"ב 566 (לעיל ע' 177) ואילך).

[31]קה"ר פי"א, ח.

[32]ישעי' סו, כב.

[33]אבות שם.

[34]תניא אגה"ק סכ"ו (קמה, א).

[35]ועד לגאולה דהקב"ה כביכול, כדאיתא בגמרא (ברכות ח, רע"א) "כל העוסק בתורה אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני כו'" (אגה"ק שם).

[36]אסתר ב, כב.

[37]מגילה יד, א.

[38]ובפרט שכל עניני גאולה קשורים זב"ז – "שם גאולה עלה" (פרש"י שם יז, ב).

[39]ישעי' ל, כ.

[40]ירמי' לא, לג.

[41]לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.

[42]ודוגמתו בזמן מ"ת בכל שנה – שע"י ההתחדשות דתורה נעשה קיום ועמידה להתחדשות העולם, הן ההתחדשות הכללית בר"ה (ע"י ההתחדשות הכללית בזמן מ"ת) והן ההתחדשות הפרטית בכל יום (ע"י ההתחדשות הפרטית דמ"ת בכל יום).

[43]ראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 9-538 (לעיל ע' 1-150). וש"נ.

[44]ועי"ז ניתוסף יותר גם בהענין ד"שקטה" לאמיתתו ובשלימותו (ראה ד"ה אנכי הנ"ל פ"ה (סה"מ שם ע' קעט)).

[45]תניא אגה"ק ס"כ.

[46]תנחומא פרשתנו טז. ועוד. תניא פל"ו. ובכ"מ.

[47]ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא. וש"נ.

[48]אפילו לא הלבוש המוכרח לכסות כו' שלא יהי' לבו רואה כו' (ראה כתובות מח, א. שו"ע אה"ע סו"ס עו). – וראה הערה 50.

[49]ואתחנן ד, לה. ובפרש"י: "פתח להם שבעה רקיעים כו' וראו שהוא יחידי כו'" (נתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ד ע' 36 ואילך). וראה לקמן הערה 53.

[50]כי, בישראל – מציאותם גופא הוא (כביכול) העצמות, משא"כ כח העצמות שבעולם – ה"ז רק שהעצמות הוא המהווה אותם ומבלעדו אין שום מציאות כלל וכלל (ראה לקו"ש חי"ב ע' 75. וש"נ).

ועפ"ז יש להוסיף בהטעם שאברהם אמר לאליעזר "שים נא ידך תחת ירכי", "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה" (חיי"ש כד, ב ובפרש"י), נקיטת חפץ דמילה דוקא (ולא בחפצא דקרבנות שנתפרש בתורה ענינם ומעלתם גם לפני מתן תורה)*, אף שזה היפך הצניעות** – די"ל שבזה מרומז שתכלית השלימות דהתגלות אלקות בעולם שנעשה חפצא דקדושה הוא בישראל דוקא, כבמילה דאברהם***, "בריתי בבשרכם לברית עולם". ואולי י"ל, שבזה מרומז גם גילוי כח העצמות שעל ידו נעשית התהוות היש מאין, שדוגמתו בהאדם למטה כח ההולדה (בכח הא"ס), שהוא דוגמת התהוות יש מאין, שהמשכתו והתגלותו בהחפצא דמצות מילה.

*) כמו הקרבן דהבל, כמ"ש "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", "ירדה אש ולחכה מנחתו" (בראשית ד, ד ובפרש"י), וכן הקרבן דנח, כמ"ש "וירח ה' את ריח הניחוח וגו' עוד כל ימי הארץ גו' לא ישבותו" (נח ח, כא-כב), ועד"ז הקרבנות דאברהם (לך לך יב, ז. יג, ד. יח), וכיון שכל ענין הקרבן הוא שמשתנה מציאותו להיות עולה לה', מסתבר לומר, שגם בקרבנות שלפני מ"ת ישנו הגדר דחפצא דקדושה. ועצ"ע.

**) ולהעיר מגודל הזהירות דאברהם בענין הצניעות, כמ"ש "הנה נא ידעתי גו'", "עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם" (לך לך יב, יא ובפרש"י).

