מה הייתי – והיכן אני היום

מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס: כאשר נשלחתי, בגלל "עוונותי הרבים" נגד המשטר, אל ה"לאגער" (מחנה העבודה) בסיביר, שהיתי בצריף ענק יחד עם אסירים מכל רחבי ברית-המועצות, מכל הגוונים ומכל הסוגים של תושבי'. הצד-השווה בכולם הי' מאסרם כ"אויבי-העם" על-ידי המשטר הבולשביקי.

הגורל המשותף לכולם יצר במשך הזמן בין האסירים מעין אחווה, עד כמה ששייך לומר דבר כזה בין אנשים שונים כל כך, בבחינת אחים-לצרה.

אחרי ימים מספר במקום, היו האסירים מסתגלים בדרך כלל לצורת חייהם החדשה, לעבודת הפרך עד כלות הכוחות, לקור המקפיא, לכל ההשפלות של ה'נאטשאלניק' וחבר מרעיו, למנת הלחם הזעומה, ולכל מה שמקום כזה אמור להביע.

בדרך כלל היו האסירים משלימים עם גורלם בדומי', ואף מנסים לבלות את הזמן שנותר, כאשר שהו בצריף בלילות החורף הקשים, בסיפורים על חייהם הקודמים ועל דא ועל הא, כאשר גם קולות צחוק ושמחה בוקעים מתוך אפילת המצב.

הי' בכך הרבה מן השוני, כאשר פעם בתוך כל ההמולה הזאת נשמע לפתע בכי שכולו יגון ואנחה, של מישהו שניכר כי איננו יכול בשום אופן לשאת את גורלו.

מה אירע לך, אחא, ומדוע תבכה, שאלוהו הסובבים אותו. והרי כולנו סובלים יחדיו, כולנו 'בסירה אחת', ועם זאת אנו ממשיכים לחיות ואף לשמוח ולצחוק –  ומדוע אתה בוכה?

איך לא אבכה, עונה אותו אסיר כאשר כל כולו אומר צער יגון ואנחה, כאשר אני נזכר במה שהייתי בעבר, ומשווה זאת למצבי עתה: רופא מהולל הייתי וכל נכבדי העיר שיחרו לפתחי. הייתי מקובל ביותר בחברה הגבוהה, וכולם איחלו לעצמם לזכות בקשר עמי. כל משאלה שלי התמלאה ברגע בו הוצאתי אותה מפי. לא חסר לי לא כסף ולא כבוד ותהילה. ועתה – אני נמצא בעירום ובחוסר כל, עובד עבודת פרך בזוי', זוכה לקיתונות של עלבונות והשפלות ללא הרף מן ה'נאטשאלניק', וחיי  אינם שווים מאומה. האם אלו חיים בכלל, האם אפשר בכלל להעלות על הדעת לשמוח במצב כזה?!

וכי רק אצלך המצב כזה, נענה אסיר אחר ואמר: ומה אומר אני, שהייתי עורך-דין מצליח, כולם ביקשו את קירבתי, ישבתי תמיד בין ראשי ונכבדי המקום, כל תענוגי העולם היו פתוחים לפניי, ועתה – נפלתי למקום ארור שכזה.

ומה אומר אני, נענה השלישי, שהייתי חבר בכיר במפלגה והכל רעדו למוצא פי, מילה אחת שלי הספיקה כדי שכולם ירוצו למלא את חפצי ולהשביע את רצוני -מאין באתי ולהיכן הגעתי ונפלתי.

כיוון שנפתח הפתח, התחיל כל אחד מן האסירים לספר את סיפורו האישי, עד כמה מסכן ואומלל הוא עתה לעומת מה שהי' בעבר ראש ונכבד, עד שכל הצריף הפך לתאני' ואני', כשפניהם של כל הנוכחים מביעים כל כולם צער יגון ואנחה.

את זה איש לא יוכל לקחת ממני

היחיד שישב וחייך הי' המשפיע ר' מענדל, שלא לקח חלק בכל המספד ההמוני הזה, וארשת פניו העידה בו יותר ממאה עדים שאין הוא שותף בכל הצער והיגון השוררים במקום, דבר שהתמי' את שאר הנוכחים הסובבים אותו.

