מעלת חיי הנישואין

א. היהדות מייחסת חשיבות מיוחדת ויוצאת־דופן לבית היהודי ולחיי הנישואין של האיש והאשה. וחכמינו ז"ל, בתלמוד. במפרשיו ובמדרשים, האריכו בתיאורים נפלאים ונשגבים בנושאים המייחדים את הבית היהודי.

להלן מספר דוגמאות:

1) בנושא יצירת הקשר שבין החתן לכלה, אמרו בזהר[1]: "הקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים", משמע: הקב"ה עצמו מתפנה כביכול מעיסוקיו ומתעסק בזיווג פלוני לפלונית, ובגמרא[2] נאמר: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני".

מתוך דברי חז"ל עולה, שה"מעורבות" של הקב"ה בנושא השידוכים, הינה הרבה יותר נקודתית ופרטית מאשר "מעורבותו" הרגילה בשאר ענייני הבריאה, שבשידוך הקב"ה קובע במדויק: פלוני ישא את פלונית. ויש לבאר את סיבת הדבר.

אדם שאין לו אשה אינו אדם

2) בנושא חיוניות הנישואין, אנו מוצאים בחז"ל ביטוי חריף ביותר: "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם"[3]. וחז"ל אף מבארים שלפני בריאת חוה – כשאדם הראשון חי לבדו הוא לא נקרא "אדם", רק כאשר "זכר ונקבה ברא אותם" – כשנבראה גם חוה – "ויקרא שמם אדם"![4]

דבר זה מבוטא גם בדברי חז"ל הידועים[5]: "אשתו כגופו": כיוון שבני הזוג הם "כגוף אחד", ממילא מובן שבזמן הרווקות חסר לכל אחד מהם חלק בסיסי של עצמו, והוא אינו נקרא "אדם".

כלומר חז"ל מלמדים אותנו שהנישואין אינם רק תוספת לאישיות האדם ולחייו, אלא הרבה יותר מכן:

כל עוד האדם אינו נשוי, למרות שאישיותו השכלית והרגשית הינה מושלמת, הרי הווייתו כאדם עדיין חסרה. רק כאשר הוא נושא לו אשה, הווייתו מתמלאת ואז הוא ראוי לתואר "אדם" במובן של "אדם מלא".

ובכל־זאת, הדבר תמוה: מדוע באמת אדם שאינו נשוי, אינו נקרא "אדם" אפילו אם אישיותו שלמה ומגובשת?

שיר השירים

3) מלבד הקשר הבסיסי המשלים בין האיש והאשה, קיים ביחסם ההדדי רובד נוסף, המהווה מרכיב חיוני מאין כמוהו בחיי הנישואין – האהבה והאחווה השוררים בין האיש ובין האשה.

מגילת שיר השירים מלאה בתיאורי אהבה וחיבה בין איש ואשתו, ומבואר במפרשים[6] שכל תיאורי החיבה משמשים כמשל לאהבה שבין הקב"ה ובני ישראל.

נמצא, שהחיבה הגשמית שבין איש ואשה, אינם אפוא יחס חומרני ובשרי נעדר תוכן רוחני, אלא יחס רוחני עליון, המהווה גם כמשל על האהבה הקדושה והנעלית של הקב"ה לעם ישראל. ויש להבהיר את המשמעות שבדבר.

4) בעצם הווייתו של הבית היהודי – ה"מוסד" שבו בני־הזוג פועלים במשך חייהם — יש קדושה מיוחדת, וחז"ל[7] השמיעו רעיון זה במלים חד־משמעיות: "איש ואשה זכו – שכינה שרויה ביניהם", "ביניהם", היינו, בחייהם, בגופם ובביתם הגשמי – שורה ה"שכינה".

גם בדברים אלו מודגש המימד הרוחני והקדוש שבנישואין, ויש להבהיר מהו.

