[2]אולי זהו מהטעמים שקבע כ״ק מו"ח אדמו״ר ליום זה שיעור התניא בו ״ופי׳ הבעש״ט ז״ל כו'״.

[3]חביבות יום השני דשבועות, מרומז (ככל הענינים שבפנימיות התורה) גם בנגלה: גם בית הלל דס״ל שמותר להקריב עולת ראי׳ ביו״ט עצמו, עשו כדברי ב״ש (שו״ע אדה״ז סתצ״ד סי״ט. ונת׳ המקור לזה – וכן למש״כ שם ״דהרבה מישראל נהגו כמותם״ – בהתועדות דחה״ש תשכ״ג) ומוצאי חגה״ש הי׳ יום טבוח. ולכאורה הרי ב״ה לא היו עושין כדברי ב״ש ואפילו לחומרא (ואדרבה בכגון דא אמרו ״כדאי היית לחוב בעצמך״), ובפרט שבנדו״ד י״ל שזהו ענין של קולא, כי עולות ראי׳ ״עיקר מצותן ביום ראשון״ (רש״י ד״ה ביו״ט חגיגה ז, ב. ועייג״כ רמב״ם ריש הל׳ חגיגה), ומ״מ הקריבו (קרבנות הו״ע העלאה) עולת ראי׳ באסרו חגה״ש ועשו אותו ליו״ט, מצד חביבותו של יום השני דשבועות.

[4]ר״ס תצד.

[5]ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1026.

[6]אין הדיוק בזה (וכן לקמן) העלאה ולא המשכה, כ״א – עליית העולם (התחתון) – לקדושה (העליון), אם ע״י המשכת הקדושה למטה (בגמ״ח וכיו״ב), או ע״י העלאת העולם לקדושה (עבודת הקרבנות וכיו״ב).

[7]יומא ד, ב.

[8]שבת פז, א.

[9]וגם עליית משה אל ההר, היתה בשביעי בסיון, גם לדעת ר׳ יוסי (יומא ד, ב).

[10]ראה לקו״ת פ׳ ראה ד״ה ושמתי כדכד.

[11]בכללות, גם יו״ט ראשון ענינו מקרא קודש (לא קודש מעצמו), שבנ״י עושין מחול קודש, שזהו החילוק בין שבת (דמיקדשא וקיימא) ליו״ט. אבל בפרטיות: יו״ט ראשון נצטוו מן התורה (שהציווי הוא גם נתינת כח מלמעלה) משא"כ יו״ט שני.

[12]ובזה יש ליישב מ״ש המג״א (ר״ס תצד), דזה שניתנה התורה ביום נ״א לעומר בא לרמוז לנו ענין יו״ט שני של גליות. והקשה עליו בח״י שם, דא״כ יהי׳ יום השני דשבועות עיקר היו״ט? ויש לומר: מצד ההמשכה שמלמעלה ראויה היתה התורה לינתן ביום החמישים לעומר, לפי שאז הוא המשכת שער הנו״ן, וגם יום זה הי׳ אז לדעת ר׳ יוסי, יום הששי בסיון, שהוא הזמן דמתן תורה (ראה תוד״ה יום הששי ע״ז ג, א) ומה שניתנה תורה ביום הנ״א לעומר הוא לפי שהוסיף משה יום א׳ מדעתו, עבודה מצד המטה, ולכן יו״ט ראשון שהו"ע המשכה מלמעלה הוא ביום הנ׳ לעומר, ויו״ט שני שהו״ע ההעלאה מלמטלמ״ע הוא ביום הנ״א.(ומה שלדעת רבנן גם מצד ההמשכה שמלמעלה, הי׳ מתן תורה ביום הנ״א לעומר (ולא ביום החמישים, הזמן דיו״ט ראשון) – יש לומר, לפי שלדעתם יום הנ״א לעומר הי׳ ביום הששי בסיון, שהוא הזמן דמתן תורה כנ״ל (ובעיקר – רק קביעות היו״ט הוא מצד המשכת שער הנו״ן. ועיין בארוכה לעיל פ׳ אמור). ועיקר קושיית המגן אברהם אינה אלא לר׳ יוסי (אף שמקשה שם גם לדעת רבנן, ועיין במחצית השקל שם), ועל זה מתרץ שפיר, שבא לרמוז לנו ענין יום טוב שני).ובזה יובן גם מה – שלפני המג״א – בחג השבועות דוקא נרמז יו״ט שני של גליות, ולא במועדים אחרים, אף שכל ענין יו"ט שני דשבועות אינו אלא ״כדי שלא לחלוק במועדות״, היינו שבזה טפל הוא לשאר המועדות (ובשו״ת חתם סופר חאו״ח סו״ס קמה כתב ,׳משום דבעי חיזוק טפי״) – אלא לפי ששביעי בסיון ויו״ט שני ענינם אחד – העלאה מלמטלמ״ע.

[13]רמב״ם הל׳ קדוש החודש פ״ג הי״ב.

