על זוגיות ושלום בית אפשר ללמוד כבר מסיפור אדם וחוה.

הקדוש ברוך הוא ברא את אדם כאשר חוה כלולה בו,

ובכל זאת הרגיש אדם בדידות עד שטרח לחפש לעצמו בת זוג.

הוא מחזר אחרי כל חיה בגן עדן וברוב חכמתו בוחן כל אחת מהן,

(וכך נותן להן את השמות הראויים להן לפי מהותם,

גם לעצמו הוא נותן את השם "אדם" (מלשון "אדמה לעליון", ומפני שנלקח מן האדמה)),

ובכל זאת אינו בא על סיפוקו בחיזורו אחר החיות, כי אף אחת מהן אינה ראויה לו…

פשוט, אין לו דיבור ותקשורת עם שום חיה.            

הקדוש ברוך הוא מרחם על אדם ואומר: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".

לא טוב היות שאדם וחוה כלולים זה בזה "אחור באחור", עד שאין תקשורת ביניהם.

והוא עושה נסירה המפרידה ביניהם (לא בלי הרדמה. הכל ברחמים ובאלגנטיות…)

אדם הראשון ניעור מן התרדמה והנה עומדת לפניו חוה במלוא הדרה.

מרוב התפעלות שהנה סוף סוף מצא בת זוג הראויה לו בתקשורת של דיבור, הוא מכריז:

"זו הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת".

ואכן הנסירה בין אדם לחוה היתה לשני חצאים שוים!

אדם הראשון שנברא זכר ונקבה בהתכללות התחלק לאחר הנסירה לזכר ונקבה נפרדים זה מזה.

"צלע" פירושו צד, היינו שה' הפריד צלע אחת (צד אחד) מהצלע השנית.

וכשם שנלקח מאדם הראשון צלע, כך נלקח מחוה צלע.

אם כן, תמוה, מדוע מדגישה התורה שהצלע שהיא חוה נלקחה מאדם,

ולא שאדם נלקח מחוה או לפחות שהיתה נסירה שוה בין שניהם?…   

את התשובה על כך נלמד מסיפור מיעוט הלבנה.

השמש והירח הם שני המאורות הגדולים שנבראו שוים בגדלם.

והנה טוענת הלבנה לפני בוראה: אין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד.

עונה לה בוראה: יפה דרשת, לכי ומעטי את עצמך.

ואכן, הלבנה שבשורשה למעלה מהשמש משפילה את עצמה,

ועל ידי כך ניתנים לה הכוחות מלמעלה לרדת מטה למען השלום והאחדות.

כל חודש היא נפרדת מן השמש על מנת להתאחד אתה שוב.

כמו ספירת המלכות שבשורשה היא למעלה מספירת היסוד,

ובשפלותה הרבה מוכנה לרדת מטה מטה.

לכן זוכה לקבל כוח מלמעלה להיות כנסת ישראל (אם כל ישראל).

חוה אינה מתוארת בבריאת האדם כצד שוה לאדם!

היא נבראת באופן שהיא עצמה נסתרת ונעלמת.

ואכן, צנועה האשה מעצם בריאתה דוגמת הלבנה שהמעיטה את עצמה.

וזכות גדולה היא לה.

מכאן על הנשים ללמוד שלמען האחדות והשלום עליהן להמעיט את עצמן.

ודוקא בזה גדולתן ובכך חשיבותן.

למעשה אין מעלה ומטה בחיי נישואין.

זהו סוד הטבעת שבהיותה עגולה אין בה מעלה ומטה,

דוגמת ספירת המלכות, אם כל נשמות ישראל, שאף היא מצויירת בעיגול,

כפי שמעיד הנביא זכריה: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה, וגולה על ראשה".

ואם מנורת הזהב מסמלת את נשמות ישראל שהן מקשה אחת,

הרי שהגולה שמעליה מסמלת את המלכות, (כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל)

היא עגולה כי אין בה מעלה ומטה.

לכן מולידה נשמות שכולן בהשואה ואין בהן מעלה ומטה.

גם זרובבל המופיע בנבואה זו מוכיח במהות שמו  

על בלבול בין זרע אדם (צדיקים) לזרע בהמה (יהודים פשוטים).

ומכאן עלינו ללמוד שבזוגיות על מנת שתהיה אחדות והדדיות.

יש להשתמש במידת הביטול השייכת למידת החכמה הנעלה שבספירות.

ונלמד מסיפור ירבעם בן נבט שלא כדי להפסיד גן עדן בגלל גאווה.

ירבעם, שמלכותו נפרדה ממלכות רחבעם בן שלמה ביהודה,

אסר על עם ישראל לעלות לרגל ליהודה וירושלים בשלושה רגלים.

במקום זה העמיד לרשות העם עבודה זרה של עגלי זהב בשומרון.

וכאשר הוא מגיע לישיבה של מעלה,

פונה אליו הקדוש ברוך הוא ונותן לו הזדמנות לתשובה, באומרו:

רצונך שנטייל אתה ואני ודוד בגן עדן,

שואל ירבעם: מי בראש?

עונה לו הקדוש ברוך הוא, דוד בראש.

ירבעם שמעדיף גדולה על גן עדן אינו מסכים,

ובכך הוא בעצם מפסיד גם את הגן עדן וגם את הגדולה.

האשה זכתה להיות צנועה וענוה במהותה ועל כן לא יקשה לה להמעיט את עצמה.

ובחכמתה בונה ביתה מתוך ויתור והכנעה למען השלום ולמען האחדות. וזוהי גדולתה!

לכן היא זוכה מלמעלה בפרס גדול שיש בה את כח ההולדה, כח האין סוף, כח נתינת החיים.

וגם למטה היא זוכה לכבוד והערכה מצד בעלה, שעזב את אמו האהובה כדי להתאחד עם אשתו.