פרק מו בליקוטי אמרים – כמים הפנים לפנים

יום ראשון כ״א אב ה׳תשע״א
יהודי צריך להתבונן בעובדה שה’ הוציא אותנו ממצרים, ונתן לנו את התורה, מרוב אהבתו אלינו. הקב”ה מקרב אותנו אליו בכל מחיר וכמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז יט) – תפקידנו לקיים תורה ומצוות, כדי להתיחד עם אור אין סוף.
פרח

 

כמים הפנים לפנים

יש דרך נוספת ישרה ושוה לכל נפש לעורר ולהאיר את אור האהבה הטבעית המסותרת בתוקף אורה, שתהיה כאש בוערה בהתגלות לבו ומוחו, (בניגוד לאהבה כמים, שהיא תמידית וקרירה). עד כדי כך שירצה להניח הכל – נפשו, גופו ומאדו, ורק לדבוק בה’, בכל לב ובכל נפש ומאד, ולקיים מה שכתוב: בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו ה) מעומק הלב, באמת לאמיתו, ובפרט בשעת קריאת שמע וברכותיה. והיא – לשים לב לדברי שלמה המלך, החכם מכל האדם: כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם (משלי כז יט), שכמו שהמסתכל במים רואה את דמות עצמו, כך לב האדם הנאמן באהבתו לחברו ללא פניות אישיות, מעורר אהבה בלב חברו להיות נאמן לו. שכל תנועה נפשית של אדם לחברו, כמו אהבה, חיבה, קירוב וכיו”ב מעוררת בחברו את אותה תנועה. ומפרש אדמו”ר הזקן, שזהו דבר טבעי הטבוע בנפש האלוקית ובנפש הטבעית. ולא רק כמו בדרך הפשט, שצריך להשתדל להשיב לזולת טובה תחת טובה וכד’; אלא שזוהי תופעה הקיימת אצל כל אדם, גם בלי שום השתדלות ובלי שום עבודה. ובדיוק כמו בגשמיות: כמים הפנים לפנים (משלי כז יט) – שהמים הזכים משקפים את הדמות שמסתכלת בהם בדיוק ומיד כמו ראי, אף שבמים עצמם לא חל שום שינוי כן לב האדם לאדם, שזהו טבע האדם; שכשהוא מרגיש אהבה מצד חברו, זה גורם לו ממילא לאהוב את חברו.

 

וכמו שכותב הרבי הריי”ץ (אגרת הקדש ד תכט), שלאהבה אין מחיצות, היא מעל להגבלת זמן ומקום, ומחזקת את כחות הנפש. הבטה פנימית מעוררת את עצם הנפש. מבט אהבה בדרך של קירוב נותן כח ב”סור מרע” ומראה את הדרך ל”ועשה טוב”. ועוד יותר מחשבה שבאהבה מעוררת התקשרות רוחנית חזקה בין נאהבים; ואף אם יש מרחק גיאוגרפי ביניהם, אין הם בודדים ואדרבה הם עוזרים ומועילים זה לזה. זוהי רוח החיים בעבודת החסידות, והחוט המקשר בין החסידים בינם לבין עצמם ובינם לבין הרבי. ובמיוחד גדולה ויקרה אהבת רבי לחסידיו. וידוע, שרבותינו הקדושים באהבתם לחסידיהם הרימו את הנופלים מרפש והעמידו אותם במצב טוב.

 

על כן, כל אדם צריך להשתדל מאד לאהוב את חברו, שעל ידי זה מעורר בדרך ממילא את אהבת חברו אליו. כמו כן באהבת ה’, כשאנו אוהבים את ה’ אנחנו מעוררים אהבתו אלינו. אלא שבפרק זה מדגיש אדמו”ר הזקן, שה’ אוהב אותנו, ולכן אנחנו צריכים להחזיר לו אהבה.

משל המלך האוהב איש פשוט ביותר

אם שני אנשים ששוים במעלתם יכולים לעורר איש את אהבת זולתו, על אחת כמה וכמה לשנים שיש ריחוק הערך ביניהם, והנעלה שבהם מגלה אהבתו לפחות הערך שביניהם. ולמשל, מלך גדול ורב המגלה אהבתו, ולא סתם אהבה, אלא אהבה גדולה ועצומה. ולמי? לאיש פשוט, ולא סתם פשוט, אלא נבזה בעל קטנות מוחין, שפל אנשים שמדותיו גסות, מנוול המוטל באשפה ולבושיו מכוערים – הרי שזה מעורר את אהבתו הנפלאה אל המלך.  

