יום שני ט״ז אייר ה׳תשע״ו

 

 

א. "הוי רץ למצוה קלה" – והשאלות המתעוררות על כך

 

"בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה"[1]. בהוראה זו, הנכללת במסכת אבות – "מילי דחסידותא"[2] – אין כוונתו של בן עזאי להזהיר על קיום מצוות באופן כללי, ואפילו קלות, ועל הימנעות מעבירה, שהרי זהו דבר ברור, שכל יהודי צריך לקיים את כל המצוות, ואפילו המצוות הקלות, ואסור לו לעבור ח"ו עבירות, ואפילו קלות.

 

אלא ההוראה של בן עזאי היא לגבי אופן קיום המצוות – "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה": לא די בקיום המצוה בפועל, אלא יש צורך "לרוץ כדי לקיים אפילו מצוה קלה, ואין די בהימנעות מעשיית עבירה בפועל, אלא יש לברוח ממנה.

 

אך יש להבין: גם ענין זה, שיש לרוץ כדי לקיים מצוה, אינו מדת חסידות בלבד, אלא הלכה מפורשת בשולחן ערוך[3]: "מצוה לרוץ (כשהולך) לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה". ואם כך, מהו החידוש במאמר "הוי רץ למצוה…" כמדת חסידות, כאשר זוהי חובה מצד ההלכה ("מצוה")?

 

כך יש להבין מדוע אין בן עזאי מסיים את מאמרו "(הוי רץ למצוה קלה) כלחמורה", כפי שמתאים, לכאורה, לפי משמעות המאמר, וכפי שנאמר במשנה הקודמת[4] לגבי זהירות במצות "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה"?

 

(אמנם, יש גירסאות שגם במשנה זו נאמרת המילה "כבחמורה", אך לא כך גורס אדמו"ר הזקן בסידורו, וכן רוב המפרשים אינם מקבלים גירסא זו)[5].

 

הכרחי אפוא לומר, שהזהירות במצוות צריכה להיות זהה במצוה קלה בדיוק כבמצוה חמורה[6], אבל לגבי הריצה אין מצוה קלה זהה למצוה חמורה[7]. ולכן אומר בן עזאי "הוי רץ למצוה קלה" בלבד, ומכך לומדים שלמצוה חמורה יש לרוץ אף יותר מלמצוה קלה.

 

אך עדיין אין מובן: מדוע בכלל צריך בן עזאי להוסיף את המילה "קלה" – לכאורה הוא צריך היה לומר באופן סתמי "הוי רץ למצוה" – לכל אחת מכל המצוות, ומכך מובן שהריצה לכל מצוה היא בהתאם לחומרתה, כי אין כאן הדגשה של "קלה כלחמורה"?

 

ב. שני טעמים להוראה "הוי רץ…"

 

לגבי הטעם להוראה "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה" אומר בן עזאי שני דברים: (א) שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, (ב) ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.

 

בפשטות, ההבדל בין שני הטעמים הוא: הטעם הראשון מסביר מדוע צריך היהודי לרוץ אפילו לקיום מצוה קלה, כי היא תגרום לקיום עוד מצוות רבות[8]. ולפי הטעם השני, הריצה למצוה צריכה להיות גם מצד מצוה זו עצמה, כי "שכר מצוה מצוה", כפי שמפרש רבי עובדיה מברטנורא, שה"שכר וההנאה" שיש לאדם בקיימו מצוה, המתבטאים בריצתו לקיום מצוה, גם הם מצוה. או לפי הפירוש, ששכר המצוה היא – "מצוה"[9]: ה"צותא" והחיבור[10] עם הקדוש־ברוך־הוא הנגרם על ידי המצוה.

 

אך לפי זה יוצא, שהטעם העיקרי הוא "שכר מצוה מצוה", המסביר שהריצה היא מצד מצוה זו עצמה, ובמיוחד לפי פירוש רבי עובדיה מברטנורא שב"שכר מצוה מצוה" אין הכוונה לשכר על המצוה שאליה הוא "רץ", אלא לריצה עצמה, והטעם "שמצוה גוררת מצוה" הוא טעם נוסף, למקרה שההסבר "ששכר מצוה מצוה" לא ישפיע על האדם לרוץ למצוה, שאז הוא יעשה זאת מפני שבקיום מצוה זו תלוי קיום מצוות נוספות (וביחס לטעם "שכר מצוה מצוה" הרי זה כקיום "שלא לשמה" של מצוה זו עצמה, ולפחות בדקות) –

 

ואם כך, מדוע מקדים בן עזאי את הטעם "מצוה גוררת מצוה" לפני הטעם "שכר מצוה מצוה"?

