שני סוגי רע – איסור וטומאה

א. קיימות שתי בחינות ב"רע"[1]: כזה שאמרה התורה שהוא "אסור", וכזה שאמרה התורה שהוא "טמא".

לדוגמא: מזון שאינו כשר, מאכלות אסורות. נקרא – "איסור". ו"טומאה" – כשמה כן היא, מכלול דברים הידועים כטמאים. כגון טומאת המת[2]: אדם שנגע או שהיה תחת קורת גג (אוהל) אחת עם מת – הרי הוא נעשה טמא.

איסור מובן בשכל, טומאה אינה מובנת

ב. הבדל גדול קיים בין איסור לטומאה:

רוב ה"איסורים" הינם מושגים הגיוניים שגם השכל האנושי יכול להבין את סיבת האיסור – השלילה שבהם.

כגון בנוגע למאכלים האסורים[3] – שהם מזיקים לגוף[4] ולנפש[5]. כי המזון הנאכל ומתמזג בבשר וגוף האדם משפיע גם על בריאות הגוף וגם על טבע ואופי הנפש[6].

למשל העופות שנאסרו באכילה הם עופות טורפים ודורסים (נשר, נץ, פרס ועוד), ואילו העופות שהותרו לאכילה (תרנגולים, ברבורים ועוד) אינם טורפים או חומסים, כי אכילת בשר עוף טורף ודורס, מפתחת הרגל למידות אכזריות והרסניות[7].

ואילו "הטומאות", הינן דברים על־שכליים, ששכל בני האדם אינו מסוגל להבין את סיבת השלילה שבהם.

כגון בעניין טומאת מת – לא ניתן להבין מדוע אדם שהיה תחת קורת גג אחת עם "מת", הרי אף־על־פי שלא היה קיים שום מגע פיזי ביניהם, מאה אחוז ששום זיהום או חולי לא עבר מהגוף המת לאדם החי, מכל מקום החי נעשה טמא.

כי טומאה היא – כדברי המדרש[8] – בבחינת: "חוקה חקקתי וגזירה גזרתי", והרמב"ם כתב[9]: "הטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן בכלל

החוקים כו'".

נטמאים גם במגע חיצוני ואיסור רק באכילה

ג. הבדל מהותי נוסף קיים בין האיסור לטומאה:

מאכלים האסורים נכנסים אל תוך פנימיות האדם, ומתעכלים ונהפכים לחלק מגוף האדם – דם ובשר כבשרו;

ואילו הטומאה – הקירבה של האדם היא רק בחיצוניותו, שהרי גם אדם שרק נגע בדבר טמא, ולא אכלו, נטמא. ובמיוחד בטומאת "אוהל" – שהטומאה אפילו לא נוגעת באדם, והיא יכולה להיות רחוקה ממנו מרחק רב, ומכל מקום אם הדבר הטמא נמצא תחת קורת גג אחת עם האדם, הוא נעשה טמא.

אם כן, באיסורים – הרע נכנס לתוך האדם ופנימית, ובטומאות הרע מקיף סביב לאדם.

שני הדברים האמורים בטומאות (שאינם מובנים בשכל, ושהם מקיפים את האדם) ובאיסורים (שהם מובנים בשכל, ושהם נכנסים לפנימיותו) תלויים זה בזה:

מאכלות אסורות – כיון שהם נכנסים לתוך ופנימיות האדם, הרי השפעתם על האדם גלויה ומוחשית, וממילא השכל יכול להבין את הרע שבהם; אבל טומאות – היות שהם נוגעות באדם בחיצוניות, והם אינם חודרות לפנימותו, הרי השפעתם על האדם אינה ניכרת וגלויה, ולכן השכל אינו מסוגל להבין את הרע שבזה.

טומאה – מקיף של הרע; איסור – פנימי של הרע

ד. הדברים תואמים גם לשורש ומקור דרגות הרע שב"איסור" ו"טומאה":

בתורת הקבלה והחסידות[10] מבואר ששורש ה"רע" של הטומאה הוא בחינת "מקיף עליון" של כוחות הרע, "כוחות המקיפים, שלמעלה מטעם ודעת". והאיסור הוא בחינת "פנימי" של כוחות הרע.