***) משא"כ מילת אליעזר עבד אברהם (ועפ"ז יומתק שלא השביעו במילתו הוא).ואולי י"ל, שבזה מרומז גם גילוי כח העצמות שעל ידו נעשית התהוות היש מאין, שדוגמתו בהאדם למטה כח ההולדה (בכח הא"ס), שהוא דוגמת התהוות יש מאין, שהמשכתו והתגלותו בהחפצא דמצות מילה.

[51]ישעי' מ, ה.

[52]תניא שם.

[53]ועצ"ע אם במ"ת נתגלה לפי שעה גם כח העצמות שבהתהוות היש מאין, או שכח העצמות שבהתהוות יתגלה רק לעתיד לבוא. ואכ"מ.

[54]תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

[55]ועפ"ז יש לבאר עוד טעם שלא נאמר במ"ת "אנכי ה' אלקיך אשר בראתי שמים וארץ" (כהשאלה הידועה דגדולי ישראל שהובאה ונתבארה בכמה מאמרי חסידות – נסמן בסה"מ מלוקט שבהערה 19) – כיון שכח התהוות הבריאה מאין ליש נשאר בהעלם (גם) לאחרי מתן תורה.

[56]ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ בשלח מג, ג. ובכ"מ.

[57]נוסח "אני מאמין" הנדפס בסידורים וכו'. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 394.

[58]ספר יצירה פ"ב מ"ד.

[59]הל' שמיטה ויובל בסופן.

[60]רמב"ם הל' נזירות פ"ד הי"א (מעירובין מג, ב).

[61]שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ.

[62]להעיר מהשייכות דדוד מלכא משיחא לשמואל ש"נזיר עולם הי'" (רמב"ם שם פ"ג הט"ז) – עליו התפללה חנה בנבואתה "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו"* (ש"א ב, יו"ד), דקאי על דוד מלכא משיחא** שנמשח ע"י שמואל (מפרשים עה"פ).

*) ולהעיר שבלקו"ת פרשתנו (כה, ב ואילך) ישנו ד"ה ה' יחתו מריביו וגו', ובו מבואר כל הפסוק עד "ויתן עוז למלכו גו'".

**) ובביאור הגר"א: "ויתן עוז למלכו זה משיח בן יוסף . . וירם קרן משיחו זה משיח בן דוד".

[63]ד, כד.

[64]שם, מז.

[65]ועד"ז בהמשך הפרשה ע"ד העגלות שהביאו נשיאי ישראל בחנוכת המשכן והמזבח, "קח מאתם גו' ונתתה אותם אל הלוים איש כפי עבודתו . . שתי העגלות . . לבני גרשון . . ארבע העגלות . . לבני מררי", "שהי' משא בני גרשון קל משל מררי שהיו נושאים הקרשים והעמודים והאדנים" (ז, ה-ח ובפרש"י).

[66]ז, א.

[67]שם, פד.

[68]שם, פח.

[69]עירובין נד, א. ועוד. וראה בארוכה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 535 (לעיל ע' 147) ואילך.

[70]ירמי' ב, ו.

[71]ראה לקו"ת ריש פרשתנו: "שרש טעם נסיעתם במדבר עם המשכן וכליו הי' כדי להכניע כח יניקת החיצונים ששרש יניקתם הוא במדבר דוקא . . ע"י גילוי אלקות שהי' במשכן כשנשאו אותו במדבר ממילא נכנעו כו'". וראה לקמן הערה 81.

[72]ראה לקו"ש חכ"א ע' 150 ואילך. וש"נ.

[73]בשלח טו, יז.

[74]להעיר מהשייכות ד"(כוננו) ידיך", ג' ידות, לג' אופני העבודה דקהת גרשון ומררי (לקו"ת פרשתנו כא, ב ואילך), שהם כנגד ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח שעליהם העולם עומד.

[75]יתרו כ, כא.

[76]פרש"י עה"פ.

[77]ו, כז.

[78]פרש"י עה"פ.

[79]זכרי' יד, ט.

[80]ראה פסחים נ, א. וש"נ.