5) ייחוד נוסף של הבית היהודי, הוא בברכה המיוחדת שמתברכים בה בני הזוג רק לאחר נישואיהם. כפי שראינו בבריאת אדם הראשון. שרק לאחר שנבראת חוה באה ברכת הקב"ה. כמו שכתוב[8]: "זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם". רק לאחר שנבראת חוה זכו שניהם לברכת הקב"ה,

וכן ביטאו זאת חז"ל (ראה הערה 5): "מי שאין לו אשה. שרוי בלא שמחה. בלא ברכה, בלא טובה. בלא תורה. בלא חומה ובלא שלום". ובמשלי[9] נאמר: "מצא אשה מצא טוב".

מכל דברי חז"ל האמורים (שאינם אלא קומץ נבחר מרבים) ניתן לראות בעליל את המרכזיות שייחסו חז"ל למוסד הנישואין בחייו של היהודי.

ב. סגולת חיי־הנישואין מודגשת ובולטת לפני הכל בעצם מעמד חתונת האיש והאשה, ב"יסוד" הבית:

6) לחתונה כוח מחילה ומירוק. בתלמוד[10] נאמרו על כך מלים מפורשות: "חתן וכלה, מוחלין להם על כל עוונותיהם", וכן[11]: "כיון שנשא אדם אשה. עוונותיו מתפקקין", ופירש רש"י: "נסתמין" – שנמחלים עוונותיו.

7) המצווה "לשמח חתן וכלה" היא בעלת עוצמה יוצאת מן הכלל, שאין דוגמתה ברוב המצוות:

בהלכה נפסק[12]: "מצווה גדולה לשמח חתן וכלה", ובתלמוד[13] מובאים סיפורים נפלאים על גדולי התנאים והאמוראים שהיו מרקדים בכל עוז ובהתלהבות גדולה לפני הכלה: "אמרו עליו, על רבי יהודה כו' שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר 'כלה נאה וחסודה', [ואילו] רב שמואל כו' מרקד אתלת (שלוש בדים, זורק אחת ומקבל אחת)"[14].

המשמח חתן זוכה לתורה

8) ייחודה של שמחת הנישואין, בא לידי ביטוי ביתר־שאת בשכרה, חז"ל אומרים: "כל המשמח חתן וכלה זוכה כו' לתורה כו'"[15].

לכאורה, יש רק דרך אחת לזכות בתורה – לעמול בה בעיון ובהתמסרות, בענווה ובשפלות, כמבואר במסכת אבות[16], ומדוע העוסק בשמחת חתן וכלה זוכה בתורה, מה הקשר בין ריקודי־מצוה בחתונה לידיעת והבנת התורה[17]?

9) האירוסין מכונים בשפת ההלכה בשם "קידושין", וכך אמרו חז"ל[18]: "אסר לה אכולי עלמא כהקדש" ( = אסור לאשה להתחתן עם כל העולם. כשם שהקדש אסור בשימוש על כל העולם), ומכאן שמדמים חתונה גשמית בין איש לאשה ל"הקדש"!

10) סיום ברכת האירוסין. מדגיש אף יותר מכן את השגב שבמעמד החופה והקידושין. נאמר שם: "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". ובמלים אחרות. בבוא הקב"ה לקדש את עם ישראל (בעת מתן־תורה). הוא עשה זאת בדרך של חופה וקידושין.

שבע ברכות

11) ייחודה של חתונת איש ואשה מקבל ביטוי עילאי ומופלא בעיקר בנוסח "שבע הברכות" (ברכות חתנים), אשר מוזכרים בה עניינים רבים וחשובים, שלכאורה אין להם שום קשר ושייכות לחתונה:

"שהכל ברא לכבודו" – סיבת הבריאה: "יוצר האדם" – בריאת אדם הראשון; "ברא את האדם בצלמו" – שנברא בצלם אלוקים; "והתקין לו ממנו" – עבודת האדם; "מקדש עמו ישראל" – הקשר עם הקב"ה; "ערי ירושלים" ו"שוש תשיש כו' בקיבוץ בניה כו'" – בניין ירושלים; "מהרה גו'" – ישועה וגאולה, ימות־המשיח לפרט ולכלל.

הדבר טעון בירור: כיצד עניינים יסודיים השייכים לבריאת העולם בכללותה, לבריאת האדם, לבניין ירושלים ואף לעניין הגאולה, מוזכרים בברכות השייכות לנישואי איש ואשה, שהם לכאורה עניין פרטי ותו־לא?

