שמא יקדמנו אחד ברחמים

א. הנחת היסוד, שהקשר בין הבעל לאשתו הוא פנימי ביותר – שלשניהם נשמה אחת (כמבואר באריכות בפרקי ה'מבוא') – מעלה דיון בנושא הזריזות להתחתן[1]:

מפורש בתלמוד[2] שעל האדם למהר ולהזדרז למצוא את זיווגו, ויש לחשוש "שמא יקדימנו אחר", ועוד אמרו חז"ל[3] שכל אחד צריך להתפלל להקב"ה שיזמין לו זיווג טוב.

ולכאורה צריך להבין מדוע עליו לחשוש שיקדימנו אחר? הרי זיווגו כבר נקבע משמים, וחצי נשמתו נמצאת בגוף אשה פלונית, ואין מישהו אחר יכול לשאתה, שהלא היא אינה חצי הנשמה שלו, ואיך יכול להיות ש"יקדימנו אחר"?

תמוהה גם מציאות הגירושין:

כיצד הבעל והאשה יכולים להיפרד ולנתק בין שני חלקי הנשמה? יתרה מכך – כיצד יתכן מצב של נישואים שניים, שאיש ואשה לאחר שהתגרשו או התאלמנו נישאו לאחר, הלא וודאי שבאחד משני הנישואין אין קירבה של הנשמה?

נישואין בלי קשר של נשמה אחת

ב. אמנם, מבואר בספרים הקדושים[4] שאף־על־פי שבדרך כלל נישואין הם בין בני זוג שלהם נשמה אחת, קיימת אפשרות לנישואין בני זוג שאינם בעלי נשמה רוחנית אחת. ובמקרה כזה הקשר בין בני הזוג הוא רק ברובד החיצוני של הגוף ולא ברובד הפנימי של הנשמה.

[מצב כזה של נישואין שאין ביניהם תיאום נשמתי יכול להיות מכמה סיבות: או גזירה משמים, או בגלל חטא ועון של אחד מבני הזוג ולכן נגזר מלמעלה שמישהו אחר ישא את בן זוגו האמיתי, או בגלל תפילות וכדומה[5]].

נישואין כאלו יתכן שיתקיימו רק "פרק זמן מסויים", ולאחר זמן הם יתפרקו, ויהיו גירושין. ויתכן שהם ינשאו בנישואים שניים שבהם יתקיים התיאום המושלם של נשמה אחת.

דוד ובת שבע

ג. דוגמא לכך מצינו אצל דוד מלך ישראל:

כתוב בתורת הקבלה[6] שהחצי השני של נשמת דוד המלך הייתה "בת שבע", אלא שמפני סיבות שונות נישאה תחילה לאוריה למשך זמן, אך לאחר שקיבלה גט כריתות מאוריה[7], נישאה לבן זוגה האמיתי בשורש נשמתה – דוד המלך.

לכן, אף־על־פי שהזיווג הוא בהתאמת הנשמה, בכל־זאת אין לשבת ולהמתין במנוחה עד לגיל מאוחר ורק אז להתחתן, אלא על האדם למהר ולצאת ולחפש את זיווגו במרץ כדברי חז"ל[8]: "משל לאדם שאבדה לו אבידה כו'", שאינו יושב בביתו וממתין עד שימצא את אבידתו, אלא הוא יוצא מביתו ו"מחזר על אבידתו".

כי הוא עלול לאבד את זיווגו האמיתי, את חצי נשמתו, ויכול להיות ש"יקדימו אחר", וישאנה.