 

ג. שלושת הענינים של "ריצה" בעבודת ה'

 

בענין "הריצה" בעבודת ה' ישנה הוראה נוספת, אף היא במסכת אבות[11]: "יהודה בן תימא אומר הוי… ורץ כצבי… לעשות רצון אביך שבשמים". הוראה זו קבעו "בעל הטורים", וכן אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו, במהדורא תניינא, כהתחלה וכהוראה כללית ויסודית לחלק "אורח חיים", ולכל ה"שולחן ערוך".

 

ויוצא, שבעבודת האדם לקונו יש שלושת ענינים ואופנים של "ריצה":

 

(א) הריצה לדבר מצוה, שהיא חובה "מצוה". הלכה זו נאמרת בעיקר לגבי הריצה לבית הכנסת, אף שלאחר מכן מוסיפים "וכן לכל דבר מצוה".

 

(ב) הריצה "לעשות רצון אביך שבשמים" – שאינה הלכה[12], אלא מדת חסידות – "הוי… רץ", ולכן היא כתובה במסכת אבות. אך זוהי מדת חסידות הנחוצה ושווה לכל נפש, ולפיכך היא נכללה ב"טור" ובשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן.

 

(ג) ההוראה של בן עזאי "הוי רץ למצוה קלה" – הוראה זו היא מדת חסידות שאינה שווה לכל נפש, ולכן היא כתובה (רק) במסכת אבות[13] – והחידוש של "ריצה" זו מודגשת בתוספת הוי רץ למצוה קלה".

 

 

ד. שמחה בלתי מוגבלת אפשרית בהתבטלות מוחלטת

 

באופן כללי, זריזותו של היהודי בקיימו רצון הקדוש־ברוך־הוא מצביעה על שמחתו וחפצו "למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו"[14].

 

וזריזות באופן של "ריצה" מוכיחה, ששמחתו וחיותו הן למעלה ממדידה והגבלה[15], ולכן הוא מתאמץ מעבר לטבעו הרגיל, כדי לקיים את המצוה מהר ככל האפשר.

 

שמחה וחיות זו שמעל לטבע וההרגל, כדי לקיים רצון הקדוש־ברוך־הוא – דבר המתבטא ב"ריצה" – אפשרית רק אצל מי שמתבטל באופן מוחלט כלפי הקדוש־ברוך־הוא:

 

כאשר האדם חש עצמו למציאות, ועל־אחת־כמה־וכמה אם הוא "מגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו"[16], הוא אמנם יכול לקיים מצוה בחיות ובשמחה, אך כיוון שהשמחה היא לפי טעם והגיון הרי היא מוגבלת – אין הוא "רץ", ואין הוא "יוצא מהכלים".

 

אך כאשר האדם מתבטל כלפי אלוקות, יכולה להתעורר אצלו שמחה בלתי־מוגבלת, המתבטאת בריצה לעשיית מצוה, עד לאופן שהוא "משפיל עצמו ומקל גופו"¹⁶– כפי שמוצאים אצל דוד המלך התנהגות של "מפזז[17] ומכרכר (בכל עוז)[18] לפני ה'", שנבעה מכך ש"ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני"[19].

 

 

ה. התמיהה על ציטוט המקור להלכה זו בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן

 

בכך ניתן לבאר ענין תמוה ב"שולחן ערוך" של אדמו"ר הזקן, שבהלכה[20] "מצוה לרוץ לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה" הוא מציין את המקור שממנו נלמדת[21] הלכה זו – "שנאמר[22] נרדפה[23] לדעת את ה'…"[24].

 

ולכאורה: אמנם דרכו של אדמו"ר הזקן היא לפרש את טעמי ההלכות[25], אך אין הוא מצטט בכל מקום את המקור לכל הלכה, וברוב ההלכות אין אדמו"ר הזקן מציין את הפסוקים שמהן הן נלמדות, ואפילו במקומות שהמקור מוזכר ב"טור". במה שונה ההלכה "מצוה לרוץ…", אשר בה מביא אדמו"ר הזקן את המקור מהפסוק?