כיוון שהטומאה היא דרגת המקיף שברע, לכן גם פעולתה על האדם היא בבחינת מקיף, ואינה חודרת לפנימיותו, ואינה מובנת בבינתו; ואילו איסור כיוון שהוא מדרגת פנימי של הרע, לכן הוא חודר אל תוך ופנימיות האדם, והיא מובנת בשכלו.

טומאה ואיסור – מי הגרוע ביניהם?

ה. בקשר לחומרת הרע – מיהו הגרוע יותר מביניהם – יש חיסרון בטומאה ויש חיסרון באיסור, אולם בסך הכל הטומאה חמורה מהאיסור:

החומרה שבאיסור היא מפני שהרע חודר אל תוך ופנימיות האדם, וכוחותיו וטבעיו נהפכים לרע, כאמור, שמי שאוכל מאכלות האסורות הורס ומשחית את טבע מידותיו;

ואילו בטומאה, כיון שהרע לא חודר אל תוך האדם ופנימותו, אין הטומאה מקלקלת ומשחיתה את טבע מידות האדם כמו המאכלות האסורות.

לאידך קיים חיסרון עצום בטומאה:

כיוון שמקור הרע שבטומאה הינו חזק ותקיף ביותר – "מקיף עליון". הרי פעולתו היא עמוקה ושורשית ביותר. לכן קשה מאוד להתנקות מהרע. ובשביל להזדכך על האדם להפעיל את כוחותיו העליונים המקיפים על מנת שילחמו נגד הרע ויסלקוהו. וברור שזהו דבר קשה ביותר;

ואילו האיסור מכיוון שהוא פגע בטבע האדם. הרי האדם מסוגל להתמודד ולהלחם נגד הרע בכוחותיו הגלויים. ולסלק ממנו את הרע[11].

הרע הגלוי והרע נסתר

ו. להבנת הדברים בצורה יותר מוחשית נשתמש בדוגמא משני סוגי רע בעולמנו – הרע הגלוי והרע הנסתר.

יש רע שהכל רואים ומכירים בו שהוא רע מזיק. ויש רע שבמבט חיצוני הוא מעמיד פני צדיק, אך בתוך תוכו, בעומק פנימיותו מתחבא רוע ונטיות הרסניות ומושחתות.

מי גרוע ממי:

במבט ראשון הרי הרע הגלוי הינו הגרוע, היות שבכלל לא ניתן לבוא עמו במגע, כל קירבה אליו מביאה לידי נזק. ולעומת זאת אל הרע הנסתר, שבחיצוניות הוא טוב – ניתן להתקרב ולא להרגיש שום נזק.

אולם האמת היא, שהרע הנסתר גרוע לאין שיעור מהרע הגלוי:

כי מהרע הגלוי ניתן בקלות להזהר ולהשמר, כיוון שהכל מבחינים ומכירים ברשעותו, ונזהרים מלבוא עמו במגע. ואילו מהרע הנסתר כיוון שאינו נראה כרע, ורק בעלי חושים חדים וכשרונות מיוחדים מסוגלים להבחין ברע שבו. הרי אנשים רבים עלולים ליצור עמו מגע וליפול בחכתו ולהנזק.

ויתרה מזו: גם ביחס לעומק הרע, הרע הנסתר גרוע מהרע הגלוי:

ברע הנסתר הרע הוא עמוק כל כך עד שגם היסוד והשורש מושחתים ורעים. לכן הוא מסוכן מאוד, שכן הוא עלול לבצע מעשים גרועים ומזעזעים שאין כמותם, כוחותיו ההרסניים הם חזקים ועל־שכליים שפגיעתם קשה ביותר, כי הרע מושרש עד היסוד.

ואילו הרע הגלוי, הרוע שבו קיים רק בשכלו ומידותיו, אך בעומק ושורש נפשו הוא נשאר זך וטהור, לכן מעשי ההרס שלו מוגבלים ומצומצמים, ופחות הרסניים ממי שגם השורש שלו הוא רע ומקולקל.

