יום רביעי כ״ז אדר א׳ ה׳תשע״ד

 

 

הקדמה

בזמן שהאשה בטומאת נידתה נאסר על בני הזוג להתקרב זה לזו וזו לזה, ואיסורים אלו נחלקים לשני סוגים כלליים:

א. איסור תשמיש, שהוא איסור תורה, שנאמר "ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה" (ויקרא יח, יט), ועונשו כרת לעוברים במזיד.

עונש הכרת כולל ג' דברים חמורים מאוד: א) מוות בקיצור שנים [עד גיל 50]; ב) מוות ללא ילדים [שלא יוולדו לו ילדים ואם כבר נולדו – ימותו בחייו, ר"ל]; ג) הנפש נכרתת מחיי העולם הבא [מגן עדן].

הבית יוסף (סי' קצה) מביא, כי איסור נדה נכלל באיסור גילוי עריות שעליהם נאמר "יהרג ואל יעבור", כלומר, אם כופים גבר לבוא על [אשתו] נדה ואם לא יעשה כן יהרגוהו – עליו למסור נפשו למיתה ולא לעבור [אשה אינה צריכה למסור עצמה למיתה בזה, כי היא אינה עושה שום פעולה מצידה].

וכתב אדמו"ר הזקן (תניא, אגרת התשובה פ"ו), שבזמן הגלות אפשר שהחוטא יאריך ימים, כי אע"פ שחייו נכרתים משורשם בקדושה, מ"מ יכול לקבל חיות מצד הקליפה. אולם ודאי שביד האדם לשוב בתשובה שלימה מעומק הלב, לסלק השפעת הקליפה מעליו ולחזור ולקבל חיות מהקדושה, ולבטל מעליו את העונשים הנ"ל.

ודע, שבנוסף לעונש האיש והאשה, חטא זה גם פוגם בילדים שנולדו שלא בטהרה וגורם להם טבע רע ומגושם [וגם עלול לגרום לחיסרון בבריאות הגוף והנפש, ח"ו (מסכת כלה רבתי פ"ב מ"ט. ראה רמב"ם הל' איסורי ביאה פט"ו ה"א)].

הרבי (ראה ליקוטי שיחות ח"ב עמ' 579. וראה גם באגרות קודש חי"ח עמ' תנב) גם מוצא בכך את אחד ההסברים לעובדה, שבדורות האחרונים ישנם בעם ישראל אנשים שחוטאים בדברים שבעבר יהודים לא היו נכשלים בהם, שזה נגרם מפני שהוריהם לא שמרו על טהרת המשפחה וכך נולדו להם ילדים גסים ומגושמים, והדברים מראים עד כמה חשוב שיצירת העובר תהיה בטהרה.

אמנם ניתן לעשות "תיקון" מסוים גם כלפי הילד, בכך שההורים יקפידו מכאן ואילך על הלכות טהרת המשפחה ואף יפיצו את המצוה הזאת.

בנוסף לעניין הטהרה חשוב מאוד גם עניין הקדושה דהיינו שיצירת העובר תהיה מתוך מחשבות טובות וקדושות של הוריו, כמובא בספר התניא (לקוטי אמרים פ"ב) בשם הזוהר (ח"ב קיב, א. ח"ג מט, ב. ובכ"מ), שהעיקר תלוי בזה שיקדשו ההורים עצמם בזמן התשמיש שעי"ז ממשיכים לבוש קדוש [כלומר, תכונות של קדושה] לנשמות הבנים כו'.

ג. איסור נוסף מן התורה הוא קירוב לאשה [בדרך חיבה],

כמו חיבוק ונישוק. גם איסור זה נלמד מדיוק לשון הפסוק "ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה" (ויקרא יח, יט), כלומר, גם הקירבה הגופנית נאסרה מאחר שעלולה להביא לידי גילוי ערווה ממש [תשמיש].

חז"ל הוסיפו הרחקות רבות כדי שלא יבואו לידי קירוב ותשמיש וגם הם חמורים מאוד ומי שאינו נזהר בזה עלול להיכשל בתשמיש, שהוא איסור כרת, כנ"ל.

