פרשת ויחי – עבודת ה’ בשמחה וחיות

הקראת כתבה
יום ראשון ח׳ טבת ה׳תשע״ו
…נענה הגאון מבריסק ואמר: זה מה שיש לחסידים מה שאין לנו כראוי – שמחה של מצווה…
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
שמחה וחיוניות

חסידות דורשת שמחה וחיות בעשיית מצוה

בהשגחה פרטית שמעתי אתמול סיפור מהרה”ח ר’ מנחם מענדל הכהן רוט, ששמע מהרה”ח ר’ חיים שלום דייטש, ששמע זאת מבעל המעשה, הרה”ג ר’ דוד יונגרייז, מהחשובים באנשי העדה החרדית. פעם, בשנים הראשונות, ב’יחידות’ אצל כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, דיבר עמו הרבי על החשיבות שבלימוד החסידות. הוא טען בתחילה שאינו רואה מדוע זה כל כך חשוב. והרבי אמר לו שבזמננו קשה מאד, וכמעט בלתי אפשרי, להיות יהודי ירא-שמיים כראוי בלי חסידות. שאל ר’ דוד: וכי הגאון ר’ וועלוועלע מבריסק, שהוא ‘מתנגד’, אינו ירא-שמיים כראוי?! הרהר הרבי רגע, וענה: הוא אמנם ירא-שמיים כראוי, אולם חסרה אצלו שמחה של מצווה. ר’ דוד סיפר שהי’ לו בתחילה קשה לשמוע כזה דבר. אולם בשובו לארץ, בהשגחה פרטית מופלאה בדיוק אחרי אותה ‘יחידות’, הוא שמע ‘ממש במקרה’ סיפור על הגאון מבריסק משנות השואה: הי’ זה באחד הגטאות, בימים שבו הגרמנים ימ”ש שלחו מדי יום ‘אקציות’ – משלוחים של יהודים למחנות ההשמדה. הזדמן לו להגאון מבריסק לראות יהודי מדליק נרות חנוכה בהתלהבות ובשמחה יוצאת מגדר הרגיל. התעניין הגרי”ז לדעת מיהו אותו יהודי. סיפרו לו שאתמול לקחו את אשתו וילדיו למחנות ההשמדה, אולם הוא יהודי חסיד, ולמרות הכל קיבל את הדין באהבה והוא שמח בשמחה של מצווה. נענה הגאון מבריסק ואמר: זה מה שיש לחסידים מה שאין לנו כראוי – שמחה של מצווה… ר’ דוד הרגיש שהרבי ‘סידר לו’ שישמע את הסיפור הזה, כדי שיירגע ויקבל את דברי הרבי.
זהו אחד הדברים העיקריים המייחדים את החסידות – שמחה וחיות. “ויחי” – “געלעבט”. וכידוע הפתגם שאמר הרבי הצמח-צדק לנכדו הרבי הרש”ב, כשנתן לו מטבע של חצי רובל, ואמר לו: זהו מחצית השקל. המילה “מחצית” יש באמצעה צדיק. שתי האותיות משני הצדדים הקרובות אל הצדיק, הם “חי”. ושתי האותיות משני הצדדים הרחוקות מן הצדיק, הם “מת”. ללמדך, מי שקרוב אל הצדיק, “חי”. ומי שרחוק מן הצדיק…
בדבר-מלכות של פרשת מקץ מדבר הרבי עד כמה צריכים להיות אצלנו הגעגועים והתשוקה והצימאון ללא הפוגות לגאולה. עד כדי כך שכל זמן שלא באה עדיין הגאולה בפשטות, על האדם להרגיש כי “ימיו חסרים”. ומבאר בזה את דברי יעקב אבינו בבואו לפני פרעה, כי מאה ושלושים שנותיו הם נחשבים “מעט”. והרי לכאורה זה נחשב זקנה מופלגת, שהרי ימי האדם נקצבו רק למאה ועשרים שנה. ומבאר הרבי שהכוונה היא למועטים באיכות, היפך המצב של “בא בימים”, שכל ימיו הם שלמים ומלאים, ואילו אצל יעקב כל ימי חייו נחשבו ימים חסרים. והטעם לכך, כיוון שעניינו הפנימי של יעקב אבינו היא הגאולה. ולכן היו אצלו הגעגועים והתשוקה והצימאון לגאולה היו עד כדי כך, שכל זמן שלא באה עדיין הגאולה בפשטות, מרגיש הוא כי “ימיו חסרים”, הם נחשבים “מעט” ויותר מזה “רעים”.
והרבי ממשיך ואומר “וענין זה נשלם ב”ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה”, “כאילו כל ימיו בטובה” (ויש לומר, שעל ידם השיג גם שנות חיי אבותיו, שבקמ”ז שנותיו הגיע לתכלית השלימות, כולל גם השלימות דק”פ שנה)”.