[81]ועד"ז בנוגע לנשיאת המשכן בעת המסעות במדבר – כמבואר בלקו"ת שם ש"תועלת הכנעה זו היתה ענין הכנה לעתיד לבוא שיוכל להיות גילוי אלקות בעולם השפל שלנו, כמ"ש ונגלה כבוד ה' וגו' . . שיתגלה כבוד ה' שהוא בחי' גילוי עצמיות אלקות . . לא יסתיר שום הסתר כלל, ויהי' גילוי אלקות גם בעשי' עד שיראו כל בשר כו'".

[82]בלק כד, יז.

[83]ירושלמי תענית פ"ד ה"ה.

[84]ירושלמי מע"ש פ"ד ה"ו.

[85]מאור עינים ס"פ פינחס. וראה לקו"ש ח"ב ע' 599. 692. ועוד.

[86]רמ"ז לזח"ב מ, ב. ולזח"ג רס, ב. ועוד.

[87]ראה בארוכה קונטרס ענינה של תורת החסידות.

[88]ראה תניא ספל"ג. ובכ"מ.

[89]ויש לומר, שגם המשכת וגילוי בחי' היחידה בעולם מרומזת בשם "כוכב" (שמו של משיח, ושמו של כאו"א מישראל מצד ניצוץ משיח שבו) – כ"ו כ"ב, כ"ו הוא הגימטריא דשם הוי', מלשון מהוה (זח"ג רנז, סע"ב. ועוד), וכ"ב הם כ"ב אותיות התורה שעל ידם נעשית ההתהוות, כמ"ש (נחמי' ט, ו) "ואתה מחי' את כולם", "א"ת מחי' אלא מהוה, דהיינו יש מאין, ואתה הן בחי' האותיות מאל"ף ועד תי"ו, והה"א היא ה' מוצאות הפה מקור האותיות" (תניא שעהיוה"א פ"ב), שבזה מרומז המשכת וגילוי היחידה (בחי' "כוכב") בעולם (כ"ו כ"ב).

[90]פרש"י ר"פ במדבר.

[91]ז, יא.

[92]במדב"ר פי"ד, יג (בסופו).

[93]ראה לקו"ת ר"פ בהעלותך. ובכ"מ.

[94]זכרי' ד, ב.

[95]ומודגש במיוחד בהקריאה דימי חנוכה, שלאחרי שמסיימים "זאת חנוכת המזבח גו'" ממשיכין וקורין גם "בהעלותך את הנרות גו' כן עשה את המנורה" (שו"ע או"ח ר"ס תרפד), ועד"ז באמירת פרשת הנשיאים בהתחלת חודש ניסן, ש"נוהגין מר"ח ואילך לקרות פרשת הנשיא שהקריב בו ביום, וביום י"ג פ' בהעלותך עד כן עשה את המנורה, שהוא כנגד שבט לוי" (שו"ע אדה"ז או"ח סתכ"ט סט"ו).

[96]ומודגש ביותר לעתיד לבוא – שיתוסף גם "שער לוי אחד" (יחזקאל מח, לא), "עתידה ארץ ישראל שתתחלק לי"ג שבטים" (ב"ב קכב, א). – ולהעיר שמספר י"ג (שרומז לי"ג מדה"ר שלמעלה מהשתלשלות) בגימטריא "אחד".

[97]וי"ל שמרומז בלשון רש"י "שאתה (אהרן, נשיא שבט לוי) מדליק ומטיב את הנרות", ז' הנרות דכללות בנ"י.

[98]תהלים טז, ה.

[99]ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' קלט ואילך. וש"נ.

[100]כמ"ש (דה"א כג, יג) "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים", והרי בהקדמה למ"ת נאמר לכל בנ"י "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", שפירושו "כהנים גדולים" (יתרו יט, ו ובבעה"ט).

[101]יתרו יט, א-ב ובפרש"י. וראה מכילתא שם.

[102]דא"ז פ' השלום. ועוד.

[103]ודוגמתו במ"ת שבכל יום – אמירת "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך" לאחרי מתן תורה ביום זה בברכת התורה ("נותן התורה" לשון הוה), כהכנה ל"תורה חדשה מאתי תצא", שכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא", זמנה בכל יום.

[104]סנהדרין ר"פ חלק.

[105]רע"ב (ועוד) סנהדרין שם.

[106]ישעי' מב, כא.

[107]מכות כג, ריש ע"ב – במשנה.

[108]ראה חולין סו, ב.