 

כיצד מראה המלך את אהבתו לאיש השפל? – הוא יורד אליו ממקום כבודו ומלכותו, מתוך רצון לעזור לו. לשם כך הוא בא עם כל שריו ועבדיו. יותר מזה, הוא בא אליו למקום השפל שבו הוא נמצא, מוציאו מאשפתו, רוחצו ומזככו ממעשיו המכוערים. ולא עוד, אלא שלוקח אותו אליו לארמונו ומכניסו להיכלו, היכל המלך, חדר לפנים מחדר, מקום שלא מגיעים לשם לא שרים ואף לא עבדים, שזהו שיא הקירוב, והרי אהבה עניינה קירוב. ולא די בכל זה, אלא ששם הוא מגלה אליו יחס של קירוב ואהבה בחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש. על אחת כמה וכמה, שתתעורר בלב האיש הפשוט, השפל ובעל המדות הגסות אהבה כפולה ומכופלת אל נפש המלך בהתקשרות נפשית ממש מעומק הלב בלי סוף. ואפילו אם לבו קשה ואטום, כי הוא חומרי וגשמי כאבן, ואין מוחו שליט על לבו לעורר בו מדות – בכל זאת, מכיון שכמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם (משלי כז יט), לבו נמס ונשחק ונהיה למים. מאחר שנשחק האבן נתגלו המים, שבכל אבן יש מים. כך מההתבוננות הנכונה מתגלים המים שבאבן, מתגלה האהבה המסותרת שבלבו, ואז נפשו משתפכת כמים מכלות הנפש למלך ממש.

 

[האהבה יכולה להיות אהבה כמים – שמתבונן באהבת המלך, שאוהב את עם ישראל כאב האוהב את בניו ואותו בפרט, ומחזיר לו אהבה. ויכולה להיות אהבה כאש – שמתבונן שהמלך עזב כל אשר לו, השמים ושמי השמים וכל צבאם, ורצה שתהיה לו דירה בתחתונים בגלל אהבתו לעם ישראל; היינו, כדי להתמסר אליו, הוא האיש הפשוט (ראה תורה אור ס ג, וראה “משכיל לאיתן” י. גרין פמ”ו עמ’ 142)].

 

הנמשל: הקב”ה אוהב את עמו ישראל

בדומה למעלות המלך אך הרבה יותר באין ערוך הן מעלות הקב”ה, שהוא מלך גדול ולגדולתו אין חקר. הוא גם רחוק – סובב כל עלמין, וגם קרוב – ממלא כל עלמין, והוא גם מלך רב – שמהוה ומחיה הרבה עולמות והיכלות. כמו שידוע מהזהר הקדוש (זהר ח”ג קכח ב) והאר”י ז”ל, שיש היכלות ועולמות בלי גבול – עד אין מספר. ובכל עולם והיכל יש ריבוא רבבות מלאכים לאין קץ וגבול ומדרגות בלי גבול. וכפי שמסבירה הגמרא מהשוואת הפסוק: היש מספר לגדודיו?!… (איוב כה ג) עם הפסוק: אלף אלפים ישמשוניה וריבו רבבן קדמוהי (דניאל ו י) – שהפסוק הראשון מעיד שלגדודיו (=עולמות) אין מספר (שהרי שאלה זו היא רטורית להדגשה). ובפסוק השני המדבר על המלאכים, שיש להם מספר מגביל שאין לו ערך לאין סוף. שזהו רק מספר המלאכים שבגדוד אחד. ומכיון שיש אין סוף גדודים (=עולמות), יש גם אין סוף מלאכים.

 

אף על פי כן, כל העולמות והמלאכים נחשבים לאין ואפס ממש לגבי הקב”ה, שבטלים במציאות לפניו כביטול דבור אחד ממש לגבי הנפש המדברת, גם כשהדבור כבר היה במציאות, וכל שכן כשהדבור עדיין בתוך הנפש המדברת. וכל שכן שהדבור עדין במחשבה, ועוד יותר כשהוא נמצא בחמדת הלב, ששם הדבור אינו נרגש למציאות. כך למעלה, העולמות והמלאכים ושאר הנבראים שנוצרים על ידי דבר ה’ כלולים תמיד במקורם ובטלים במציאות לגמרי.

