סיפורים-מצחיקים

כְּפִי שֶׁחֲסִידִים מְסַפְּרִים, מְאֹרָעוֹת יָפִים וּמְעַנְיְנִים הָיוּ בַּחֲתֻנָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁנֶּעֶרְכָה בְּעִירָם זלאבין בִּשְׁנַת תקס״ד, כַּאֲשֶׁר בִּתּוֹ שֶׁל אַדְמוֹ״ר הָאֶמְצָעִי נִשְּׂאָה לְנֶכְדּוֹ שֶׁל רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מברדיטשב.

מיד קם ר' שמואל מונקעס ממיטתו… התיישב מול בעלי הבית והסביר להם את המשמעות הפנימית העמוקה שבאמירת סליחות. על הדרגה הגבוהה של בעלי תשובה הנעלית מדרגת צדיקים גמורים, על הנשמה ששבה למקורה ושורשה על ידי התשובה, על הנחת רוח שיש לקב"ה מבעלי תשובה, ועל המשמעות המיוחדת של הפסוק: "למעשה ידיך תכסוף". לאחר ההסבר הזדרז לצאת עם בעל הבית לבית הכנסת ואמר את הסליחות בחרדת קודש ובכוונה עצומה.

טבעה של שמחה שהיא פורצת את כל הגדרים וההגבלות הן ההגבלות שבטבע ונפש האדם והן הגבלות העולם. על ידי שאדם מפזז ומרקד בכל עוז הוא מגלה את כוחותיו הנעלמים. ועד שאם הוא חלש הוא מתגלה כחזק יותר ובעל תוקף יותר, ואם הוא קמצן הוא מתגלה כנדיב, ואם הוא אכזר הוא מתגלה כרחמן. כי על ידי השמחה הוא מוציא מן הכח אל הפועל את כל הטוב הגנוז בו בעומק ועד שמתגלה כגיבור.

בדרך כלל רגילים בעת צרה לבכות, לעשות חשבון נפש, לחזור בתשובה וכיו"ב. הכל טוב ויפה רק דבר אחד שוכחים שהכל בהשגחה פרטית והכל לטובה כי אין רע יורד מלמעלה. צריך לדעת שה' מנסה את האדם והניסיון הוא רק דמיון. ובעת קשה כדאי לעורר דווקא את האמונה והביטחון שה' יכול להוציא אותנו מכל צרה בכל עת ובכל שעה. בעת קשה יש לנסות את השמחה דווקא, יש לקום לרקוד ולשמוח והגאולה מובטחת.

שַׁבָּת אַחַת נִמְשְׁכָה דְּרָשָׁתוֹ שֶׁל רַבֵּי מֵאִיר יוֹתֵר מִן הָרָגִיל. וְהִנֵּה גָּרַם הַדָּבָר לְמֶתַח וְכַעַס בְּבֵיתָהּ שֶׁל אִשָּׁה אַחַת שֶׁהִגִּיעָה לְבֵיתָהּ לְאַחַר שֶׁכָּבָה הַנֵּר. בַּעֲלָהּ שֶׁהִמְתִּין לָהּ שָׁעָה אֲרֻכָּה כָּעַס עָלֶיהָ וְעַל הַדַּרְשָׁן כְּאַחַת, וְאָמַר לָהּ שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּירַק בְּפָנָיו שֶׁל הַדַּרְשָׁן אֵין לָהּ רְשׁוּת לְהִכָּנֵס הַבַּיְתָה. לָמָּה עָשָׂה זֹאת?

מַה לוֹמְדִים מִסִּפּוּר זֶה? רֵאשִׁית, רוֹאִים בְּאֹפֶן בָּרוּר שֶׁצַּדִּיק גּוֹזֵר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם. יוֹתֵר מִזֶּה, אֶפְשָׁר לִלְמֹד כַּמָּה חָשׁוּב שֶׁכָּל יְהוּדִי יָבֹא לְעֶזְרַת אֶחָיו שֶׁנִּמְצָאִים בְּצָרָה גַּשְׁמִית אוֹ רוּחָנִית, וְאִם יֵשׁ מְסִירוּת נֶפֶשׁ גְּדוֹלָה לַעְזוֹר לַזּוּלַת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ מִתְמַלֵּא נַחַת מֵאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֶׂה שֻׁתָּף וּמַצִּיל אֶת כֻּלָּם.

ישראל לא הגיב והשיחה ביניהם הסתיימה בהחלטה לשמור על קשר להבא. לאחר שהניח את השפופרת נותר ישראל מהורהר והביט על כלובו של תוכידוס שמשום מה שתק לאורך השיחה. מירב שאלה: "מי דיבר איתך? למה התלהבת כל-כך?" וישראל ענה לה תשובה מפתיעה: "את יודעת מה?! נראה לי שהוא בעליו של תוכידוס…"

אַחֲרֵי שֶׁהָאִשָּׁה מַסְבִּירָה לָרַב שֶׁעָשְׂתָה רְצוֹן בַּעֲלָהּ לֹא רַק שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס עָלֶיהָ וּמוֹחֵל עַל כְּבוֹדוֹ, אֶלָּא שֶׁמְּבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּשְׁנֵי בָּנִים תַּלְמִידַי חֲכָמִים כָּמוֹהוּ, שָׂכָר עַל שֶׁעָשְׂתָה רְצוֹן בַּעֲלָהּ.