[14]שו״ת חתם סופר חאו״ח סו״ס קמה. (ועפי״ז יש לבאר מה שבמוצאי חג השבועות, גם בחו״ל, אסור להתענות מעיקר הדין, אף שיום טבוח הוא יום שאחר עצרת של תורה ואסרו־חג השבועות בחו״ל הוא שני ימים אחר עצרת (שהרי בעצרת, אין שייך ספיקא דיומא כנ״ל, אלא שבכדי שלא לחלוק במועדות תיקנו יו״ט שני גם בעצרת, אבל אסרו חג שאינו אלא בעצרת (מעיקר הדין) אין שייך בו ״שלא לחלוק״, ומאחר שאין שום ספק ביום זה שאינו יום טבוח, הי׳ צריך להיות מותר (מעיקר הדין) להתענות בו) – לפי שמכיון שיום טוב שני דחג השבועות ה״ה ודאי, הרי הוא כעצרת ממש, ויום שלאחריו הוא יום טבוח (משיחת חגה״ש תשט״ז).ואי״ז דומה לענין שבעת ימי התשלומין שמתחילים מיום הראשון של חג השבועות ולא מיום השני של חג השבועות (שלכן סיומם הוא בי״ב סיון* ולא בי״ג בו), אף שהוא כעצרת ממש – לפי שימי התשלומין אין ענינם ששה ימים שאחרי עצרת, כי אם, בעצרת עצמו מתחילין שבעת ימי התשלומין**. ולכן, מכיון שיום הראשון של חג השבועות הוא עצרת ודאי בלי שום ספק (ואדרבה, מכיון שיו׳׳ט שני של חג השבועות אינו משום ספיקא דיומא, הרי זה שיום השני הוא כעצרת ממש, אינו גורע ומטיל ספק ביום הראשון), התחלת שבעת ימי התשלומין הוא ממנו. משא״כ יום טבוח ענינו הוא יום שאחרי עצרת, מצד איסור ההקרבה ביו״ט, ובמילא, מכיון שיו׳׳ט שני של חג השבועות הוא ודאי, יש בו (לענין חו״ל, אף שבביהמ״ק עצמו לא הי׳ יו״ט והיו מקריבין בו) ודאות (דרבנן) באיסור מלאכה, ובמילא נכלל בזה גם איסור הקרבה, ויום שלאחריו דין יום טבוח לו.*) רבנו הזקן בסידורו. וראה הערות במכתב מי״ב סיון תשכ״א (נדפס בהוספות).**) ראה הערות במכ׳ הנ״ל.

[15]והתורה על הרוב תדבר. וכמו שמצינו (וגדולה מזו) דרז״ל על הכתוב דעצרת יום שניתנה בו תורה. ראה לעיל פ׳ אמור הערה 7.

[16]רמב״ם הל׳ קדה"ח פ״ב ה״ד. וראה תויו״ט לר״ה פ״ב מ״ו.

[17]כמאמר רבנו הזקן נ״ע (בענין הסתלקות הבעש״ט): ״ביום הרביעי נטלו (בטי״ת) המאורות״, שכוונתו ליום הראשון של חג השבועות דשנת תק״כ שחל ביום הרביעי (ויום השני דשבועות אי אפשר להיות חל ביום הרביעי). וראה לקו״ד ח״א ע׳ לב וע׳ מב.

[18]הדין (בשו״ע אדה״ז סתקכ״ו ס״ב) דאסור להשהות ומקברין אותו מיד (ביו״ט א׳) ע״י גוי – אין שייך לנדו״ד, כיון שהבעש״ט ציווה בבוקר יום חג השבועות ל״אנשי ח״ק״ ״שיתעסקו בקבורתו ולמד אותם כו'״ [שבחי הבעש״ט בסופו], ומשהין את המת (עד הלילה, עכ״פ) בשביל לקיים דבריו (ראה שו״ע אדה״ז שם סי״ח). – ולהעיר דדין הנ״ל (סתקכ״ו ס״ב): א. שייך רק ביש גוי במקום. ב. כששהות ביום לקברו. ג. במחלוקת שנוי (ראה מג״א ר״ס תקכ״ו) – אלא שאדמו"ר הזקן לא הביא דעת החולק.

[19]איך שהי׳ בפועל – לא מצאתי, לע״ע, ברשימות וכיו״ב. וי״א אשר אדנ״ע אמר עד״ז פעם בשיחותיו: ולא ידע איש את קבורתו. והוא בשיחת יום ב׳ של חג השבועות תרצ״ט (מרשימת השומעים ואינה מוגה): שאל אחד מתי הי׳ הקבורה, ביום א׳ או ביום ב׳ ואיך. והשיב כי זו השאלה האט מען געקלערט אין ליובאוויטש שוין לאנג.. און עם איז געבליבן אז עם איז ניטא אין דעם קיין קבלה. ובסוף הדיבור אמר אאמו״ר, עס איז ולא ידע איש את קבורתו. ובתוך הדברים אמר בדרך סברא אז מען העט געווארט מיט דעד קבורה ביז נאך יו״ט. עכ״ל הרשימה. וצ״ע: א. להתאים להדין. ב. להתאים להתחלה, שהספק רק בנוגע ליום א׳ או ב׳. ואולי צ״ל ״ביז גאך יו״ט ראשון״. [בדוחק אפ״ל שהלינו עד לאחרי יו״ט ״כדי שיבואו קרובים או להשמיע עיירות״ (שו״ע יו״ד ר״ס שנ״ז)].

[20]שיחת י״ט כסלו תרס״ד (בספר תורת שלום ע׳ 46). ושם נתבאר העילוי דעפר גו׳. בהמשך בששה״ק תער״ב (בחלק שלא נאמר – קרוב לתחילתו) נתבאר מה שהי׳ יכול לעלות השמימה. (עני ונחיצות הסערה – ראה זח״ב קצז, א. וראה לקוטי שיחות ח״ב ע׳ 515) – ולכאורה כ״ז סותר המסופר בשבחי הבעש״ט (קרוב לסופו) שנצטער הבעש״ט ע״ז.

[21]ראה לקמן אבות פ״ג סעיף יוד.