 

ואף שהעולמות והמלאכים הם בדרגה גבוהה כל כך של ביטול במציאות, הרי שהקב”ה בחר דוקא בישראל עמו. המלאכים יודעים שה’ קדוש ומובדל, ואינו מושג ואינו נתפס, ושואלים: איה מקום כבודו? והם עצמם משיבים ואומרים: מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו ג) – שהקב”ה נמצא דוקא בארץ אצל ישראל עמו, שהם עיקר הבריאה. כי הניח הקב”ה את העליונים, (המלאכים והעולמות העליונים), שבטלים במציאות אליו ית’, וגם את התחתונים, ובחר בעמו ישראל, ככתוב: בך בחר ה’ להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה (דברים ז ו).

 

ואכן הקב”ה ירד ממקום כבודו למצרים – ערות הארץ, שהיתה המקום התחתון ביותר והטמא ביותר, והוציא משם את עמו. והתורה מדגישה שהקב”ה בכבודו ובעצמו עשה זאת, לא על ידי מלאך – מעולם העשיה, ולא על ידי שרף – מעולם היצירה, ולא על ידי שליח – מעולם הבריאה. אלא כמו שהוא אומר: אני ולא אחר – מדרגת פנימיות החכמה שלמעלה מאצילות ולמעלה מהשתלשלות. כי הוצאה ממקום שפל כל כך כמו מצרים – ערות הארץ, יכול רק הקב”ה בכבודו ובעצמו, היינו, רק עצמותו ית’. ועוד, שגם עם ישראל עצמם היו שקועים בחומריות ובמ”ט שערי טומאה, ורק הקב”ה בעצמו היה יכול להוציאם משם, ולהמשיך עליהם אור נעלה שלמעלה מסדר ההשתלשלות, מה שאין מלאכים וכיו”ב יכולים לעשות. ה’ עשה זאת מפני אהבתו לעמו, וכמו שכתוב: וארד להצילו וגו’ (שמות ג ח). הקב”ה מוציא את עם ישראל ממצרים לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי, מכיון שעומד לתת להם תורה ומצוות. זוהי התקשרות הנפש של ה’ לעמו. וכפי שאומרת הגמרא בקשר לתורה, שהמלה אנכי, הפותחת את עשרת הדברות היא נוטריקון של אנא נפשי כתבית יהבית (שבת קה א). כשיהודי עוסק בתורה ומצוות הוא מתקשר עם ה’ נפש בנפש, כביכול, בבחינת חיבוק ונישוק. אמנם גם בתורה וגם במצוות יש שתי הבחינות האלה. אם כי העיסוק בתורה הוא בבחינת נשיקין יותר, והעיסוק במצוות הוא בבחינת חיבוק יותר. כי התורה היא דבר ה’דבר ה’ זו הלכה (שבת קלח ב ועוד), ועל ידי לימוד תורה בפה, נעשה היחוד בבחינת נשיקין פה אל פה – דבור היהודי (פיו) מתקשר עם דבר ה’ (כביכול פיו). וכשנעשה עיון בתורה, שהיא רצון ה’ וחכמתו, באופן של הבנה והשגה, נפגשים חכמת ה’ ורצונו עם ההבנה וההשגה של הלומד, ונעשה דביקות רוחא ברוחא – דביקות רוח הלומד ברוח ה’, כביכול. והמצוות – על פי הגמרא: רמ”ח מצוות עשה הם כנגד רמ”ח אברים (מכות כג ב), ועל פי  תיקוני הזהר: רמ”ח פיקודין – מצוות – הם רמ”ח אברין דמלכא – רמ”ח אברי ה’ (תיקון כג, וראה פרק כג). וכמו שכל אבר בגוף האדם הוא כלי להמשכת חיות הנפש, כך כל מצוה מהוה כלי להמשכת אור אלוקי לעולם ולמקיים המצוה. כך כשיהודי מקיים ברמ”ח אבריו רמ”ח מצוות עשה, האור האלוקי, הנמשך על ידי המצוה, מחבק את האדם, וכך מתייחד היהודי מקיים המצוה עם הקב”ה. (ראה סוף פרק ד וסוף פרק מה). ובדרך כלל נחלקות המצוות לשלש בחינות: ימין, שמאל ואמצע, שהן: חסד (מצוות כמו: צדקה), דין (ענייני ענשים בגוף וממון) ורחמים (מצוות שעניינן לרחם ולעזור). ולפי “פתח אליהו”: ימין ושמאל הן שתי זרועות: חסד וגבורה, והתפארת – הרחמים, זה הגוף. וכמו שבגשמיות החיבוק נעשה על ידי גוף ושתי זרועות, כך כשיהודי מקיים מצוות ה’, שהן “אברין דמלכא”, הוא זוכה שהקב”ה מחבקו בגוף ושתי זרועות.