בתלמוד (שבת יג, א) מובא מעשה בתלמיד-חכם אחד שנפטר בגיל צעיר, ל"ע, והייתה אשתו נוטלת את התפילין שלו וסובבת בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות וטוענת, שהרי נאמר על התורה "כי היא חייך ואורך ימיך" (דברים ל, כ),

בעלה שלמד הרבה תורה, היכן אותה אריכות ימים המובטחת לו? ולא היה אדם שהשיבה תשובה על טענה זו, עד שהתגלה אליה אליהו הנביא ואחר שהשיחה בפניו כל המאורע, שאל אותה: "בתי, כיצד נהג עימך בזמן הנדה?" ענתה האשה, שנהג עימה כל ההרחקות הכתובות בהלכה, כגון שלא אכל עימה באותו שולחן [אם לא היה דבר של היכר ביניהם] וכו'.

שוב שאלה אליהו הנביא: "בימי ליבונך כיצד נהג?" כלומר, כיצד התנהג עימך בזמן שבעה נקיים [שאז האשה לובשת לבנים]?

ענתה, שבאותם ימים לא הקפיד על ההרחקות בסעודה וכו' אבל ודאי נזהר מתשמיש כו'.

ענה לה אליהו הנביא: "ברוך המקום שהרגו, שהרי נאמר 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב' גו'". כלומר, אליהו הנביא הצדיק את העונש החמור שלו בזה שטעה בהלכה ולא נזהר בהרחקות בשבעה נקיים.

מזה רואים עד היכן הדברים מגיעים! אליהו אף השתמש בביטוי "ברוך המקום שהרגו!", כלומר, טובה נעשית לו שנענש בעוה"ז במיתה בגיל צעיר כדי שיזכה לעולם הבא.

 

האיסור הכללי

א. אשה שנאסרה על בעלה באחד מהאופנים המבוארים לעיל בפרק א' – הרי היא אסורה בביאה ובנגיעה [ומחמת זה בעוד דברים שיתבארו להלן]. אך מובן שיש לבעלה להתייחס אליה בכבוד ואף ביתר רגישות באותו הזמן באופנים המותרים.

איסור נדה חמור הוא עד מאוד והעובר עליו במזיד עונשו כרת.

ולכמה פוסקים ה"ז בכלל "גילוי עריות", שהדין בזה הוא "יהרג ואל יעבור". כלומר, שאם כופים איש לשמש עם אשתו נדה ואם לא יסכים יהרגוהו – עליו למסור נפשו למיתה ולא לעבור [אמנם אשה אינה מחוייבת למסור נפשה, כי היא אינה עושה מעשה, אך ודאי שעליה להתנגד ולעשות כל מה שיכולה שלא תיכשל באיסור נידה או שאר איסורי גילוי עריות (פרט למס"נ)][1].

 

איסור נגיעה

ב. וכן אסורים בקירוב פיזי כמו חיבוק ונישוק והוא איסור לאו מן התורה [ובנגיעה שלא לשם הנאה נחלקו הפוסקים האם איסורו מן התורה או מדרבנן]. ובכלל האיסור מדרבנן גם נגיעה ע"י בגדים או כפפות, ואסור גם שבגד יגע בבגד ולכן אסור לשבת קרובים זה לזו אף שהנגיעה היא ע"י הבגדים [וגם כשאין שום נגיעה ביניהם, יש מצבים שאסרו חכמים לישב על ספסל אחד, כדלקמן הלכות כב-כג]. אבל במקרה של סכנה וכן במצבים שצריכה עזרה מיידית דחופה, כגון במקרה של פציעה או התעלפות וכיו"ב – צריכים לעזור לבן או בת הזוג גם אם חייבים ליגע בו. אבל אם ניתן – יש להימנע מנגיעה או לפחות לנגוע ע"י מגבת וכיו"ב או לפחות ע"י כפפות [והדין בחולי שאין הכרח מיידי לעזרה – ראה לקמן הלכות לא-לג].

ורבנן אסרו וגזרו הרבה הרחקות באשתו נדה מפני שרגילים זה בזו ובקל יבואו לידי חטא וגם מפני שמותרים ביחוד, כלומר, שמותרים להיות לבדם בבית ויש חשש שיכשלו, ע"כ החמירו בהם בכמה דברים כדי שלא יבואו לידי מכשול. ומצינו בחז"ל שעל חוסר זהירות בזה נענש תלמיד-חכם בעונש מיתה, ה"י[2].