– חברות יש לך?, המשיך הרופא בשאלותיו. – מה??? חברות???, אני? תלמיד ישיבה? – מה פתאום! חס וחלילה. במבט רחמים וחמלה הביט בי הרופא ושאל: "ול'מוביס' (סרטים, קולנוע) אתה הולך עם החברים?" – פע…, מוביס" א ישיבה בוחר? ככה אתה חושד בי? עניתי. – באמת? אתה רציני? לבחור צעיר ונאה כמוך, בשיא גיל הנעורים אין חברות? אתה לא הולך עם החברים לקולנוע? – אתה מעליב אותי, אדוני הרופא, שאני בחור ב'תומכי תמימים' אהיה שייך לכאלה דברים? סבר פניו של הרופא התחלף, "יו נו וואט? י-ו א-ר ק-ר-י-י-ז-י!" (אתה יודע מה? אתה משוגע!), צרח עלי, גו הום!!! (לך הביתה)…

התקשרותו של ר' שמואל מונקעס לאדמו"ר הזקן היתה חזקה כל כך, עד שרואים שתמצית חייו התבססה על תורת אדמו"ר הזקן, כפי שמשתקפת באמרתו הידועה, שאמר כלפי מעלה: ריבונו של עולם, אינני חפץ בגן עדן שלך ולא בעולם הבא שלך, ריבונו של עולם אני חפץ רק בך.

מעשה בכפרי אחד כמותם, שנכח אף הוא בבית הכנסת בתפילת השחר של ראש השנה. ישב והביט נכחו מבלי להתפלל. כשהגיע הציבור לתפילת העמידה החלו המתפללים לגעות בבכיה. לא הבין הכפרי ותמה בליבו – 'מדוע בוכים הם? הן הרי שום קטטה לא התחוללה וגם מריבה גם לא פרצה, אם כן מה הסיבה לבכיה זו?'…

מאיר הסביר לבעל הפונדק, שיש לו רבי והוא עושה כל מה שרבו אומר לו. ומכיון שהרבי אמר לו להסכים לשידוך הראשון שיוצע לו, הוא הסכים באמת ובתמים. ואין זה עניינו איך ראו בני החבורה את העניין. כל זמן שהרבי לא יורה לו לעשות אחרת אין הוא יכול לשנות כלום. הוא הציע לבעל הפונדק ללכת עמו אל הרבי ולקבל את הוראותיו.

השאלה: מי מפחד ממשיח? לכאורה שאלה מצחיקה, הרי המשיח אמור להיות הגואל, אז מה יש לפחד ממנו. אולם מתברר, שאכן, יש אנשים ששומעים ש"הנה הנה משיח בא" במקום לשמוח הם נתקפים חרדה. פוחדים הם ממלחמת גוג ומגוג, מחשיפה עצמית בגילוי אלוקות פנים בפנים, וסתם אנשים פוחדים משינויים ומעדיפים להישאר בגלות, חלילה. גם במצרים היו אנשים שלא רצו לצאת ממצרים אף שהיו שם עבדים ועבדו בעבודת פרך.

עד היכן יכולה אשה כשרה להגיע בעשיית רצון בעלה?… הגמרא מספרת לנו סיפור מאלף על איש ואשתו שיש להם בעיות בתקשורת הלשונית, עד כדי כך שמחוסר הבנה הגיעה האשה להתנהגות שהיתה לגמרי לא הגיונית בעיני בעלה. אולם אין הם נופלים למריבות נוראות בשל כך, וכמובן אין עולה בדעתם להתגרש. ובסופו של דבר הם מתברכים בברכות גדולות.

רוב העילות למריבות הן טפשיות וקטנוניות ורק כי הן נוגעות לנו אנו מקימים מהומה בגללן. בואו ננסה להתייחס לכל סיבה לריב בפרופורציה המתאימה, וכשהאש מתחילה לעלות לכבות אותה מיד. ותמיד עם קצת התבוננות אפשר למצוא פשרה שתענה לדרישות שני הצדדים. ואין דבר נפלא יותר מפשרה המתקבלת על כל הצדדים. עד שאמרו חז"ל אפילו בעניינים הלכתיים ממש: יפה כח הפשרה מכח הדין.

ר' שמואל מונקעס שמע כבר בודאי גדולות ונצורות על רבינו הזקן ועל חסידות חב"ד, בהיותו איש אמת חיפש את האמת והחליט להגיע לליאזנא מקום מגוריו של אדמו"ר הזקן. הוא הגיע לליאזנא בפעם הראשונה באמצע הלילה כשבחוץ שררו חושך ועלטה. הוא חיפש מקום ללון, אך לא מצא כי כל בני העיירה היו כבר ישנים. לפתע הבחין באור המאיר מאחד הבתים…

היצר הרע מתלבש בלבוש של "שדים" המפריעים לעבודת ה' ובפרט לשלום בית. וכמו שהשדים בסיפור אומרים: אנו פוחדים שהצדיק הזה מרוב צדיקותו ימנע מאתנו את חיותנו. כל השבוע אנו בוכים בשל כך. בליל שבת אנו עושים הכל כדי לחרחר ריב בינו לבין אשתו. כל פעם שאשתו מגישה לו כוס חלב, אנו משתדלים שיישפך מעט מן החלב שבכוס, כדי שיבוא לידי כעס ורוגז ויבואו לידי ריב. ואכן כאשר החלב נשפך, הוא צועק על אשתו.