[109]דאף שגם בימות המשיח יצטרכו לידע את המעשה אשר יעשון, יהיו כל דיני התורה "גלויים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחלה בלי שכחה, וא"צ לעסוק בהם" (אגה"ק סו"ס כו), ועאכו"כ בעולם התחי' ("עולם הבא") שמצוות בטלות לע"ל (נדה סא, ב. אגה"ק שם).

[110]סוטה מד, א. וש"נ.

[111]ישעי' ס, כא.

[112]רמב"ם הל' ת"ת ספ"ב.

[113]חינוך מצוה לא.

[114]כנ"ל הערה 1.

[115]תהלים צב, א.

[116]תמיד בסופה.

[117]זח"ב פח, ב.

[118]המשך תרס"ו ע' תקמה.

[119]התוועדות הב' (המו"ל).

[120]ויצא כח, יד.

[121]שבת קיח, סע"א ואילך. וראה זהר שם שענין זה שייך (בעיקר) לסעודה שלישית.

[122]פסחים פח, א. וראה לקו"ש חט"ו ע' 231. וש"נ.

[123]"מאתי" דייקא, "אני" דייקא – כמודגש במיוחד ב"רעוא דרעוין", "בחי' עצמות התענוג ממש . . והיינו בחי' עצמות א"ס שלמעלה גם מבחי' סוכ"ע" (המשך תרס"ו שם).

[124]משא"כ בנוגע להתחדשות דכל שבת ביחס להתחדשות דהשבת שלפניו – שבכל שבוע חוזרים ונשנים כל הענינים דשי"ב, שלכן אומרים בכל שבוע "היום יום ראשון בשבת", יום שני וכו' עד יום השבת, אף שכבר עברו רבבות ימים משי"ב (ראה לקו"ת שה"ש כה, סע"א. ובכ"מ).

[125]שו"ע אדה"ז או"ח סר"צ ס"ג (מיל"ש ר"פ ויקהל).

[126]ועד לעקב שברגל כפשוטו – "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו, ל), כדאיתא בגמרא (גטין נו, ב) ע"ד התרחבות העצם שברגל מצד התענוג.

[127]וע"ד מ"ש (תהלים נה, יט) "פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי" [כידוע שעיקרו ושלימותו יהי' בביאת המשיח (ראה שער התפלה לאדהאמ"צ נו, א)] – שהפדי' בשלום דכאו"א מישראל בעבודתו הפרטית ("נפשי" דייקא) היא מצד בחי' היחידה שבנפש (שם נה, ג), וקשור גם עם הרבים, "כי ברבים היו עמדי".

[128]ישעי' כז, יב.

[129]שם נו, ח.

[130]ירמי' לא, ז.

[131]ישעי' נו, ז.

[132]שם ב, ג. – וראה מצו"ד שם נא, ד, ש"תורה (חדשה) מאתי תצא" הו"ע "מציון תצא תורה".

[133]סנהדרין צז, ב.

[134]"קול קורא" בהקריאה והקדושה דשנת תש"א-ג (אג"ק שלו ח"ה ע' שסא ואילך. שעז ואילך. תח ואילך. ח"ו ע' תל ואילך). ועוד.

[135]ראה שיחת שמח"ת תרפ"ט.

[136]ראה "היום יום" ט"ו טבת. ובכ"מ.

[137]ע"ז ה, ריש ע"ב.

[138]תבוא כט, ג.

[139]בלק כד, ז.

[140]פרש"י עה"פ.

[141]סהמ"צ להרמב"ם מל"ת שסב. פיה"מ ר"פ חלק יסוד הי"ב. אגרת תימן.

[142]מיכה ז, טו.

[143]ישעי' רמז תצט.

[144]ספר מאמר מרדכי עמ"ס פסחים להרה"צ כו' הר"ר מרדכי מנדבורנא (סיגעט, תר"ס).

[145]פסחים סח, ב.

[146]א' מאופני הלימוד בתורה, כפי שמצינו בדין נזירות שבפרשתנו ש"סתם נזירות ל' יום . . אמר קרא קדוש יהי', יהי' בגימטריא תלתין הוו" (נזיר ה, א).

[147]ראה אוה"ת ר"פ מקץ. וש"נ.