אלא שביהדות, הנישואין אינם "ענין פרטי" בלבד, ובמלים אחרות, הנישואין אינם רק קשר טבעי ויעיל של שותפות נוחה בין איש ואשה, שתפקידה להקל עליהם את ניהול חייהם, כמתואר בדבריהם של חז"ל[19]: "אדם מביא חיטין כו', האשה טוחנת ואופה כו'" – אלא הרבה יותר מכן.

כי מכל הפסוקים ומאמרי חז"ל המובאים לעיל, משתמע בבירור שפרט לאלה, בחתונת איש ואשה יש גם משמעות מופלאה ומיוחדת עד־כדי־כך, שהקב"ה עצמו מתעסק בזיווג חתן וכלה!          '

עתה יש לבאר אפוא מהי אותה מהות אלוקית, קדושה ונשגבה, הטבועה בתופעה כה פשוטה וטבעית לאדם כמו חיי נישואין?

ג. מקובל לפרש שהמייחד את הנישואין בהשוואה לשאר תופעות אנוש היא התוצאה – הבאת ילדים לעולם.

קיום העולם והמשך קיומו של המין האנושי מותנים בהולדת ילדים, ואלמלא היו אנשים ונשים, נישאים, לא היו נולדים ילדים והעולם היה עומד ריק ושומם. מסיבה זו, התורה וחז"ל מרבים כל־כך לעודד את "מוסד הנישואין" ולהדגיש את חשיבותו – כדי שבני־אדם יקיימו את מצוות פרו־ורבו ויהיה לעולם קיום.

מסיבה זו, מובן גם מדוע הציווי הראשון שציווה הקב"ה את האדם הוא דווקא "פרו ורבו ומלאו את הארץ גו'", כי, תחילת המציאות כולה מיוסדת על קיום מצוות פרו־ורבו, כדי שהעולם כולו יהא מלא על יושביו[20].

לא רק מהמקרא, אלא גם מהתלמוד ומפרשיו עולה לכאורה שתכלית הנישואין היא מצוות פרו־ורבו:

בתלמוד נאמר: אמר רבי חייא[21]: "אין אשה אלא לבנים", ורבי יוסי[22] אומר: "מימי לא קריתי לאשתי – אשתי כו', אלא לאשתי – ביתי", כי המטרה והתכלית של נישואי האיש עם האשה הן "ביתי" – הקמת "בית", כלומר הולדת בנים ובנות.

המפרשים שואלים[23]: מדוע אין מברכים על מצוות הנישואין (לא אומרים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישא אשה"), בניגוד לשאר המצוות שעליהן אמנם מברכים. כי תכלית מצוות הנישואין אינה בנישואין עצמם אלא כאמור רק בתוצאה שלהם – הולדת ילדים, ולכן אי־אפשר לברך במעמד הנישואין עצמו, כשהילדים טרם נולדו[24].

מצווה בנישואין עצמם ולא במטרתם

ד. אמנם, ביתר עיון לא משמע כך, כי, במובאות האמורות, לא מוזכרת מצוות פרו־ורבו והדיון מוסב רק על מעלת הנישואין עצמם – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[25] – ולא על הולדת ילדים.   

ואכן, גם הרמב"ם ב"ספר המצוות" מונם בשתי מצוות נפרדות: מצווה רי"ג היא – "לישא אשה", ומצווה רי"ב – "להוליד ילדים". במלים אחרות, יש שגב ועוצמה רוחנית בנישואין עצמם, מעבר להיותם מטרה ואמצעי ליישובו של עולם.

הנה, עתה אף מתחזק הצורך לבאר את השגב הרוחני הצפון בנישואין עצמם.

הדברים קשים במיוחד משום שלכאורה, במבט ראשון, יש מעלה בחיי הרווקות. בחור לא נשוי אינו כפוף לעול הפרנסה, גידול הילדים וחינוכם, והריהו חופשי להתמסר באורח בלעדי הן ללימוד התורה בשקידה, בהתמדה בעמקות, והן לקיום המצוות.