 

הרחקות נוספות

ג. אסורים בשחוק וקלות ראש, כגון לספר בדיחות ולשחוק, ויש שכתבו גם לאסור משחקים של שחוק שאינם מצריכים מחשבה [כגון משחקי כדור, גם ללא מסירה מאחד לשני, משא"כ משחק שח-מט וכד', שהוא מותר]. ולא ידבר עימה דברים המרגילים לערווה, כגון להזכיר מצבים של קירוב ביניהם או לדבר אודות יופיה או דברי אהבה וכיו"ב[3].

ד. אסור לנשוף בפיו בכדי להסיר אבק או נוצה מבגדיה בזמן שהיא לבושה בהם. וכן אסור לבעל להריח בשמים שעל גופה או על בגדיה וגם אסור לו להריח משיירי הבושם שהשתמשה בו גם כשהוא מונח על השולחן[4].

 

הנהגת האשה

ה. נכון לאשה למעט להתקשט בימי נידתה. וכן ראוי לה לייחד סוג אחד של בגדים מיוחדים לזמן זה, לדוגמא, מטפחות ראש מיוחדות כדי להזכיר את האיסור[5].

 

הסתכלות בה

ו. לא יסתכל בה במקומות שדרכם להיות מכוסים, כגון שערות ראשה. אבל במקומות שדרכם להיות גלויים, כגון פניה – מותר לבעל לראות. אך ראוי ונכון שלא להתבונן במראה פניה בזמן האיסור וכן אסור לשמוע קול זמר שלה[6].

 

מסירת דבר מאחד לשני

ז. לא יושיטו זה לזה אפילו דבר ארוך שאין חשש של נגיעה, וכן לא ירימו דבר ביחד [ולענין דבר כבד ראה בהערה], וכן לא יזרקו דבר זה לזה. לזרוק לאויר כלפי מעלה והשני נוטלו כשהוא נופל, אע"פ שיש מקום להתיר, מ"מ, המחמיר גם בזה תבוא עליו ברכה. ולא יתנו או יקחו דבר מכיס או מתיק או סל של השני. ויש שאסרו להניח או לקחת מעגלת קניות כשהשני מחזיק בה.

וכן אסור להדליק סיגריה מאש שהאשה מחזיקה אך מותר לראות בנר הבדלה שהאשה מחזיקה.

וכן ראוי שלא לקרוא מספר אחד [מחשש שיבואו לידי נגיעה], אך בשעת הדחק אפשר לקרוא באותו ספר תוך זהירות שלא יתקרבו זה לזו ויבואו לידי נגיעה[7].

ח. אסורים למסור תינוק קטן או תינוק ישן מיד ליד, אבל תינוק גדול ועירני ומוסר עצמו מיד ליד יש מתירים. ובשעת הצורך אפשר להקל, כגון תינוק גדול בערך מגיל שנה ומעלה כשהוא ער ומוסר עצמו מיד ליד ואינו נרגע עד שיעבירוהו הוריו מיד ליד.

וכן אסור להשתעשע עם הילד שנמצא אצל בן או בת הזוג. וכן אין להאכילו או לתת לו דבר כשהוא ביד בן או בת הזוג, אך בשעת הדחק כשאין האחד מצליח להאכילו או לתת לו רפואה וכיו"ב – מותר להאכיל את התינוק כשהוא אצל בן הזוג, כמובן בזהירות, שלא יבואו לנגיעה.

וכן מותר להניח את התינוק [בשעת הצורך] על מיטת האשה אע"פ שהאשה נמצאת במיטתה, אך לא על השמיכה שהיא מתכסית בה, וכשאין דרך אחרת מותר לו להניח את התינוק גם על השמיכה שהיא מתכסית בה [וכשאין כל ברירה יכול להניח על ברכיה] אך לא במסירה מיד ליד ולהיזהר מנגיעה[8].

 

אכילה מצלחת אחת

ט. אסורים לאכול מצלחת אחת או שקית אחת אפילו אם האחד נוטל אחר שהשני הוציא את ידו מתוכה, אבל אם מעבירים לצלחת אחרת וממנה אוכלים – מותר [וכן אם מניחים על השולחן ואוכלים מהשולחן][9].