[148]כידוע ה"פתקא אשר משמי שמיא נחיתא" בגודל מעלתה של התוועדות חסידית, שבכחה לפעול יותר מפעולתו של מלאך מיכאל שרם של ישראל (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' תיג).

[149]ולהעיר מהשייכות למזמור צדי"ק בתהלים (המזמור דשנה זו), שסיומו וחותמו "ויהי נועם גו' ומעשה ידינו כוננהו" (שתוכנו השראת השכינה במשכן, ועד לתכלית השלימות שבזה בביהמ"ק השלישי) – ש"נועם" הו"ע התענוג (רעוא דרעוין), שאין למעלה ממנו, ונמשך וחודר עד למטה ב"מעשה ידינו".

[150]לאחרי הקדמת ניגוני רבותינו נשיאינו (נשיאי תורת החסידות שעל ידי הפצתה חוצה קא אתי מר דא מלכא משיחא) – הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח-צדק*, אדמו"ר מהר"ש, אדמו"ר מהורש"ב וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו** – תשעה*** ניגונים שבהם מסיימים קץ הגלות, ובאים לניגון העשירי, שירה העשירית דמלך המשיח.

*) שב' שמותיו – "צמח" ו"צדק" (בגימטריא מנחם מענדל) הם שמותיו של המלך המשיח.

**) שב' שמותיו – "יוסף" ו"יצחק" – קשורים עם הגאולה.

***) ששת הניגונים של נשיאי חב"ד, מאדמו"ר הזקן עד אדמו"ר מהוריי"צ, וניגון שלש תנועות (דהבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן) שנחשב לג' ניגונים (המו"ל).

[151]שעז"נ בברכת כהנים שבפרשתנו (ו, כו) "ישא ה' פניו אליך", "וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" (ברכות כ, ב. וראה לקו"ת פרשתנו כו, סע"א ואילך).

[152]להעיר, ש"יש אומרים שברהמ"ז טעונה כוס אפילו ביחיד"* (שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס קפב), ועאכו"כ בשלשה שמזמנים יחד, ועאכו"כ בעשרה (ומעשרה ולמעלה אפילו אלף או ריבוא) שמזכירים השם ("נברך אלקינו") בברכת הזימון (שם סקצ"ב ס"ג).

*) "אבל מנהג העולם שלא לברך על הכוס כלל ביחיד, ונכון מנהג זה ע"ד הקבלה" (שם).

[153]ובפרט ע"פ מ"ש בזהר (ח"ב קצ*, רע"א) "אע"ג דנשים וקטנים פטורין מן המצוות בכוס דברכה הכל חייבין, ובלבד דינדעון למאן מברכין, ודא היא ונהרו אליו כל הגוים" – כמ"ש לפנ"ז (קפט, סע"ב) שהפסוק (ישעי' ב, ב) "והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים" קאי על כוס של ברכה (וראה לקוטי לוי"צ לזח"ב ע' קלו ואילך).

*) אולי י"ל אותיות "קץ" – "באחרית הימים".

[154]ומעין ודוגמא לזה בזמן הזה – סעודה שלישית דשבת (ראה לקו"ש חכ"א ע' 84 ואילך. וש"נ).

[155]פסחים קיט, ב.

[156]תהלים קטז, יג.

[157]יומא עו, א.

[158]תהלים כג, ה.

[159]ובהמשך לזה (לאחרי תפלת ערבית, הבדלה וחלוקת כוס של ברכה) – קידוש לבנה, "שהם עתידים להתחדש כמותה" (סנהדרין מב, א) בגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא; וסעודת מלוה מלכה – "סעודתא דדוד מלכא משיחא" (סידור האריז"ל במקומו. ועוד).

[160]אבות פ"א מי"ז (בגימט' טוב) – שלומדים בשבת זה.

[161]ראה לקו"ש ח"כ ע' 173. וש"נ.

[162]אגה"ק דהבעש"ט – כש"ט בתחילתו.

[163]ראה ב"ק ל, א.

[164]ראה יומא ה, ב. תוד"ה אחד – פסחים קיד, סע"ב.

[165]ישעי' כו, יט.

[166]סיום וחותם פרשתנו.

 

פרסום תגובה חדשה

test email