אחד האסירים לא התאפק ופנה ישירות אל ר' מענדל: ומה אתה, אחא, מחייך -האם לא היית בעבר בעמדה חשובה, האם המצב העלוב שלנו כיום לא מביא אותך לידי צער ודמעות?

אני, עונה ר' מענדל בחיוך, הייתי בעבר חסיד, לפחות ניסיתי להיות כזה – ואת זה לא יוכל איש לקחת ממני!

גם כשצריכים להתייגע כדי לשמוח

נצטווינו בכלל ע"י כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, ובפרט בשישים הימים של חודשי אדר בשנת תשנ"ב^[1] – להרבות בשמחה, ובשמחה גלוי' דווקא, נוסף לשמחה הנדרשת בשעת עשיית המצוות, ובפרט בלימוד התורה, "פקודי^[2] ה' ישרים משמחי לב".

כי שמחה אינה רק כאשר גלוי וברור שיש על מה לשמוח, אלא^[3] גם כאשר לא רואים ולא מבינים ולא מרגישים, הרי השמחה נדרשת מאתנו כעבודה, בלשון הרמב"ם^[4] "עבודה גדולה היא", ועלינו לעמול ולהתייגע שהיא אכן תהי' אצלנו בכל תוקפה ובכל עוצמתה תמיד.

גם בשעה שלא רואים סיבה גלוי' לשמוח, גם כשנדמה שאין על מה לשמוח. ואדרבה. דומה שמכל נקודת מבט שתסתכל על המצב, תמצא היפך השמחה בתכלית – גם אז, ודווקא אז, נצטוינו לא רק לשמוח אלא להרבות בשמחה. ולא רק בשמחה רוחנית ופנימית, אלא גם ודווקא בשמחה חיצונית ורועשת, שמחה עם שירים וריקודים וכלי-זמר וכל אמצעי נוסף שיגביר את השמחה, כדי שזו תוסיף ותגדל ותתעצם יותר ויותר "עד דלא ידע".

השמחה מבטלת את הבלתי-רצוי

אין זו הדחקה הצידה של הבעיות והתעלמות מלטפל בהן. ובוודאי שאין זו התעלמות ואדישות ח"ו מהעניינים הבלתי-רצויים שקרו לאחרונה בהם נפגעו יהודים רחמנא ליצלן.

– אין לנו שום ביאור והסבר מדוע ולמה ואיך קורים דברים אלו, "למה עשה ה' ככה". והרי הודיענו מלכנו משיחנו שליט"א^[5] שאין שום סיבה והסבר למאורעות אלו אחרי כל מה שעבר על עם ישראל בכל משך הגלות, ובפרט בדור האחרון, ולא צריכים להיות עוד כלל וכלל דברים בלתי-רצויים. ועל כל פנים ברור שמכאן ולהבא נראה גם בעיני-בשר את התממשות דברי קדשו גם בפשטות ובגשמיות –

ההיפך הוא הנכון: דווקא בגלל שאיכפת וכואב ומפריע, ורוצים ומוכנים לעשות הכל כדי לבטל מכל וכל עניינים כאלו – הרי הרבי מלך המשיח שליט"א מלמד אותנו כמה פעמים שוב ושוב כי הדרך לבטל דברים מסוג זה כדי שלא יישנו עוד ח"ו, היא דווקא על-ידי הגברת השמחה ביותר וביותר. עד שעל-ידי שישים ימי השמחה יהי' "ביטול בשישים" של כל העניינים הבלתי-רצויים.

שמחה בכוחות של הרבי – אינה מוגבלת

אין פירושו של דבר שהשמחה היא שמחה של "נעבעך", שהרי היא רק בגלל שהרבי ציווה לשמוח, "דער רבי האט געהייסן פריילעך זיין" –

ההיפך הוא הנכון: כאשר השמחה היא רק בגלל מה שאנו מרגישים שיש לנו על מה לשמוח, הרי השמחה היא מוגבלת לפי אופן הדבר המשמח, שהוא סוף סוף מדוד ומוגבל. רק עד כמה שהדבר משמח, כך תהי' השמחה.