אכילה על שולחן אחד

י. אסורים לאכול על שולחן אחד ללא היכר ביניהם, כדלקמן. וגם אם אוכלים אחרים עמהם אסור. אבל אם מפריד אדם ביניהם, כגון שיושב הבעל ולידו אדם נוסף ואחר כך האשה – מותר אף ללא היכר. וכן אם הם יושבים על שולחן מרוחקים זה מזה, כך שאין אפשרות להושיט יד מאחד לשני – מותר[10].

יא. היכר יכול להיות כל דבר שמניחים ביניהם ואין דרכו לעמוד שם על השולחן, בגלל שאין אוכלים ממנו או כלי שאין זה מקומו, ובתנאי שהוא ניכר במבט ראשון. ובכלי הרי גם אם מקומו למשל במרכז השולחן ובזמן האיסור מניחים אותו ביניהם ה"ז היכר, אבל מאכל או משקה וכן כלי שיש בו מאכל או משקה שאוכלים ממנו בסעודה לא יועיל מה שישנו את מקומו על השולחן[11].

יב. וכן אם רגילים לאכול על מפה אחת ובזמן הטומאה אוכלים על שתי מפות נפרדות – הרי זה היכר. או שאחד יניח מפה נוספת להיכר או יקפל את המפה פעם נוספת, שזה נחשב כמפה נוספת. או שישימו מפית נייר או צלחת רחבה מתחת לצלחת אם אין רגילים בזה, והמפית או הצלחת הנוספת ניכרים במבט ראשון שבולטים מעבר לצלחת[12].

 

שיירי מאכל ומשקה

יג. אסור לבעל לאכול משיירי מאכל אשתו או משיירי הכוס שלה אלא בהיתרים שיפורטו להלן, בעז"ה.

שיירים נחשבים הנותר מהמנה או מהכוס, אבל אם טעמה מהסיר לבדוק את טעמו – מותר לבעל לאכול את הנותר [אפילו ישירות מתוך הסיר].

אם יש מנה המורכבת מכמה פריטים, כגון בשר ותוספות והאשה אכלה את הבשר ולא טעמה מהתוספות, אסור לבעל לאכול מהתוספות, שכן הכל נחשב כשייריה[13].

יד. אם השאירה שיריים בכוס או בצלחת, ושתה אדם נוסף מהכוס או אכל אדם נוסף מהצלחת אחרי אכילת האשה או שהעבירו לכוס או צלחת אחרת, גם אם החזירוהו לכלי הראשון, או שיצאה האשה מהחדר – מותר הבעל לאכול את השיריים. וכן אם אינו יודע שהיא שתתה או אכלה מזה – אינה צריכה להגיד לו. אבל אם יודע ששתתה ורק שאינו יודע שנטמאה – חייבת להודיע לו. וכן אם שתתה כל תכולת הכוס וחזרו ומילאוהו – מותר אע"פ שלא הדיחוהו, אבל מידת חסידות להדיח הכוס לפני השימוש[14].

 

טו. לאשה מותר לשתות ולאכול משיירי בעלה גם באותו הכוס או באותה צלחת או אותה שקית. ולכן אם אין אפשרות להעביר לכלי אחר, הבעל ישתה או יאכל קודם ואח"כ האשה, מפני שהיא מותרת בשייריו[15].

 

מזיגה והושטה

טז. אסורים למזוג משקה או להגיש אחד לשני מאכל או משקה חוץ ממים.

ואם מגישים ע"י שינוי, כגון ביד שמאל במקום ביד ימין [ושמאלי יגיש בימין כל אדם] או שמניח בריחוק קצת שלא במקום שרגילים להניח – מותר [לענין מזיגה בריחוק – ראה בהערה]. וכן מותר להגיש במקומו בשעה שבן הזוג אינו נמצא שם[16].

יז. מותר להגיש צלחת מרכזית לכמה סועדים וביניהם גם בן או בת הזוג, אבל אין להניחה ביחוד לפני בן הזוג כדי שיברור לו מנה [אע"פ שאח"כ יעבירו את הצלחת כדי שיקחו שאר המסובים מצלחת זו][17].

יח. בזמן טומאתה אסור לבעל לשלוח [כגון ע"י ילד] לאשתו כוס יין או משקה אחר [פרט למים כדלהלן]. ולכן את כוס הקידוש ישאיר על השולחן ולא ישלח לה. אבל מותר לשלוח לה מאכל או מים [אם הגישו או שלחו בדיעבד – ראה בהערה].