 

יותר מכך תמוה, שבהלכה זו אפילו ה"טור"[26] אינו מצטט את הפסוק!

 

כן יש להבין: מלשונו של אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך[27] – "מצוה לרוץ לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה שנאמר נרדפה לדעת את ה'" – יוצא, שמפסוק זה נלמדת ההלכה ש"מצוה לרוץ" הן לבית הכנסת והן "לכל דבר מצוה", ותמוה: בגמרא²¹מובא פסוק זה רק לגבי הריצה לבית הכנסת, ואילו לגבי הריצה לדבר מצוה מובא פסוק אחר[28] – "אחרי ה' ילכו כארי' ישאג…[29]?

 

 

ו. "נרדפה לדעת את ה'" – טעם להלכה: "מצוה לרוץ…"

 

ההסבר לכך הוא: בציטוט הפסוק "נרדפה לדעת את ה'" אכן אין אדמו"ר הזקן מתכוון לציין את מקור ההלכה, אלא את טעמה, והטעם לריצה בעבודת ה' בכלל[30], הן לבית הכנסת והן לכל דבר מצוה, הוא "נרדפה לדעת את ה'"[31].

 

הדבר יובן לפי ביאור ה"צמח צדק"[32] על הפסוק "ונדעה נרדפה לדעת את ה'", שהרי, לכאורה, מדוע נכפל ענין ה"דעת" פעמים – "ונדעה" ו"לדעת"?

 

על כך מבאר ה"צמח צדק", ששני הביטויים רומזים לשתי "דעות", אשר "א-ל דעות ה'"[33] – "דעת תחתון"  ו"דעת עליון"[34], והעבודה באופן של "נרדפה" וריצה נובעת דוקא מדעת עליון – "לדעת את ה'"[35].

 

מצד דעת תחתון – ה"דעה" המורגשת בעולם ה"תחתון", שהעולם הוא מציאות קיימת אשר ה"אין" האלקי מהווה ומחיה אותה – מתבצעת העבודה רק באופן של "הליכה" במדידה והגבלה מדרגה לדרגה; מצד דעת עליון מורגש שהמציאות האמיתית היא למעלה, והעולם (ואפילו היותו של היש) הוא "אין וכלא חשיבי", ולכן מתחדש בעבודה הענין של "נרדפה" – "רצוא" – לרוץ ולצאת ממדידות והגבלות של המציאות העצמית.

 

 

ז. ה"ריצה" למעשה נדרשת מכל יהודי

 

למרות שהעבודה בדרך של "ריצה" – "נרדפה" – הנעלית ממדידה והגבלה נובעת דוקא מצד התבטלות האדם, עד לביטול של "דעת עליון" – "לדעת את ה'" – בכל זאת נקבע בשולחן ערוך פסק דין השווה לכל נפש, ש"מצוה לרוץ לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה".

 

כי אף מי שאינו מגיע לדרגת "לדעת את ה'" ושמחתו וחיותו בקיום המצוות הן מוגבלות, בכל זאת מוטלת עליו החובה לרוץ ברגליו, כמשמעות הפשוטה, "לכל דבר מצוה", כי במעשה הממשי של העבודה הרוחנית של ה"ריצה" חייב כל יהודי [להעיר מהמבואר (המשך תרס"ו ע' רמב) דגם בנה"ב שייך הביטול דיחו"ע "במה ששייך לפועל בלבד", עיי"ש ביאור "העבודה בפועל דיחו"ע"], אף מי שאינו מגיע אפילו לדרגת דעת תחתון.

 

כפי שרואים במספר מצוות, שאופן קיום המצוה נקבע בהתאם למשמעותה הפנימית של המצוה, וכל אחד – גם מי שאינו מגיע למשמעותה הפנימית, ואף אינו יודע מהי – צריך לקיימה באופן זה!

 

(כפי שמוצאים במצות קריאת שמע, שנקבעה לאחר פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, כי כדי להגיע בקריאת שמע להרגשה הראויה של "ה' אחד" – דאמליכתי' בשבעה רקיעים ובארץ ובד' רוחות העולם[36] – ולאהבת ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", צריכה להיות לפני כן התבוננות בתוכן של פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, אך עם זאת, נקבע סדר זה לכל אחד, גם למי שלא הגיע לדרגה זו).