ואילו כאשר השמחה היא לא מפני שאנו מרגישים שיש על מה לשמוח, אלא משום שהרבי מלך המשיח שליט"א ציווה על כך – הרי הכוח לשמוח הוא בלי-גבול, והשמחה כולה היא בלתי-מוגבלת. כיוון שהיא לא בכוחותינו-אנו אלא בכוחות של הרבי, הכוחות האלוקיים שאינם מדודים ומוגבלים כלל וכלל.

ולכן גם הפעולה והברכה וההצלחה שעל ידי השמחה, כולל ובמיוחד הפיכת העניינים הבלתי-רצויים – היא בלי שום מדידות והגבלות, עד שהיא פורצת את כל הגדרים.

והעיקר – שהיא פורצת ומבטלת בביטול מוחלט את גדרי הגלות, ואפילו את גדרי הגאולה, ומביאה תיכף ומיד ממש את הגאולה האמיתית והשלימה, כשמלכנו משיחנו בראשנו. ואז נראה ונגלה שיש על מה לשמוח גם בעיני-בשר הגשמיים כפשוטם, ואפילו לעיני כל הגוים, כי "ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו"^[6].

לומר שירה לפני הנס

וכדברי השל"ה המפורסמים^[7] שהובאו גם בשיחות הרבי שליט"א^[8] על מאמר חז"ל^[9] "ביקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבונו של עולם, חזקי' שעשית לו כל הניסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח"?! וכך הפסדנו אז את הגאולה.

שואל השל"ה: לכאורה זו פליאה ותמיהה עצומים, שהרי מפורש בתנ"ך שחזקי' אמר שירה על הניסים שקרו לו, ואפילו נוסח השירה מפורש בתנ"ך^[10]" מכתב לחזקי' … חי חי הוא יודך". איך אומרים חז"ל אם כן שחזקי' לא אמר שירה?!

והוא מבאר: אכן, הוא אמר שירה, אבל מתי – רק אחרי שקרה הנס!

התביעה ממנו מדוע לא אמר שירה, התביעה שמנעה לעשותו משיח, הייתה: היכן היית עד עתה. מדוע נזכרת לומר שירה רק עכשיו, אחרי הניצחון והרפואה. מדוע לא אמרת שירה קודם, כאשר הי' דומה שאין שום סיכוי: כאשר סנחריב הקיף את ירושלים בחיל עצום, ואיים שאם רק כל חייליו יירקו, ירושלים כולה תטבע ברוק. כאשר שבנא וסיעתו, חברי הסנהדרין, ארגנו אופוזיצי' חזקה נגד חזקי' בתוך ירושלים למסירת העיר למלך אשור. כאשר המצב הי' נראה אבוד וחסר שום שמץ של תקווה לחלוטין – מדוע אז לא אמרת שירה, מדוע אז לא התחלת לרנן ולשבח להקב"ה על הניסים הגדולים שבוודאי יעשה, על ההצלה והישועה האלוקית הפלאית שבודאי תבוא תיכף ומיד ממש?!

אמנם היית בביטחון מוחלט בדברי ה' ובדברי הנביא ישעי', עד כדי כך שאמרת שאין לך צורך אפילו להתפלל, "אני ישן על מטתי" במנוחה ובשקט ובביטחון מוחלט שהנס בוא יבוא, כדבר ה' בפי נביא הישועה – אבל שירה עדיין לא אמרת כל זמן שעוד לא ראית את הנס. ולכן אינך יכול להיות משיח!

הפרקים מקבילים באופן מפליא

במאמר מוסגר, בקשר לדברי השל"ה הנ"ל שחזקי' אמר שירה על הנסים שארעו לו כמפורש בישעי' פרק לח – יש להעיר ממה שחסידים דיברו ביניהם שרואים דבר נפלא ביותר:

הפרקים בספר ישעי', נביא הישועה והגאולה, שכל נבואותיו הינן אודות משיח, מקבילים מאד לאותם שנים אצל הרבי שליט"א מלך המשיח ובעם ישראל.