וככל הדברים האלה כן הוא ההבדל בין הטומאה לאיסור:

איסור – כיוון שהכל רואים את הרוע שהוא גורם, שהאוכל מאכל טרף קונה לעצמו מידות ותכונות שלילות, הרי הכל מבינים שצריך להזהר ולהשמר ממנו: ואילו הטומאה – כיוון שאין רואים שום השפעה גלויה של הטומאה על האדם, הרי לא כל כך נזהרים ונשמרים ממנה.

ויתירה מזו: האיסורים פוגעים ומשחיתים רק את הכוחות החיצוניים של האדם, וממילא הנזק הוא מוגבל ומצומצם וניתן לחזור ולתקן את הנזק; ואילו הטומאות חודרות לעומק, אל הכוחות העליונים, וההרס שלהן הוא איום ונורא, שיש קושי עצום לתקנו[12].

לאיסור עד אחד, ולטומאה צריך שני עדים

ז. לפי זה נבין הלכות הקשורות ב"איסור" ו"טומאה":

"עד אחד נאמן באיסורין"[13], מספיק עד אחד שיעיד שהדבר כשר ולא אסור, ואילו בטומאה צריכים שני עדים שיעידו שהדבר טהור ולא טמא[14].

סיבת הדבר:

תפקידם של העדים הוא להתבונן ולהכיר שהדבר הוא טוב, ואין בו שום רע. לכן בטומאה, כאשר הרע קיים גם בעומק ובשורש הנסתר, יש צורך בכוח מיוחד של שני עדים שיביטו בעומק הדבר ויראו שהדבר זך וטהור ואין בו שום טומאה.

אבל באיסור, כיוון שהרע שבו גלוי לעין כל, מספיק כוח מצומצם יותר – עד אחד, שיעיד שהדבר זך וטהור ואין בו איסור.

זאת ועוד:

יש משמעות שונה לגמרי לעדות של שניים ולעדות של אחד – שבעדות של שניים אנו נשענים על פסיקת בית הדין, ובעדות של אחד אנו נשענים על דבריו:

עדות של שניים צריכה להינתן לפני בית־דין ועל סמך העדות הדיינים פוסקים את הדין, כי כוחה של הפסיקה הוא מבית־הדין ולא מהעדים (אלא שבית־הדין שואב את הוכחתו לדבר מהעדים)[15];

ואילו עדות של עד אחד (במקרים המסויימים בהם ניתן לסמוך על עדות יחיד ואין צורך בשני עדים), אינה קשורה דווקא לבית־ דין. אנו סומכים עליה גם שלא בפני בית־דין, כי הכוח נובע מהעד עצמו.

כלומר, יש כאן כביכול, מצב אבסורדי:

בעדות של יחיד אנו נשענים על דברי העד עצמו. ובעדות של שניים אנו נשענים על פסק בית־הדין ולא על דברי העדים.

סיבת הדבר – קשורה באופן פגיעת הרע:

באיסורים הפגם הוא בחיצוניות, ואילו השורש הפנימי – כשר, אם כן האדם עצמו, אף אם הוא נפגע מהאיסור, נאמן להעיד, כי תוכו ופנימיותו הינם בחזקת כשרים ונאמנים, כי הפגם הוא חיצוני;

אבל בטומאה, כיוון שהפגם הינו בעומק ובפנימיות. אין אנו יכולים להשען על דברי העדים עצמם. ואנו מחפשים כוח מיוחד של בית־דין, לקבל מהם אישור שהדבר כשר לחלוטין ואין בו שום טומאה בעומק הנסתר.

איסור חל על כולם, וטומאה בעיקר לכהנים

ח. יש עוד הבדל בהלכה בין טומאה לאיסור:

ל"טומאה" יש סייגים וגדרים לזמן איסורה: טומאה אסורה בעיקר בזמן שבית המקדש קיים ובמיוחד לכהנים (ביחס לטומאות מסויימות);

ול"איסור" אין שום סייגים והגבלות, והם קיימים בכל עת – גם בזמן הגלות, ולכל אדם – כהנים. לווים וישראליים, אנשים, נשים וטף, שהרי תמיד ולכולם אסור לאכול מאכלות אסורות.

סיבת הדבר, נעוצה אף היא בהבדל המהותי בין השניים:

טומאה כיוון שברובד החיצוני אין היא פוגמת כלל ועיקר (כי אם ברובד העליון), לכן היא אינה אסורה על כלל הציבור. והאיסור להיטמא קיים רק בדברים בהם יש דגש לדרגת קדושה עליונה ונשגבה – בית המקדש או כהנים.