 

וזהו שאומרים בנוסח הברכות: אשר קדשנו במצוותיו וציונו (נוסח ברכת המצוות), שרומז על היחוד הגמור שנעשה על ידי המצוות. קדשנו – לשון קידושין ואירוסין. על ידי המצוות, שניתנו לנו במתן תורה במעמד הר סיני, ה’ קידש את עם ישראל כאיש המקדש אשה; שעיקר הקידושין הוא להיות אחרי זה ביחוד גמור, כמו שכתוב: ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב כד). כך, ויותר מזה לאין קץ, ה’ קידש את עמו כדי להיות אתו ביחוד גמור על ידי קיום תורה ומצוות בפועל. כך שנעשה יחוד גמור לא רק בין הנפש האלוקית ולבושיה לבין הקב”ה, אלא גם בין הנפש החיונית ולבושיה לבין הקב”ה. מכיון שהנפש האלוקית יכולה לקיים מצוות רק על ידי שהנפש החיונית נכללת בקדושה (פרק לז). וכשהנפש החיונית מקיימת מצוות בשלשת לבושיה בפועל ממש, היא מתייחדת באור אין סוף ביחוד גמור, והרבה יותר לאין קץ מיחוד בעל ואשתו.

וכמו המלך הגדול ורב, שהקים את האיש ההדיוט שפל אנשים מן האשפה והכניסו חדר לפנים מחדר בהיכל המלך והתיחד עמו שם בקירוב אמיתי בחיבוק ונישוק, כך ה’ הוציאנו ממצרים – ערות הארץ, מקום הטומאה – וירד להר סיני לתת לנו את התורה: הביאני המלך חדריו (שיר השירים א ד) – חדר לפנים מחדר. ועל ידי עסק התורה ומצוות נפעל החיבוק והנישוק. עניין מתן תורה היה מעין אירוסין בין ה’ לעם ישראל, שהיה הכנה והזמנה ליחוד אור אין סוף ב”ה עם נשמות ישראל בבחינת חיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא על ידי עסק התורה ומצוות בפועל. כמו אדם המקדש אשה, שמזמין אותה להיות מיוחדת עמו, שהקידושין והארוסין הם הכנה לנישואין – היחוד עצמו. וכמו בקידושין ונישואין שכולל את היחוד לבעל ואת האיסור לכל העולם, כך ה’ קידש אותנו להתייחד עמו על ידי מצוות עשה, ולהיות נבדלים מהעניינים הבלתי רצויים ונבדלים מן העמים על ידי קיום מצוות לא תעשה. שקידושין פירושו: הכנה והזמנה וגם קדושה והבדלה.

 

לכן המשיל שלמה המלך בשיר השירים יחוד זה ליחוד חתן וכלה בדביקה, חשיקה וחפיצה בחיבוק ונישוק. כי עניינו של שיר השירים, השיר המיוחד והנעלה, הוא קשר האהבה העז ביותר שבין ה’ לעמו ישראל (מצודת דוד לשיר השירים א א). וכמו שאומר הרמב”ם שכל שיר השירים הוא משל לאהבת ה’ לעמו. זוהי האהבה הראויה שצריך לאהוב את הקב”ה, כאדם השוגה באהבת אשתו תמיד וכאילו חולה חולי האהבה (הלכות תשובה פ”י ה”ג). ובחסידות מוסבר ששיר השירים מביע את התגלות האהבה העצמית הפנימית שבין ה’ לעמו ובין עם ישראל לאלוקיו (סה”מ תער”ב תתכ”ח ועוד).

 

[דביקה – התחברות נפש אדם בנפש חברו.

חשיקה – קשר אהבה חזק יותר, שהאוהבים עשו חישוקים לאהבתם שתהיה תמידית.

חפיצה – אהבה עוד יותר גדולה, שאין שום רצון אחר בעולם.

חיבוק – רגש עם ביטוי חיצוני.

נישוק – ביטוי חיצוני ליחס עמוק ופנימי, שאי אפשר לבטאו בדבור].