ואם שולח יין למסובים ובהמשך יגיע הכוס לאשתו – מותר.

לאשה מותר לשלוח לבעלה ע"י שליח כל דבר ואפילו יין ומשקה חשוב[18].

הרחקה בין המיטות

יט. אסור לישון עימה באותה מיטה בזמן טומאתה. וגם אם המיטה רחבה וישנים בשני מזרונים – אסור. ומהדרים שלא לישון במיטות שמחוברות ע"י קרש ["ראש מיטה"] וכיו"ב.

וגם בשתי מיטות יש להיזהר שלא יתקרבו זל"ז ולכתחילה מרחיקים רוחב אמה (כחצי מטר) בין המיטות. ומה טוב אם ישימו שידה קטנה [שאינה מחוברת למיטות] וכיו"ב בקביעות בין המיטות. והיה מהרבי מענה [לבקשת ברכה לילדים] ובו צויינו כמה פרטים ובפרט השני וז"ל: "מפורסם מנהג בני ישראל יראי שמיים שצריך להיות ב' מיטות נפרדות ע"י שולחן לילה וכיו"ב." עכלה"ק. ובפשטות הכוונה לנהוג כך גם בזמן טהרה.

ואם המיטות אינן מקבילות אלא בשורה אחת, די בהבדל מעט ביניהן. ואם הן בצורת ר [חצי מרובע], יש בזה שאלה האם ראוי להקפיד על מרחק של אמה [וראה בהערה, שיש לחלק אם הראשים סמוכים או לאו].

וע"פ האריז"ל אין לישון בקביעות במיטה אחת גם בזמן טהרתה [ואח"ת יפרוש ממנה לאחר חצי שעה]. כן מובא שאדמו"ר הזקן תיקן שישנו בקביעות במיטות מופרדות[19].

 

ישיבה ושכיבה על מיטת בן הזוג

כ. אסור לבעל לישב ולשכב על מיטת אשתו גם שלא בפניה. כן אסור להשתמש במצעים המיוחדים לה [כגון אם יש כר או שמיכה המיוחדים לה].

אבל לאשה מותר לישב על מיטתו אפילו בפניו וכן לישב על מצעיו אפילו בפניו, אבל אסורה לשכב על מיטתו בפניו. ואם האשה במקום מרוחק [כשעה נסיעה ויותר] – מותר לישב על מיטתה. ואם היא מעבר לים או בארץ רחוקה, או שנסעה לכמה ימים מהבית – מותר גם לשכב על מיטתה.

"מיטה שלה" נקראת אם היא ישנה עליה בקביעות או התחילה לישן עליה ובכוונתה שתישן בה בקביעות. אבל אם ישנה עליה לילה אחד באקראי – אין איסור [ויש שהתירו לבעל לישב על מיטת אשתו היולדת בבית-הרפואה, אם האשה אינה במיטה, מכיון שאי"ז לזמן ארוך ואינה מיועדת לחיי משפחה ולא נקראת "מיטתה". ויש שאסרו גם בזה][20].

כא. מיטה שביום מתקפלת והופכת לכסא נוח וכיו"ב – מותר לבעל לישב עליה אחר שקיפלוה לכסא.

ואם יש להם מיטות שמכניסים ביום את שני המזרונים אחד על השני, הרי אם המזרון של הבעל למעלה – מותר לישב עליו, ואם המזרון של האשה למעלה – נחלקו הפוסקים בזה.

ומ"מ מותר לבעל לנגוע במיטתה או בכלי מיטתה או בבגדיה, אבל אם זה מביא לידי הרהור ימנע מכך [ולענין הצעת מיטה בזמן האיסור – ראה לקמן הלכה כט][21].

 

ישיבה על ספסל אחד

כב. אסורים לישב על ספסל או מיטה מתנדנדת, כלומר שאחד מרגיש בכובד השני, שמפני כובדו המיטה שוקעת קצת – בין אם זה מזרון אחד או שמחולק לשתי מזרונים, אם האחד מרגיש שזה שוקע בגלל כובד השני – אסור. אבל אם בסיס המיטה יציב ואינו שוקע – מותר. וגם במיטה שוקעת אם הם יושבים בריחוק גדול כך שאין האחד מרגיש בכובדו של השני – מותר.