לעומתו, אדם נשוי אינו פנוי לכך. חיי הנישואין גוזלים ממנו זמן רב. שהרי הוא מחויב לעבוד על־מנת לפרנס ולזון את אשתו ובני־ביתו, וממילא אינו פנוי לעסוק בתורה ומצוותיה כפי שהיה פנוי לכך לפני נישואיו – כביטוים המפורסם של חז"ל[26]: "ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?"

והנה, על־אף כל אלה, היהדות אומרת שיש ערך נעלה ונשגב מאוד בנישואין, שחשיבות המצווה גדולה ביותר, וחובה חסרת־פשרות מוטלת על יהודי להינשא על־אף המגבלות הנוצרות מעצם היותו נשוי!

לאיש ולאשה נשמה אחת

ה. תורת הקבלה והחסידות מסבירה את משמעות הנישואין בדרך יותר פנימית[27]:

בזהר הקדוש נאמר[28]: "אמר רבי שמעון, זיווגא דדכר ונוקבא איקרי אחד, באתר דנוקבא שריא אחד איקרי, מאי טעמא, בגין דדכר בלא נוקבא פלג גופא איקרי, ופלג לאו הוא חד, וכד מתחברן כחדא תרי פלגי, איתעבידו חד גופא־, וכדין איקרי אחד".

[תרגום: אמר רבי שמעון: זיווג של זכר ונקבה נקרא "אחד", במקום שהנקבה שורה – נקרא "אחד". מה הטעם? משום שזכר בלא נקבה נקרא "חצי גוף", וחצי איננו אחד, וכאשר מתחברין שני החצאים כאחד, נעשים גוף אחד, ואז נקרא "אחד"].

כלומר, על־פי הזהר בעל ואשה הם בעצם נשמה אחת שחצאיה התלבשו כשני גופים, וכל אחד משני גופים אלה מאכלס רק מחצית של נשמה אחת. רק כאשר "מתחברין שני החצאים כאחד" – האיש והאשה – הם מהווים נשמה אחת מושלמת[29].

רצה הקב"ה, שבמשך השנים הארוכות שמאז הלידה עד החתונה שני חצאי הנשמה יהיו נפרדים ורחוקים זה מזה, מצויים בבתים שונים ולעתים אף בחוגים שונים ובמדינות שונות, ורק בבוא הזמן המתאים ימצאו האיש והאשה זה את זו ויתחתנו, ושני חצאי־הנשמה יתחברו ויתאחדו.

זוהי אפוא מהותם הפנימית של חיי הנישואין: איחוד איש ואשה על־ידי חיבור חצאי־הנשמה הזהה שבהם והפיכתם להוויה אחת[30].

שני רבדים בקשר שבין בני הזוג

1. נמצא אפוא, שבחיי הנישואין – בקשר־החיים הקיים בין בני הזוג – ישנם שני מישורים":

המישור האחד – הקשר הידוע והמקובל הקיים בין כל בני זוג שבעולם           – קשר של הרבדים הגשמיים והגוף: ניהול חיים גשמיים משותפים, חיים תחת קורת גג אחת, חיי אישות וכדומה.

המישור האחר – הקשר המהותי והפנימי – הקשר הרוחני שבנשמה, שנשמות בני הזוג נהפכות להוויה רוחנית אחת, לנשמה אחת.

אופי הקשר הנשמתי

ז. הפער בין שני הקשרים האמורים אינו רק במיקומם: שהאחד קיים ברובד הגשמי־גופני, והאחר קיים ברובד הרוחני־נשמתי, אלא גם באופיים: אופי הקשר של הנשמה שונה לחלוטין מאופי הקשר של הגוף:        

בקשר הגופני — גם כשקיימת הרמוניה מושלמת ומוחלטת בין בני הזוג, שיש ביניהם "אהבה ואחוה, שלום ורעות[31], מכל מקום   הם נשארים מציאויות שונות ונפרדות, שהרי הם שני אנשים בעלי שכל, רגשות וכדומה, אלא שהם יוצרים בין שני המהויות השונות קשר וקירבה הדוקים ביותר.

נעשים אחד

אבל בנשמה – החיבור ביניהם מגלה את הקשר השורשי, שהם בעצם בעלי נשמה אחת, ושוב הם אינם שניים העושים ביניהם שותפות, אלא הם מתהווים למציאות רוחנית אחת ממש, כדברי הזהר: "נעשים… אחד".