להלן כמה דוגמאות בולטות מאד – ומסתמא מי שיחפש ימצא עוד הרבה:

פרק א', המקביל לשנת תש"א, בה הגיע הרבי שליט"א לאמריקה, "חצי כדור התחתון", והחל את פעילותו החובקת עולם^[11] להבאת הגאולה האמיתית והשלימה – מסיים ב"ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה", שלפי דברי הרבי שליט"א^[12] נבואה זו כבר התחילה להתקיים במיוחד על ידי נשיא דורנו, שהוא שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא הדור.

פרק ב', המקביל לשנת תש"ב, בה נוסד והחל לפעול, ודווקא בעירו של נשיא הדור,  "חבר-הלאומים", האו"ם בגלגולו הראשון, אותו ארגון שהוקם כדי להשכין שלום בעולם, כתוצאה מפעולותיו של נשיא דורנו, משיח שבדור^[13] – מדבר אודות "וכתתו חרבותם לאתים" שנעשה כתוצאה מפעולותיו של המלך המשיח, "ושפט בין הגוים".

פרקים א-ה, המקבילים לשנים תש"א-תש"ה, תקופת מלחמת העולם השני' ושואת יהודי אירופה – בפרקים אלו יש ריבוי נבואות זעם, "על כן חרה אף ה' בעמו וגו'. " וכדומה.

פרק ח, המקביל לשנת תש"ח, שנת הקמת המדינה בארץ ישראל, שהיו שראו בה תחליף חלילה למלכות משיח בן דוד, והתנהלו וויכוחים האם להזכיר שם שמים במגילה הידועה, ויש אומרים שהרבי הריי"צ התבטא אז שהדבר דחה את הגאולה בעשרות שנים – "יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט… לכן הנני מעלה עליהם את מלך אשור". מפרש רש"י: "מי השילוח – שמאסו במלכות בית דוד"!

פרק יו"ד, המקביל לשנת תש"י, שנת הסתלקותו של הרבי הריי"צ – "והלבנון באדיר יפול" הלבנון^[14] זה בית המקדש, וקשה^[15] הסתלקותם של צדיקים מחורבן בית המקדש.

פרק י"א, המקביל לשנת תשי"א, בה קיבל הרבי שליט"א את הנשיאות והתחיל לפרוח ולהתגלות – פותח אודות תחילת התגלותו של מלך המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה וגו'."

פרק כ"ה, המקביל לשנת תשכ"ה, שנת הסתלקות הרבנית חנה, אמו של הרבי שליט"א – "בלע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים". הרבי הוציא מאמר בשם זה בשנה זו.

פרק כ"ז, המקביל לשנת תשכ"ז, שנת מלחמת ששת הימים – "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'." והרי הרבי דיבר אז^[16] שמלחמה זו היא ה"יתקע בשופר גדול". וכן "ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים", ורש"י מפרש זאת על מצרים!

פרק כ"ח, המקביל לשנת תשכ"ח, השנה שאחרי מלחמת ששת הימים, כאשר התחילה הרדיפה אחרי הגוים והמחבלים למטרת "שלום" – "כי אמרתם כרתנו ברית את מות ועם שאול עשינו חוזה וגו'." ובתרגום יונתן "ועם מחבליא עבדנא שלמא" (=ועם מחבלים עשינו שלום)!

פרק ל"ד, המקביל לשנת תשל"ד, שנת מלחמת יום הכיפורים, אשר למרות הכל הייתה לבסוף ניצחון גדול – "יום נקם לה' שנת שילומים לריב ציון", "זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום."

פרק ל"ז, המקביל לשנת תשל"ז, בה התחילו שיחות ה'שלום' עם מצרים, שהביאו על פי זעקותיו של הרבי שליט"א, לסכנת פיקוח-נפש חלילה למיליוני יהודים – "יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה."