 

ומה שאנו אומרים: אשר קדשנו במצוותיו – פירושו, (נוסף על הפירוש, לשון קידושין), לשון קדושה שהעלנו למעלת קדש העליון ברוך הוא, שהיא קדושתו של הקב”ה בכבודו ובעצמו – שהקב”ה ירד אלינו במעמד הר סיני כחתן לפני כלה ונתן לנו את התורה, ועל ידי מצוותיו העלנו למעלת קדושתו. היינו, שהעלנו לדרגת הקב”ה לא כפי שהוא מצטמצם לפי ערך העולמות, אלא למעלה מזה, כמו שהוא בכבודו ובעצמו. דבר הנפעל על ידי קיום התורה ומצוות. שקדושה היא לשון הבדלה, שה’ נבדל מהעולמות, בחינת סובב כל עלמין, הוא האור המקיף, שאינו יכול להתלבש בעולמות ואינו שיך אליהם. ובמדרגת הקדושה יש שתי מדרגות: האחת – אף שהיא מובדלת מן העולמות, היא שיכת לעולמות, והשניה – אינה שיכת לעולמות כלל, וזוהי דרגת קדושתו של הקב”ה בכבודו ובעצמו שלשם העלנו. ועוד, שמדובר בקדש העליון שהוא אף למעלה מ”קדוש”. שקדוש מתייחס ל”ממלא כל עלמין” ול”סובב כל עלמין” ואילו “קדש העליון” הוא עצמות אור אין סוף, שלמעלה מסדר ההשתלשלות לגמרי. זוהי מעלתו הנפלאה של יהודי המקיים מצוות ה’, כי על ידי יחוד הנפש והתכללותה באור אין סוף ב”ה, הרי היא במעלת ומדרגת קדושת אין סוף ב”ה ממש, מאחר שמתייחדת ומתכללת בו ית’, והיו לאחדים ממש. וזהו שכתוב: והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה’, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ כו) – (ציווי והוראה וגם משפט חיווי) שתהיו קדושים ופרושים מעניינים בלתי רצויים, שתפרשו מן העבירה ותקבלו עול מלכות שמים. “להיות לי” – לשמי, כמו אשה המקודשת לבעלה, שאסורה על כל העולם. זוהי קדושה עליונה מבחינת קדש העליון – כי קדוש אני. וכמו שכתוב ב”פרשת ציצית”: ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם, אני ה’ אלוקיכם וגו’ (במדבר טו מ-מא) – שאם עם ישראל עושים את מצוות ה’, הם קדושים לפניו, כמו המלאכים המשמשים את ה’ (תרגום יונתן שם). ולא עוד, אלא כמו שאיש מקדש אשה ונקשר אליה, כך ה’, על ידי קיום התורה ומצוות של עם ישראל, נהיה אלוקה של עם ישראל המתקשר ומתיחד אתם.

 

וכמו שמתבאר מסוף הפסוק (ונרמז בתניא במלה וגו’): אשר הוצאתיך מארץ מצרים… – ה’ ירד להציל את עם ישראל ממצרים על מנת לקרבם אליו ביחוד אמיתי. ויותר מזה, אני ה’ אלוקיכם, משמע, פנימיות אור אין סוף נמשכת בעולם ומתגלה בו. שעל ידי קיום תורה ומצוות ישראל נכללים ומתייחדים באור אין סוף, עד שה’ הוא אלוקי ישראל דוגמת האבות שהיו מרכבה לאלוקות, שלכן אומרים אלוקי אברהם, אלוקי יצחק וכו’, שהם בטלים ונכללים באורו.

 

האבות הם המרכבה – שכל אבריהם וכל ימיהם היו מרכבה רק לרצון העליון, מאחר שהיו מובדלים ומופרשים מענייני העולם הזה. כך כל יהודי העוסק במצוה, כח נפשו הפרטי מתלבש במעשה המצוה בשעה שמקיים אותה, ואז אור אין סוף נמשך לעולם ולנפשו ושוכן ומתלבש בנפשו בשעת המצוה באופן פנימי, עד שנפשו מתיחדת באור אין סוף ביחוד גמור. (לאחר המצוה מאיר בו אור אין סוף בבחינת “מקיף”). בגלל גילוי אור אלוקי זה שנפעל בעוסק במצוה, חייבו חז”ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה. כך, למשל, חייבו חז”ל לקום ולעמוד לפני מביאי הביכורים לירושלים ואפילו לפני בור ועם הארץ (בכורים ג ג) וכיו”ב. הגמרא מסבירה מה הם עם הארץ ובור: אפילו קורא ושונה ולא שימש תלמידי חכמים זהו עם הארץ, קרא ולא שנה הרי זה בור (סוטה כב א). מכאן שבור גרוע מעם הארץ. אמנם לשניהם אין מעלות שכליות, אך לבור אין גם מעלות המדות. ולפי אדמו”ר הזקן, החומר הגופני שלהם אינו מזוכך, שאין נפשם מרגשת את אור ה’ שמתלבש ומתייחד בנפשם על ידי קיום המצוה. אף על פי כן, צריך לעמוד לפניהם כשהם עוסקים במצוה כמו לפני כל מי שעוסק במצוה.