במילים אחרות: החידוש של הזוהר, שבעל ואשה הינם בעלי נשמה אחת אינו רק בזה שהוא מוסיף עוד רובד לקשר שבין בני הזוג – שהוא גם ברובד הגשמי של הגוף וגם ברובד הרוחני של הנשמה, אלא גם בכך שהוא בונה רובד בעל מהות ואיכות שונה לגמרי, הרבה יותר איכותית ואמיתית – כזו ששני בני הזוג נעשים מציאות אחת ממש – נשמה אחת.

והלא, חיבור בין שניים יכול להיות בשני אופנים:

א) שגם לאחר ההדבקה והחיבור ניכר עליהם שבמקורם הם היו שניים ולא אחד. ואף־על־פי שלאחר ההדבקה לא ניתן להפריד ולחצות ביניהם, כי הדבק הוא חזק ביותר, מכל מקום רואים שיש כאן שני דברים שחיברו והדביקו ביניהם. ואם כן, באמת ובמהות הדברים – גם לאחר החיבור הם נשארו שניים, אלא שהשנים מחוברים ודבוקים זה בזה.

אין מכירים שתחילה הם היו שניים

ב) החיבור מושלם לחלוטין, כי הם מתחברים ומתדבקים זה בזה ונעשים דבר אחד ממש, ולא ניתן להכיר ולהבחין בהם שמתחילה הם היו שניים, כי הם נעשו לדבר אחד ממש.

שני אופנים אלו שבחיבור ואיחוד הם שני המימדים שבדביקות שבין בעל לאשה:

מצד הגוף – גם בני זוג שחיים יחד ב"אהבה ואחווה, שלום ורעות", מכל מקום הרי הם שני גופים נפרדים, אלא שכל אחד מוותר לשני, שרצונו של השני כל כך חשוב בעיניו עד שהוא מבטל את רצונו כלפיו, אבל הרי יש כאן שני גופים ולא גוף אחד.

מצד הנשמה – האיחוד בין בני הזוג הוא גם במהות ובאיכות, שהבעל והאשה מתהווים למהות ומציאות אחת ממש, הוויה נשמתית אחת, ובלשון הזוהר: "איתעבידו חד .. וכדין איקרי אחד" (= נעשים אחד .. ואז נקרא "אחד").

שלום בית

ח. המודעות למהות הפנימית של הנישואין – איחוד הנשמה – היא הדרך הבטוחה ביותר לקיום חיי שלווה ושמחה, אהבה ואחווה, שלום ורעות,

כי נישואין שכל עניינם הוא הקשר הגשמי גופני בלבד, והתועלת הגשמית שבני־הזוג מפיקים מהם (ניהול חיים נוח, תיאום חיצוני בין צרכי בני־הזוג, חיי אישות וכדומה), עלולים להביא לתחושת "שובע" מכל הצרכים והתאוות הגשמיות, או אף לעורר מחשבות שניתן ואולי עדיף לנהל את החיים אחרת, באורח עצמאי ומשוחרר.

לעומת־זאת, הנישואין עולים מהרגע הראשון על מסלול פנימי של עומק, אמת ויציבות, אם כל אחד מבני־הזוג מודע לכך שבן־זוגו הוא בעצם "חלק" מהותי ממנו המשלים את מציאותו?

שבלעדי בן זוגו חסר לו "עצם מעצמו" – כי לו־עצמו יש רק מחצית נשמה, בעוד מחציתה האחרת שוכנת אצל בן־זוגו.

במצב כזה, לא תיתכן כלל מחשבה על חיים אחרים, משום שבה־במידה שהאדם אינו יכול לוותר על חלק מגופו, כך אינו יכול לוותר ולחיות ללא בן זוגו.

זהו, אפוא, הפתח ממנו בני הזוג שואבים כוח לקיים חיי שלום בית אמיתי ומושלם בכל העומק והפנימיות – הנשמה, שמצידה שניהם עושים מהבית המשותף בית אחד ויחיד בו שוכן רק מהות אחת, נשמה אחת.