 

 

ח. "ריצה" בפועל מביאה לעבודה הרוחנית של "נרדפה"

 

הטעם לכך שכל יהודי חייב ב"ריצה" באופן מעשי לכל דבר מצוה, למרות שאין הוא מבין את המשמעות הפנימית, הוא מפני שעל ידי כך שיהודי מרגיל את עצמו לרוץ "לכל דבר מצוה" בשמחה ובהתלהבות, הוא יגיע ביתר קלות ומהירות לדרגה של "ריצה" אמיתית – שמחה וחיות בלתי מוגבלת בעבודת ה'[37].

 

זהו הפירוש של "נרדפה לדעת את ה'", בפשטות אין הכוונה לכך ש"נרדפה" היא תוצאה של "לדעת את ה'", אלא להיפך, "נרדפה" גורם ל"לדעת את ה'"[38], כי על ידי ריצה בפועל – "נרדפה" – מגיעים להתבטלות של "דעת עליון", בסופו של דבר.

 

בכך מובן מדוע חובת הריצה לדבר מצוה נאמרת במיוחד לגבי בית הכנסת, כדלעיל – תפילה: תפילה היא "עבודה שבלב"[39], היהודי מתדבק אל הקדוש־ברוך־הוא[40] כדי להגיע לדרגות נעלות יותר בעבודת ה', ולכן מתחילה העבודה של "נרדפה לדעת את ה"' בריצה לתפילה, כי זוהי העבודה המיוחדת להגיע לדרגה הנעלית של "דעת את ה'"[41], ועל ידי עבודת התפילה מתבצעת עבודת הריצה – "נרדפה" – ב"כל דבר מצוה"[42].

 

 

ט. יהודה בן תימא – הריצה והשמחה בעבודת ה' בכלל

 

זהו החידוש בהוראות של "הוי רץ…" הכתובות במסכת אבות, על פני ההלכה הנ"ל שבשולחן ערוך: הן מדברות על המשמעות הפנימית[43] של ה"ריצה" – הזריזות, החיות והשמחה הבלתי מוגבלת בעבודת ה', שהיא "עבודה גדולה"¹⁶– מילתא דחסידותא. אך גם בכך יש שני אופנים:

 

(א) "הוי… רץ… לעשות רצון אביך שבשמים" – ריצה זו אמורה לגבי כל אחד, ולכן היא מובאת בטור ובשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן, כדלעיל.

 

(ב) ההוראה של בן עזאי "הוי רץ למצוה קלה" – שאינה שווה לכל נפש.

 

ההסבר לכך הוא:

 

"יהודה בן תימא" אינו מדבר כל כך על הריצה והשמחה בעת עשיית המצוות, אלא על ה"ריצה" בהתמסרות הכללית של היהודי לעבודת ה' בתחילת היום לפני עיסוקו בפרטי העבודה[44]. בדומה לאמירת מודה אני "מיד כשניעור משנתו",[45] שזוהי הוראה כללית[46] והתמסרות לקדוש־ברוך־הוא בתחילת היום.

 

ומשום כך: (א) אין הוא מתבטא "הוי רץ למצוה" אלא – "לעשות רצון אביך שבשמים", שזהו כלל עניני העבודה במשך היום. (ב) דברים אלו נקבעו בתחילת השולחן ערוך כולו, ויותר מכך – אף לפני אמירת מודה אני – כי ההתמסרות לעבודת ה' שאליה מתכוון יהודה בן תימא בהוראתו, היא התמסרות ו"הודאה" כללית אף יותר מ"מודה אני".

 

וההתעוררות הכללית לעבודת ה' אמורה לגבי כל יהודי, בכל מצב שהוא, כידוע לגבי מודה אני, שהסיבה הפנימית לאמירת מורה אני לפני נטילת ידים ואפילו בידיים טמאות, היא מפני ש"כל הטומאות שבעולם אינן מטמאות את ה"מודה אני" של היהודי. ייתכן שהוא פגום בכך או בכך, אך המודה אני נשאר בשלמותו"[47].