פרק ל"ח, המקביל לשנת תשל"ח, בה הי' האירוע של התקף-הלב והרפואה מזה לגמרי, מדובר אודות מחלתו של המלך חזקי-הו, ש"ביקש^[17] הקב"ה לעשות חזקי' משיח" – "בימים ההם חלה חזקיהו", והתפלל, והקב"ה אמר לו: "שמעתי תפילתך. הנני יוסף על ימיך חמש עשרה שנה" (והרי בשנת תשנ"ג היה שוב ענין של היפך הבריאות) והשירה שאמר לה' "בחלותו ויחי מחוליו … ותחלימני והחייני … חי חי הוא יודך".

פרק נ"א, המקביל לשנת תנש"א, בה הרבי מדבר הרבה על "שנה שמלך המשיח נגלה בה" ועל "תורה חדשה מאיתי תצא", ובאותה שנה מוציא הרבי שליט"א קונטרס בשם "תורה חדשה מאיתי תצא" – "כי תורה מאיתי תצא" אשר על מילים אלו אומר המדרש^[18]  "תורה חדשה מאיתי תצא".

פרק נ"ב, המקביל לשנת תשנ"ב, שנה בה מרעיש הרבי על בשורת הגאולה – פותח "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב וגו' ". ובהמשך מדובר אודות התגלותו של משיח: "הנה ישכיל עבדי, ירום ונישא וגבה מאד".

בפרק נ"ג, המקביל לשנת תשנ"ג, נאמר "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו". הרבי סובל את יסוריו של עם ישראל על מנת לכפר עליהם ולגאלם.

בפרק נ"ד, המקביל לשנת תשנ"ד, נאמר "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך". הרבי נסתר מעיני בשר.

בפרק ס"ג, המקביל לשנת תשס"ג, שנת המלחמה בעירק שנפתחה בעיר בצרה, פותח במילים "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'."

פרק ס"ה המקביל לשנת תשס"ה, גירוש גוש קטיף והשומרון – "פרשתי ידי כל יום את עם סורר ההולכים בדרך לא טוב אחר מחשבותיהם".

והתגובה המיידית ב

פרק ס"ו, המקביל לשנת תשס"ו – "גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם, יען קראתי ואין עונה דברתי ולא שמעו, ויעשו הרע בעיני ובאשר לא חפצתי בחרו" – אחרי שבחרו בבחירות דמוקרטיות בהמשך גירוש יהודים מארץ ישראל לפתע מאות אלפי יהודים גורשו זמנית מבתיהם בצפון הארץ.

והעיקר, הגאולה שבפתח – "בטרם תחיל ילדה בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר". אומר הרד"ק "הישועה תבוא להם פתאום כמו אם תלד הנקבה בטרם יבוא חבל לה."

לאחר מכן – "הנני נוטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים."

ופורענות אחרונה לשונאי ישראל – "הנה ה' באש יבוא וכסופה מרכבותיו להשיב בחמה אפו וגערתו בלהבי אש". "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי…"

ויבואו כל העולם להשתחוות לה' בבית המקדש – "והיה מדי חדש בחדשו יבוא כל בשר להשתחוות"

ולהעיר שפרק ס"ו, המקביל לשנת תשס"ו, הוא הפרק האחרון בספר ישעי', ולפי זה צריך לומר ולראות כבר שכאן מסתיימות פעולותיו של המלך המשיח להביא את הישועה והגאולה, כי מגיעים כבר לראיית הגאולה בפשטות בעיני בשר, ומתחיל "ספר" ושלב חדש לגמרי.

יאמרו "שיר חדש" – וזה מה שיביא את הגאולה

ובחזרה לדברי השל"ה: כך מפרש השל"ה גם את מאמר חז"ל^[19] שכאשר ביקשו המלאכים לומר שירה על ים סוף, בראותם את מפלתם של המצרים. אמר להם הקב"ה: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" –

הקב"ה בא בתביעה ובדרישה אל המלאכים, אומר השל"ה (שלא כפי שאחרים מפרשים): עכשיו נזכרתם לומר שירה, אחרי שהמצרים טבעו בים – היכן הייתם קודם, מדוע לא אמרתם שירה ברגעים שלפני הישועה והפדות, מתוך ביטחון מלא שבוודאי יהיו כאן ניסים גדולים ונפלאים!