 

מסך החומר הגופני המבדיל

בענייני גשמיות – כשאדם מבין דבר, הוא מרגיש אהבה וקרבה לדבר, או יראה וריחוק ממנו. בענייני אלוקות – סתם הבנה והשגה בענייני אלוקות אינה מספיקה כדי לעורר אהבה ויראה בגילוי בגלל העוונות המבדילים בינינו לבין ה’, עד שהאלוקות אינה מורגשת. אבל לא רק העוונות אלא גם גשמיות הגוף וחומריותו – מסך החומר הגופני – כאשר אדם מגביר את החומריות על הרוחניות והנשמה, הם מהוים מסך מבדיל בין האלוקות לנשמה ומחלישים את הנפש. אמנם גוף היהודי קדוש ובשבילו ניתנה התורה, אך צריך עבודה ויגיעה עצומה לגלות את הקדושה שבגוף, צריך לזכך אותו. כל זמן שלא נזדכך הגוף ולא נתגלתה בו הקדושה, הוא מחשיך את עיני הנפש מראות מראות אלוקיים. האבות ועוד צדיקים גדולים, שגם גופם מזוכך, ראו עולמם בחייהם, ה’ הטעימם בעולם הזה מעין לעתיד לבוא, מעין עולם הבא. מי שלא הגיע לדרגות נעלות אלה, אינו יכול לראות ולהרגיש את האור האלוקי המתיחד בנפשו בשעת עשית המצוה, ששכר מצוה אין בעולם הזה בגלל כל ההסתרים והצמצומים שבעולם הזה, ורק למחר לקבל שכרם (עירובין כב א). היום על ידי קיום תורה ומצוות נמשכים תוספות אור בגילוי רק בעולם האצילות, ולא למטה מזה. כך שהיהודי אמנם מתייחד עם אור אין סוף על ידי עשית המצוות, אך אין זה אצלו בגילוי, ואין זה מעורר אצלו אפילו אהבה ויראה. אף על פי כן, חוסר ההרגש אינו מונע את היחוד.

 

זהו שאמר אסף ברוח הקדש, בעד כל כנסת ישראל שבגולה:

ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך (תהלים עג כב-כג).

 

[אסף, שכמה מפרקי תהלים מיוחסים אליו, חי בימי דוד המלך. ספר תהלים כמו כל הכתובים נאמרו ברוח הקדש. (אם כי יש דעות, שאסף היה נביא שלמעלה מבעל רוח הקדש)].

תקופת הגלות אינה דומה לימי הבית. שבימי הבית האיר האור האלוקי בגילוי, והורגש היחוד האלוקי בנפש, ואילו בגלות יש העלם והסתר על הקדושה; לכן אסף פונה לה’ ואומר: אף שתמיד אני עמך אינני מרגיש זאת. אדמו”ר הזקן מוסיף כאן הסבר נוסף על פשט הכתוב, (ולכן כתוב בתניא כלומר), שעל פי אדמו”ר הזקן אין אסף מדבר על עצמו, אלא על כל כנסת ישראל שבגולה.

 

אסף מעיד על עצמו שהוא:

1. בער – שוטה וסכל (מצודת ציון עג כב).

2.  ולא אדע – שאין בי דעת.

3. בהמות הייתי עמך – גם כשאני מקיים מצוות, ואני מתייחד עמך, הריני כבהמה שאינה יודעת ואינה מרגישה יחוד זה מפאת הריחוק מה’. אסף אומר זאת עבור כנסת ישראל, היינו, עבור כל יהודי (אפילו יהודי פשוט), שאינו מרגיש לא יראה, אימה ופחד מה’, ולא אהבה בתענוגים בקרבת ה’, וגם לא אהבה כרשפי אש בהפלאת ה’, כמו שהיה ראוי לבעל דעה ורגש להרגיש, (שהדעת כוללת את המדות חסד וגבורה, שהן המקור למדות אהבה ויראה), או כמו שזה קורה באמת למי שנזדכך חומרו. בעניין זה הוא כבהמה, שאין בה דעת, ואין לה הרגשה בנפש, כי החומר מעלים ומסתיר את הקדושה, עד שאי אפשר לראותה. בכל זאת, אי אפשר להסתיר את זה מה’ שגם חשך לא יחשיך ממך (תהלים קלט יב). ה’ נמצא גם במקום ההעלם וההסתר והחשך, ולכן מקיים המצוה ממשיך לנפשו אור ה’ פנימי מבחינת ה”ממלא”, לאחר שנמשך באור ה”ממלא” אור הסובב כל עלמין. כך שנמשך בו גם אור הסובב כל עלמין, כאמור לעיל. וכך יחוד הנפש באור אין סוף נפעל בכל מצוה בכל התוקף. העבודה המוטלת עלינו היא זיכוך הגוף, כדי לראות ולהרגיש אלוקות וקדושה. הגוף דומה לזכוכית, וככל שנזכך אותו נוכל לראות דרכו ענייני קדושה ואלוקות ולהרגיש אהבה ויראה אמיתיים.