 

 

י. בן עזאי – המצה והשמחה בקיום מצוה מסוימת

 

על כך מחדש בן עזאי הוראה נוספת, במילי דחסידותא – "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה":

 

אף כאשר שקועים בקיום מצוה מסויימת, בלי לחשוב על הכוונה הכללית של המצוה, הזהה בכל המצוות: "אשר קדשנו במצותיו וצונו"[48], לעשות רצון אביך שבשמים – אלא רק על המצוה המסויימת, ואשר על ידי כך הוא חושבה למצוה קלה – צריך היהודי להגיע לכך שהיא תיעשה באופן של "רץ", בשמחה ובחיות בלי הגבלה.

 

כיצד דורש בן עזאי מכל יהודי, שהמשמעות הפרטית של המצוה, שהיא לכאורה מוגבלת[49], תגרום ל"ריצה" שמעל למדידה והגבלה?

 

זאת משום שכך היתה דרכו הכללית של בן עזאי[50] – הוא עובד בכיוון של "רצוא", יציאה מן העולם. ולכן הוא לא עסק בפריה ורביה, באמרו "מה אעשה שנפשי חשקה בתורה"[51], עד אשר עקב כך, בסופו של דבר, היתה כניסתו לפרדס באופן של "הציץ ומת"[52] – "רצוא" ללא "שוב", בדומה למיתת שני בני אהרן.

 

ולכן היתה גם עבודתו בעניני "תיקון" – קיום המצוות – באופן של "רצוא"[53] שהוא חש את ה"נעימות עריבות .. מתיקות", כלשון בעל ה"אור־החיים" הקדוש[54] לגבי ה"רצוא" של שני בני אהרן, שבקיום המצוות, וזה גורם לריצה ולשמחה בקיום המצוות באופן בלתי מוגבל[55], אף מעל להגבלות של הנפש האלקית העצמית.

 

בכך מובן מדוע אין כאן הביטוי "הוי רץ למצוה קלה כלחמורה", כי "נעימות" המצוות הגורמת לריצה למצוות היא מצד המשמעות הפרטית שבכל מצוה, ואינה זהה במצוה קלה ובמצוה חמורה,

 

ואדרבה, החידוש העיקרי הוא "הוי רץ למצוה קלה", שאפילו במצוה קלה יש "נעימות" בלתי מוגבלת, אשר על כן צריכה להיות ריצה גם למצוה זו.

 

 

יא. שני הטעמים בהתאם לשני האופנים בחביבות המצוות

 

בתחושת "נעימות" המצוות וחביבותן ייתכנו שני אופנים: (א) היהודי חש בחביבות שבמצוות עצמן – "קרבת אלוקים טוב", (ב) היהודי חש את אשר ישיג הוא – נפשו האלוקית – מכך "קרבת אלוקים לי טוב"[56].

 

ואלה הם שני הטעמים שמביא בן עזאי לצורך של "הוי רץ למצוה…" – (א) שמצוה גוררת מצוה, (ב) שכר מצוה מצוה:

 

הטעם העיקרי: לגבי החביבות של המצוה עצמה "מצוה גוררת מצוה" – הנעימות הגדולה שבמצוה היא בכך שהיא "גוררת מצוה" – היא גורמת לצוותא וחיבור[57] של האדם עם הקדוש־ברוך־הוא[58].

 

אך כיוון שהוראתו של בן עזאי מכוונת גם למי שעדיין אינו בדרגה של "קרבת אלוקים טוב", ואפילו למי שנמצא עדיין בתחילת העבודה ומבצע רק את העבודה שלפי הרגשתו מתאימה לו, לפיכך הוא מוסיף "ששכר מצוה מצוה":

 

גם שכר המצוות – שאת ה"שכר" אדם מרגיש שהוא מקבל – הוא "מצוה", שהוא מתאחד עם הקדוש־ ברוך־הוא⁵⁸, באופן שהוא חש נעימות בלתי מוגבלת. כידוע בענין "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא"[59], ששכר המצוות אינו מוגבל וה"עולם" אינו יכול להכיל את השכר, ולכן, גם לשם שכר מצוה, צריכה להיות ריצה – בלי מדידות והגבלות.

 

(משיחות ש"פ אמור וש"פ בהו"ב תשכ"ד)

 

 

מקורות והערות