ומסיים השל"ה: זהו מה שהפסוק^[20] מדגיש בקשר לגאולה האמיתית והשלימה: "שירו לה' שיר חדש" – "שיר חדש" לשון זכר. לא^[21] כשאר הגאולות הקודמות, עליהן נאמר "שירה חדשה" בלשון נקבה, כי הי' אחריהן עוד צער גלות נוספת, כשם שהנקבה יש לה צער לידה, אלא שיר הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' עוד גלות וצער, כמו זכר שאין לו צער לידה.

את השיר הזה, שיר הגאולה האמיתית והשלימה, אומר השל"ה, יתחילו לשיר לא רק אחרי הגאולה, כשכולם יראו בעיני בשר את הגאולה, אלא גם ברגעים האחרונים לפני שתבוא הגאולה בפועל לעיני-בשר, כאשר יהי' נדמה כי המצב נמצא בתחתית השפל ואין שום סיכוי לצאת ממנו. השיר השמחה והריקודים על הגאולה בזמן ובמצב כזה יהיו נדמים כשגעון מוחלט. ובכל זאת, כמו שנאמר^[22] "תשורי מראש אמנה", יתחילו לשיר מראש, עוד לפני שיהי' אפשר לראות משהו בגלוי, מתוך אמונה וביטחון מלא בגאולה הממשמשת ובאה תיכף ומיד ממש.

ודווקא שיר זה הוא מה שיביא את הגאולה בפשטות ובפועל ממש לעיני כל בשר.

"מתחילות כבר בהשירה, ובתופים ובמחולות"

וכך אומר הרבי מלך המשיח שליט"א^[23]: "נוסף על רגש הכוסף והתשוקה והגעגועים להגאולה (עד עתה), צריך להיות עכשיו גם ובעיקר רגש השמחה (שפורצת גדר … – לא רק פריצת גדרי הגלות, אלא גם ובעיקר פריצת גדרי הגאולה) … מזה שהגאולה באה בפועל ממש ברגע זה ממש".

"כשם^[24] שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות, ובוודאי מובטחות הן, שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה (בתכלית הצניעות, כמובן) ובתופים ובמחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!

"ובפרטיות יותר: ביחד עם התפילה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות … על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק "עד מתי, עד מתי, עד מתי"!… חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", וכבר בא!"

יש ממה לשמוח – יש לנו רבי!

ועוד נקודה בזה, ברוח הסיפור דלעיל: אכן יש לנו גם על מה לשמוח למרות הכל גם לפי ההבנה וההרגש שלנו.

וזאת, לא משום שאנו מצד עצמנו מחפשים דווקא להבין ולהרגיש, אלא משום שנצטווינו^[25] לעשות לא רק "מפני הציווי", אלא שזה יורגש גם אצלנו, מצדנו אנו –

יש דברים שאף אחד לא יוכל לעולם לקחת מאתנו בשום אופן ובשום צורה – יש לנו מה שאין לאף אחד ולשום אומה ולשון.

יש לנו רבי! רבי חי וקיים, מורה ומדריך ומנהיג על כל צעד ושעל, ומולך ומושל, עונה תשובות ופועל ישועות ונפלאות.

אנו מקושרים אליו בכל לבנו ונפשנו, ובכוחו הבלתי-מוגבל אנו הולכים ומתקדמים בצעדי ענק לקראת הגאולה. ובטוחים אנו שבוודאי נראה את התממשות כל דבריו בפשטות ולעיני כל בשר בלי שום "פשטל'ך" תיכף ומיד ממש.

למי שלא הבין עד עתה, צריך לומר במפורש שלזה אכן אנו מתכוונים – לשיר כבר עתה בכל תוקף עוז את שיר האמונה והביטחון, לא רק במה שכבר רואים, אלא גם במה שבטוחים שנראה תיכף ומיד ממש, את השיר שמביא את הגאולה גם בפשטות לעיני כל בשר, את השיר ששרנו ללא הרף לפני הרבי שליט"א במשך כשנה ומחצה כשהוא מעודד זאת בכל כוחו, במסירות נפש כביכול, אותו "שיר חדש" –            "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!