ומתירים (בשעת הדחק) כשאדם יושב ביניהם [בשעת הדחק גדול מתירים גם אם שמים ביניהם חפץ גדול, כגון תיק גדול][22].

כג. לפיכך, בנסיעה במכונית או באוטובוס וכיו"ב, אם זה מושב אחד – יש לפעמים איסור מצד הדין [אם המושב שוקע כנ"ל]. ואם המושבים חלוקים ואין שוקעים – אין איסור מצד הדין, אם יכולים להיזהר שלא ידחקו ביחד וגם להיזהר שלא יגעו המלבושים זב"ז.

ע"כ, לכתחילה ישבו בשני מושבים [כדי שלא יבואו לנגיעה או נגיעת הבגדים]. אמנם אם ע"י שישבו בנפרד יצא שהבעל ישב ליד אשה אחרת או שהאשה תשב ליד גבר אחר – עדיף שישבו בני הזוג באותו ספסל [וישימו ביניהם חפץ כדי שלא יבואו לידי נגיעה].

וכן במטוס, שהמושבים בו נפרדים, אם אפשר ישאירו מושב ריק ביניהם. אבל אם המטוס מלא ואם ישבו בנפרד יצא שהבעל ישב ליד אשה או שהאשה תשב ליד איש, אזי ישבו סמוכים ויזהרו שלא יגעו זה בזה ושבגדיהם לא יגעו ביניהם[23].

 

טיול

כד. לא יסעו יחד לטיול בזמן האיסור, אבל מותרים לנסוע לצורך, כגון לשמחה, לביקור קרובים ומכרים וכיו"ב. וכן אם מטרת הנסיעה היא להוציא את ילדיהם לטיול – מותר [אם המטרה אינה שהם עצמם יטיילו].

ואם האשה נוסעת לצורך והבעל מתלווה כדי לטייל – אסור. ואם האיש נוסע לצורך והאשה מתלווה אליו לטיול – יש לשאול רב.

ואם הם נוסעים עם עוד בני אדם – יש מתירים ליסע לטיול, בפרט אם אינם יושבים על אותו ספסל, אך ראוי לשאול רב [גם אם נוסעים להגיע לאיזה מקום יפה וכיו"ב נחשבת כל הנסיעה לטיול].[24]

כה. טיול רגלי קצר, כגון להתרעננות אחר האוכל או למטרת התעמלות או הורדת משקל הגוף – מותר. אבל אם זה טיול משמעותי, כגון שהולכים לטיול רגלי ארוך או סיור בטיילת וכיו"ב – יש לאסור[25].

 

אכילה במסעדה ושהייה במלון

כו. אכילה במסעדה או שהייה במלון יחד בזמן האיסור, הרי אם רגילים בכך לאכול במסעדה או במלון ברמה כזו – מותר, כמובן בזהירות לפי דיני ההרחקות. ואם אינם רגילים בכך – אפשר שזה נחשב אצלם כקירוב מיוחד ועליהם לשאול רב[26].

 

ההנהגה בין אנשים

כז. [גם בזמן טהרתה, כאשר נמצאים בין אנשים, ממידת חסידות לנהוג בכל דיני ההרחקות המבוארים בפרק זה (ובפרט אסור להראות דברי חיבה לאשתו בפני בני אדם)][27].

 

מתנה

כח. מותר ליתן מתנה לאשה בזמן טומאתה, אך מתנה חשובה ראוי לתת רק בימי טהרתה או לתת בימי טומאה בהשאלה ולהתנות שתזכה במתנה אחר טהרתה. אבל ודאי מותר לקנות פרחים לבית לכבוד שבת ויו"ט אם רגיל בזה[28].

 

הצעת המיטה לבן הזוג

כט. הבעל ואשתו אסורים להציע המיטה זל"ז בזמן טומאתה. איסור זה כולל סידור השמיכה, הכריות וסידור הסדין [אבל מותר להביא מזרון למיטת בן הזוג]. וכן מותרים להחליף ציפיות הכרים והשמיכות אחד בפני השני. האיסור הוא רק הכנת המיטה לשינה אבל אין איסור לסדר את המיטה לא כהכנה לשינה אלא באופן שהחדר יראה מסודר, אבל לסדר לקראת שינה – אסור אפילו אם מסדרים בבוקר עבור הלילה.