אבל איסור, כיוון שהוא פוגע בבחינות החיצוניות והגלויות, הרי כל אדם שנפגע מאיסור – מיד הוא מרגיש ברע שבדבר, לכן הכל צריכים להזהר מהאיסורים.

נידה – איסור; פגם בכוחות החיצוניים

ט. בנוגע לנידון בספרנו, ענייני איש ואשה בכלל, וטומאת הנידה:

בספרי האחרונים[16] יש דיון מעמיק ורחב־הקיף, עם הוכחות שונות לכאן ולכאן, האם טומאת הנידה היא כ"איסור" או כ"טומאה", ולאחר אריכות הדברים הרי המסקנה היא שנידה היא בחינת "איסור", ולא "טומאה" (למרות שמה טומאת נידה).

כלומר שהרע שבנידה פוגם אך ורק בכוחות הגלויים החיצוניים, אבל הרובד העליון – הכוחות העליונים, הצפונים ונסתרים, נשארים זכים וטהורים.

הוכחה לדבר (ראה הערה 16) – מדין עדות האמור:

באיסורין עד אחד נאמן ובטומאה צריכים שני עדים, ובנידה עד אחד נאמן[17], אם כן הנידה קשורה לענייני איסור ולא לענייני טומאה.

חטא פוגם בחיצוניות

י. להבנת סיבת הדבר – מדוע למרות השלילה שבנידה, הרובד העליון נשאר טהור כמו באיסור – נשוב ונתבונן [18]במשמעות דם הנידה:

מציאות דם הנידה נוצרה בעקבות החטא (חטא עץ הדעת של אדם הראשון וחוה אשתו), ולפני החטא לא היתה בכלל מציאות של דם נידה[19].

סיבת הדבר:

דם נידה בגשמיות נוצר עקב ריבוי דם הנמצא בגוף. המשמעות הפנימית של "דם" היא רתיחה, חום והתלהבות, וכאשר יש ריבוי דם בגוף הרי זה מורה על מצב של התלהבות ומרץ בדברים גשמיים וחומריים. וממילא נוצרת קרירות ואדישות לדברים רוחניים וקדושים, תורה ומצוות, וכתוצאה מזה באים לעשיית חטאים ועוונות.

בכלל, כל העוונות פוגמים ומזהמים את האדם, אולם הפגם הוא אך ורק ברובד החיצוני, בגופו ובכוחותיו הגלויים – מחשבה דיבור ומעשה, אבל הרובד הפנימי העמוק של היהודי, הנשמה האלוקית והכוחות הנסתרים שבו – נשארים קרובים ודבוקים בהקב"ה לעולם ועד ובכל מצב שהוא. כמבואר בספר התניא[20] שהנשמה האלוקית גם בשעת החטא "היתה באמנה אתו".

לכן הפגם של נידה נקרא "איסור": כי הפגם שנוצר על ידי התלהבות מהחומריות והקרירות והחטאים נגד התורה הינו אך ורק בכוחות הגלויים של היהודי, אבל הכוחות העליונים נשארים קדושים וטהורים, כמו איסור שהוא אינו פוגם בכוחות העליונים.

יהודי מ"טבעו" זורק את הדברים השליליים

יא. הזכות והטוהר של עצם היהודי – ניכר ובולט באופן מיוחד בנידה[21]:

השלילה שבנידה, ריבוי הדם שבגוף הנידה, יוצא מהגוף החוצה, ויציאה זו אינה על ידי כוחות־עזר חיצוניים, אלא הגוף עצמו, מעצם טבעו, דוחה ופולט לחוץ את הדם המיותר.

בתוך תוכו, הגוף היהודי בכל מצב שהוא הינו זך וטהור, ולכן סוף סוף הגוף אינו יכול לסבול מציאות של שלילה, והוא זורק ומוציא את הטומאה שברובד החיצוני החוצה.

זוהי בעצם המשמעות של ה"איסור" (ביחס ל"טומאה") – שכיוון שהכוחות העליונים זכים וטהורים, הרי הם מטבעם פולטים את השלילה לחוץ.

הערות