 

מקדושת שבת ויום טוב למדים על קדושת כל מצוה 

יש שני סוגי אור אלוקי הנמשכים לעולם: המשכה הקשורה בעצם הבריאה, המשכה שבסוד שרש – הארה על פי קו המדה, שכבר בראשיתה היא בהעלם, וככל שיורדת למטה יותר היא פוחתת והולכת. והמשכה הקשורה בקיום תורה ומצוות, המשכה שבסוד תוספת – אור עצמי ממש ולא הארה בלבד, שבו מאיר ומתגלה אור אין סוף. וזהו האור הנמשך בנפשו של כל יהודי בשעה שמקיים מצוה, אף אם הוא בור ועם הארץ. אור זה נמשך גם בשבת. זוהי הסיבה לאיסור מלאכה בשבת.

 

[ההסבר לאיסור מלאכה בשבת ויום טוב הוא – חז”ל אומרים: מאן דמחוי במחוג קדם מלכא קטלא חייב (חגיגה ה ב) – מי שמראה ברמז לחברו, כשעומד לפני המלך, חייב מיתה. שהעומד לפני המלך צריך להיות בתכלית הביטול, ואם הוא רומז לחברו משהו שאינו קשור בשירות המלך, זה כמו מרידה במלכות. ומכיון שהקב”ה את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמיהו כג כד) – הקב”ה נמצא בכל מקום, איך יתכן שנעסוק במלאכה, שאינה בשירות המלך? ולמעשה, אין זה משנה אם זה בשבת או בחול, שגם ביום חול אנו משרתים את מלך מלכי המלכים בקיום תורה ומצוות,. אלא מכיון שבימי החול האור האלוקי נמצא בהעלם, לכן מותר לעשות מלאכה, שאין זו פגיעה בכבוד המלך. מה שאין כן בשבתות וימים טובים, שאור אין סוף נמשך לעולם בגילוי, המלך בגילוי ואינו מסתתר, לכן מלאכה אסורה].

 

כאמור, לכל יהודי העוסק במצוה נמשך אור אין סוף ב”ה ומתהוה עמו יחוד, ואף שיהודי פשוט (שאינו צדיק) אינו מרגיש את זה, אין זה משנה את העובדה. ומזה יובן חומר ענש איסור מלאכה בשבתות וחמץ בפסח, השוה לכל נפש מצדיק ועד בור ועם ארץ. כי גם בבור ועם ארץ מאיר אור קדושת השבת ויום טוב, אף שאינו מרגיש זאת. ואם הוא חוטא הוא פוגם בקדושה המאירה בנפשו. ולכן הוא נידון בכרת על אכילת חמץ בפסח ובסקילה על עשית מלאכה בשבת. ואפילו איסורים דרבנן כמו משהו חמץ בפסח או טלטול מוקצה בשבת פוגם בנפשו של החוטא בין צדיק בין עם הארץ. שעל כל יהודי חל אותו דין, כי תורה אחת לכולנו – ההלכה היא אחת, וגם הענש על חילול הקדושה המאירה בנפשו הוא אחד. כי הפגם הוא אותו הפגם בין אם הוא צדיק שחטא, המרגיש בקדושת המצוה, שבת ופסח, בין אם הוא בור ועם הארץ – “בער” ו”בהמות”, שאינו מרגיש בקדושה הנמשכת על ידי המצוה. וזהו שאומר הכתוב: בהמות הייתי עמך (תהלים עג כב) – אף על פי שאני כבהמה שאין בה דעת, אני תמיד אתך – הקדושה נמשכת לעוסק במצוה גם אם אינו מרגיש.