האיסור הוא רק בפני בן הזוג. ונחלקו הפוסקים האם ההיתר הוא רק אם בן הזוג אינו בחדר או שמותר גם אם הוא בחדר ומסובב פניו שלא יראה [ואם הציעו באיסור, הרי בדיעבד מותר לישון ע"ז (וראה בהערה)][29].

 

יציקת מים

ל. אסור ליצוק מים כדי לרחוץ פנים, ידיים ורגליים של בן הזוג בזמן האיסור. ונוהגים לאסור גם להגיש קערת מים לרחצה או למלא אמבטיה מים עבור השני בפניו [ויש שאסרו גם לכוון את זרימת המים במקלחת עבור השני] אבל אם בן הזוג לא נמצא במקום – מותר. ונחלקו האם מותר גם במקרה שהשני נמצא במקום ואינו מביט, כנ"ל הלכה כט.

ונחלקו הפוסקים האם בכלל האיסור גם הגשת מים לנטילת ידים בבוקר או לנטילת ידיים לסעודה או למים אחרונים או לנטילת ידים לפני תפילה,

שיש שאסרו גם בזה ויש שהתירו, כי אין זה לשם רחצה [וכל זה כשאין מוסרים מיד ליד אלא מניחים לפני השני, כי מסירה מיד ליד היא איסור ודאי]. ולכן, לכתחילה יש להיזהר להגיש כשהשני אינו רואה [או להביא שני ספלים כשאין מבורר מה עבור הבעל ומה עבור האשה, או למלא לעצמו והשני יטול ידיו במים הנותרים][30].

 

כשאחד מבני הזוג חולה

לא. אם הבעל הוא חולה ותשוש, כך שאין חשש שיבוא לתשהמ"ט באיסור, ואין מי שיעזור לו אלא אשתו – מותרת לשמשו, כגון להקימו או להשכיבו וכיו"ב. ותשתדל לא לנגוע בגופו אלא באמצעות מגבת וכיו"ב או לפחות ע"י בגד או כפפות וללא מגע בבשרו.

וכן מותרת למזוג ולהגיש לו כוס או מאכל, אבל תשתדל לעשות זאת באופן המותר, כגון ביד שמאל או בריחוק קצת וכנ"ל, או שהוא לא יביט בזמן ההגשה, אבל אם אין אפשרות אחרת – מותרת בכל.

ותשתדל להימנע מרחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המיטה בפניו. ואם יש לו צורך בזה – תשתדל עכ"פ לרחוץ ע"י כפפות וכיו"ב ולהציע המיטה שלא בפניו או עכ"פ שלא יביט, כנ"ל.

וכל זה, כאמור, באדם חולה ותשוש, אבל אדם שמתפקד כרגיל 

ויש לו רק כאב מקומי וכן אם יש לו שבר וכד' אבל בכללות מרגיש טוב – דינו כבריא. וכן אם יש לו מיחוש בכללות הגוף, כגון כאב ראש קל שניתן לסובלו ולתפקד כרגיל או שנטל רפואות ועי"ז נרגע הכאב החזק ויכול לתפקד כרגיל או שיש לו מעט חום ומתפקד כרגיל – דינו כבריא לענין זה (ואם הבעל מוגבל בתנועותיו, כגון עקב פציעה וזקוק מאוד לעזרת האשה אך אינו מוגדר כחולה, יש לשאול רב).

במקום שמותר לאשה לעזור לבעל חולה – אין צריכים לשכור בכסף גבר שיטפל בבעל, אבל אם ניתן לבקש ולקבל עזרה מגבר ללא תשלום – צריכה לבקש זה גם אם זה כרוך באי נעימות[31].

לב. אם האשה חולה – אסור לבעל לשמשה אלא אם כן זקוקה מאוד לעזרתו. וכמובן במקרה שנפצעה או התעלפה וזקוקה מיידית לעזרתו – ודאי שצריך לעוזרה.

אבל כשידוע שתזדקק לסיוע בזמן מסוים, על הבעל לדאוג שאשה תטפל בה גם אם זה כרוך בתשלום כספי ואם קשה עליו ההוצאה הכספית או שיש בזה קושי אחר – ישאל רב[32].

לג. אם הבעל רופא או אח רפואי – לא יטפל באשתו בימי נידתה, אבל אם יש חשש סכנה ואין שם רופא אחר או שבעלה בקי יותר ברפואה – מותר [ומובן שמותר לבעל להגיש כל סיוע דחוף, כגון אם נתעלפה או נפצעה, כנ"ל הלכה לב][33].