גם הציפייה לגאולה צריכה להיות בשמחה

וכבר כמה שנים שכשלמדתי זאת נשארתי בקושיא ותמיהה, ולא הצלחתי להבין בשום אופן: אם הרבי מדגיש כל כך שכל זמן שלא באה הגאולה, לא יעזור שום דבר, וגם אם תהי’ לו הרחבה בגשמיות והרחבה ברוחניות, הוא יישאר בהרגשה תמידית שימיו חסרים, מעט ורעים, כיוון שעדיין לא הגיעה הגאולה. וכמבואר בד”ה ואתה תצווה המפורסם, שגם אם יש לו הרחבה בגשמיות והרחבה ברוחניות, ואפילו אם אצלו “לא נחרב הבית כלל”, עדיין הוא נשאר “אינגאנצן צוטרייסלט” (מזועזע לחלוטין) מזה שעדיין לא באה הגאולה, ואין עדיין גילוי אלקות בעולם שירגישו אותו כולם – איך ייתכן, אם כן, שאחר כך, בשבע עשרה השנים שהי’ במצרים, נשלם אצלו חיסרון זה, “כאילו כל ימיו בטובה”. ועד שהגיע לתכלית השלימות, גם השלימות של מאה ושמונים שנה. והרי הגאולה עדיין לא באה?!
רק אשתקד נפל לי רעיון שאולי יסביר קצת את הדברים. אינני יודע אם זהו הפשט, או שזה רק פשט’ל, אבל לכאורה אין לכך שום הסבר אחר: עד אז חי יעקב אבינו עם השיחות שלפני תנש”א-תשנ”ב, השיחות בהם עורר הרבי ללא הרף אודות הגעגועים והתשוקה והצימאון ללא הפוגות לגאולה. “שכינתא בגלותא, משיח בגלותא, כל אחד ואחד מישראל בגלותא”, ואיך אפשר לשקוט ולנוח ולהיות בשמחה, כאשר עדיין לא הגיעה הגאולה בפועל ממש.
אולם כשהגיע יעקב אבינו למצרים, הוא התחיל לחיות עם הדבר-מלכות, עם השיחות של תנש”א-תשנ”ב. ובשיחות אלו מעורר הרבי שיחד עם גודל התשוקה והגעגועים בכל העוצמה, נדרשת מאתנו, ואפילו יותר מהרגש הצער והגעגועים לגאולה, השמחה מגודל הביטחון שהגאולה מגיעה תיכף ומיד ממש.
וכמפורש בדבר-מלכות בשלח (קרוב לסופו): “שנוסף על רגש הכוסף והתשוקה והגעגועים לגאולה (עד עתה), צריך להיות עכשיו גם ובעיקר רגש השמחה מזה שהגאולה באה בפועל ממש ברגע זה ממש.”
ובשיחה לנשי ובנות ישראל שם: “ובפרטיות יותר: ביחד עם התפלה, הבקשה והדרישה מהקב”ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק “עד מתי, עד מתי, עד מתי”?… חדורות הן גם ובעיקר ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש”הנה זה (המלך המשיח) בא”, וכבר בא!”.
והרי הרבי מפרש את מה שיעקב רצה לגלות את הקץ (לקו”ש ח”כ פ’ ויחי) שאם יזכו וישתדלו, תגיע הגאולה מיד. ויש לומר, שלכן “ענין זה נשלם ב”ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה”, “כאילו כל ימיו בטובה”.” – כי אז התחיל יעקב בסדר עבודה חדש, סדר של לחיות עם הדבר-מלכות, עם השיחות של תנש”א-תשנ”ב. והסדר מצד שיחות אלו הוא, שיחד עם גודל התשוקה והגעגועים בכל העוצמה לגאולה, והיותו “אינגאנצן צוטרייסלט” (מזועזע לחלוטין) מזה שעדיין לא באה הגאולה. שתשוקה עצומה זו, ובפרט באופן של “אינגאנצן צוטרייסלט”, דוחפת לפעול ללא הרף להביא את הגאולה בפועל ממש, ולא לשקוט ולא לנוח אף לרגע כל זמן שעדיין לא באה הגאולה לעיני כל בשר. הרי ביחד עם זה נדרשת מאתנו, שתורגש אצלנו בכל העוצמה, ואפילו יותר מהרגש הצער והגעגועים לגאולה, השמחה מגודל הביטחון שהגאולה מגיעה תיכף ומיד ממש.
וכיום במיוחד, רוצים מאתנו לא רק שמחה של מצווה כרגיל, אלא שמחה בטהרתה, שמחה מיוחדת בכדי להביא את הגאולה. ואפילו נאמר לנו על כך:
“ואדרבה, ינסו – וייווכחו”!
(שיחת ש”פ תצא תשמ”ח)
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

פרסום תגובה חדשה

test email