 

אדמו”ר הזקן בחר במצוות: שבת ואיסור חמץ, אף שיש הרבה איסורים שהענש בהם שוה לכולם. לפי שיש בהם “איסור גברא” ולא “איסור חפצא”. איסור גברא – אין בגופה עבירה, אלא האדם עבר עבירה. כמו איסור מלאכה, שאסור רק בזמנים מסוימים, שבת ויום טוב. ואיסור חפצא – הוא כמו לאכול טרף, שאסור תמיד, שבדבר הטרף יש איסור. לכן באיסור חפצא ברור יותר שכולם שוים, ואילו באיסור גברא אין זה ברור שכולם שוים ושאין הבדל בין חוטא צדיק לחוטא בור ועם הארץ, לא בחטא, לא בפגם ולא בעונש. והחידוש שמחדש כאן אדמו”ר הזקן הוא, שגם באיסורי גברא יש דבר משותף, שבעשית המצוה נפעל יחוד עם אור האין סוף, ונמשכת קדושה על בור ועם הארץ המקיים המצוה בדיוק כמו על הצדיק, אף שבור ועם הארץ אינו מרגיש בזה. לכן גם אין הבדל בענש בין חוטא צדיק לחוטא עם הארץ ובור, שחללו קדושה זו.

 

בסוגרים מרובעים – למה כתוב “בהמות” לשון רבים?

למה אומר אסף: בהמות הייתי עמך (תהלים עג כב) – “בהמות” לשון רבים, אף שמשתמש לפני כן בלשון יחיד: ואני בערואני תמיד

 

כי יש שני סוגי בהמות:

בהמה בדרגה נמוכה – בהמה שלמטה מ”דעת” – ממדות הנמשכות מן השכל. לרמז שאף יהודי שבחשכת הגלות אינו מרגיש את מהות וחשיבות המצוות, יכול להתאחד עם אור אין סוף בשעת עשית המצוה, כאמור.

בהמה בדרגה גבוהה – בהמה שלמעלה מ”דעת” – “בהמה רבה”, “דעת עליון”, דהיינו, אהבה רבה שכוללת יראה, הן “חסד” ו”גבורה” ד”אריך אנפין” שב”כתר” שלמעלה מחכמה ובינה (שכל). ועל ידי ה”דעת” נמשכות למדות ד”זעיר אנפין” דרך ה”חכמה” ו”בינה” בדרך של מעבר עד לגילוי בלב. דרגה גבוהה זו הכוללת אהבה ויראה, והיא למעלה מבחינת אדם ואין בה חלוקה לפרטים, קימת בכח בכל יהודי בין צדיק בין בור ועם הארץ.

 

ועוד רמז לדרגה הגבוהה של “בהמה רבה” על פי גימטריא – ש”בהמה רבה” היא בגימטריא בן (52), הוא שם ב”ן שלמעלה מאצילות (אין הכוונה לשם ב”ן הנמוכה שבאצילות), כמו הגימטריא של שם הוי’, באותיות מלאות במילוי ה”ה: יו”ד, ה”ה, ו”ו וכו’, שגם היא בגימטריא בן (52). זהו רמז לקשר ביניהם, ש”בהמה רבה” נכללת בשם ב”ן שלמעלה מאצילות.

 

בכל זאת, אף “בהמה רבה” (שלמעלה מ”דעת”) ביחס לאין סוף ב”ה היא כבהמה פשוטה ממש; כמו שחכמה עילאה נחשבת לפני ה’ ית’ כעשיה גופנית, כמו שכתוב: כלם בחכמה עשית (תהלים קד כד). שהרי הקב”ה שאין לו סוף משוה קטן וגדול. ואם “דעת עליון” מתיחדת עם אור אין סוף, הרי שכל יהודי יכול להתיחד עם אור אין סוף כשעושה מצוה. גם איש פשוט שאין לו הרגש המדות הכלולות ב”דעת”, (אין לו הרגשת היראה והאהבה על כל דרגותיה), ולכן הוא שפל ובהמה לגבי אור אין סוף, שאינו יודע איך להידבק בה’; אף על פי כן, כשעושה מצוה הוא יכול להתיחד עם אור אין סוף וה’ יכול לשכון גם בו.

 

יהודי צריך להתבונן בעובדה שה’ הוציא אותנו ממצרים, ונתן לנו את התורה, מרוב אהבתו אלינו. הקב”ה מקרב אותנו אליו בכל מחיר וכמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז יט) – תפקידנו לקיים תורה ומצוות, כדי להתיחד עם אור אין סוף.

פרסום תגובה חדשה

test email