 

הליכת האשה לבית-הקברות או להלוויה

לד. נהגו הנשים שלא לילך לבית הקברות או להלוויה בימי נידתן ולכתחילה נמנעות עד אחר הטהרה במקווה ולפחות מקפידות להימנע בזמן הדימום, ומ"מ, בצורך גדול מתירים. אבל יש לה להשתדל להרחיק ד' אמות מהמיטה או מהקבר. וכן יש לה להשתדל שלא להיכנס לתוך ד' אמות של קבר צדיק ולא לתוך אוהל צדיק גם בריחוק ד' אמות מקבר צדיק בזמן הדימום עכ"פ, אך לכותל המערבי נהגו להקל [כי לרוב הפוסקים הוא כותל הר הבית ולא כותל העזרה].

וכן נהגו הנשים בזמן ההריון שלא לילך להלוויה או לבית הקברות ולצורך גדול מתירים רק עליה להשתדל להרחיק ד' אמות מהקבר או מהמת, אבל אין מניעה בזמן ההריון לבקר בקברי צדיקים שאינם בבית עלמין.

אשת כהן מעוברת – מן הדין מותרת ליטמא, אך יש שנהגו להחמיר בזה בפרט כשידוע שהעובר זכר. וכן מחמירות שלא לילך לקברי צדיקים בזמן ההריון [וכן יש לאשת כהן לילד בבית-רפואה שמוחזק שאין שם טומאת מת (אם הוא ברמה רפואית טובה), כדי שלא לטמא את הנולד כהן בטומאת מת. וכמובן בכל מצב דחוף יש לפנות לבית-הרפואה הקרוב, ואם יש צורך, מותר לבעלה הכהן לילך עימה לשם, אך אם רוצה לשהות שם או לבקרה שם – ישאל רב][34].

 

הליכת האשה לבית-הכנסת

לה. נהגו הנשים שלא לילך לבית-הכנסת בזמן הדימום [אבל כשפסק הדימום אע"פ שעדיין לא עשתה הפסק טהרה – מותרת לילך לבית-הכנסת].

ואם נוהגת ללכת בכל שבת לבית-הכנסת או שיש לה סיבה חזקה לילך לבית-הכנסת, כגון בימים נוראים, חגים, או שמחה הנערכת בבית-הכנסת שצריכה להשתתף בה – מתירים לה ללכת לבית-הכנסת. ומ"מ, תיזהרנה שלא לראות ספר תורה בזמן ההגבהה [כשפותחין הכתב].

וכן מותרת להשתתף בשיעור תורה, הרצאה או התוועדות לנשים. ובוודאי שמותר למרצה וכיו"ב לבוא לבית-הכנסת להרצות לנשים גם אם ההרצאה נערכת בבית-הכנסת עצמו וודאי מקילים אם נערכת בעזרת נשים.

וכן יש להתיר להכניס נשי ובנות ישראל לבית-הכנסת לצורך הרצאה וכיו"ב כדי לקרבן לשמירת תורה ומצוות[35].

 

חיוב האשה בתפילות וברכות

לו. גם אשה נדה מתפללת ומברכת ככל אשה, כלומר שחייבת בתפילות שחרית ומנחה וכל הברכות [אבל תפילת ערבית היא רשות ואינה חייבת בה][36].

ומן הדין מותרת ליגע בדברי קדושה, כגון ספרים, תפילין ומזוזות גם בזמן הדימום, כמ"ש בשוע"ר שם, ויש המחמירות שלא לנגוע בזמן הדימום בתפילין ומזוזות [בצורה ישירה בידה אלא נוגעת ע"י חציצה כמו בגד, ניילון וכד'].

רשות ואינה חייבת בה].

ההנהגה ביום הכיפורים ובתשעה באב

לז. ביום הכיפורים וביום תשעה באב, גם אם האשה טהורה, נכון להחמיר לנהוג בכל ההרחקות הנ"ל [ותשמיש אסור מעיקר הדין].

[ובזמן אנינות או אבלות, רח"ל, של האשה או של הבעל, אסורים בתשמיש ובקירוב בשר וכן לא לישון במיטה אחת][37].

 

 

הערות