ט. זהו אפוא השגב הרוחני והקדוש שבנישואין – איחוד הנשמה:

אימתי יצירתו של הקב"ה – בריאת האדם – מושלמת, רק כאשר הגופים מתדבקים זה בזה, והנשמה החצויה באה לידי שלימות[32].

ואז עבודת היהודי בעולם, למלאות את רצונו של הקב"ה, הינה בצורה הרבה יותר איכותית, שכן היא נעשית בכוח נשמה אלוקית מושלמת (ראה לקמן בעמוד 283).

לכן הנישואין הינם דבר מרכזי ביותר בתורה בחז"ל.

הסברת מאמרי חז"ל המפליגים במעלת הנישואין

י. לפי הדברים האמורים יובנו היטב מדרשי חז"ל:

1) דברי הזהר בנושא יצירת הקשר שבין החתן לכלה שקודם יצירת הוולד "הקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים":

כדי שבעל ואשה יוכלו להקים בית איתן וחזק – בנין עדי עד, עשה הקב"ה שהקשר ביניהם יהיה לא רק מתוך החלטת ורצון הגוף הגשמי בלבד, אלא הוא מלמעלה לקח נשמה אחת וחצה אותה לשתיים, חצי הכניס באיש וחצי הכניס באשה, ואז לאחר החתונה כשיתחברו שני חצאי הנשמה לאחת – חייהם יחד יהיו מושלמים, שכן הם ממש מציאות רוחנית אחת.

2)  על חיוניות הנישואין נאמר בחז"ל "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם"[33]:

מבין השמות שיש לבני־האדם (אדם, איש, גבר ואנוש) מבואר בחז"ל[34] שהשם "אדם" מורה על ה"שלימות", ולכן לפני הנישואין שכל חצי נשמה היתה לבד, הוא לא נקרא אדם, כי היה חסר לו בשלימותו, ורק לאחר הנישואין כשהנשמה הושלמה על שני חצאיה, הוא נקרא "אדם".

הדברים הללו שופכים אור יקרות גם על ביטוי חז"ל ש"אשתו של אדם כגופו", להיותם בעלי נשמה אחת.

3) לאהבה ואחווה שבין האיש לאשה יש ענין רוחני – כמשתמע ממדרשי חז"ל:

כי האהבה אינה רק אהבת הגוף הנובעת מהיצר, אלא גם אהבת הנשמה הקדושה שחציה נמצא בכל אחד מבני הזוג. ולכן האהבה של איש ואשה משולה לאהבת עם ישראל להקב"ה, כי בשניהם מדובר באותה אהבה נשמתית: כמיהת הנשמה לדבוק ביוצרה, וכמיהת חלק מהנשמה להגיע לידי שלימותה.

זכו שכינה שרויה ביניהם

4) על קדושת הבית היהודי אמרו חז"ל: "איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם", כי "ביניהם", בתוך חייהם המשותפים קיימת ה"שכינה" – התחברות של הנשמה.

ברוח הדברים האמורים ניתן לפרש את הלשון "זכו", "איש ואשה זכו – שכינה שרויה ביניהם":

"זכו" הוא מלשון זיכוך. כאשר בני הזוג מזככים את גופם הגשמי והחומרי – שהם יודעים שהשותפות שביניהם היא לא רק גופנית אלא גם נשמתית. אז מתגלה להם ש"שכינה" שורה ביניהם – האור הרוחני של הנשמה.

5) הברכה המיוחדת שיש לבני זוג – "ויברך אותם אלוקים":

כל זמן שהאיש נמצא לבדו והאשה נמצאת לבדה הרי הנשמה אינה בשלימות, והיא אינה יכולה לעבוד את הקב"ה בשלימות. רק לאחר הנישואין – כשהנשמה נהיית מושלמת – האדם יכול לעבוד את הקב"ה בשלימות, ולמלאות את רצונו (כמבואר לקמן בסוף שער המצוות), ובזכות עבודתם זו המושלמת הם זוכים לשפע ברכות הקב"ה – "ויברך אותם".

מוחלין על כל עוונותיהם

6) הסגולה המיוחדת שבחתונה ש"מוחלין להם על כל עוונותיהם"[35]:                       

בספרי המחשבה היהודית[36] מבואר שכל יהודי מורכב משתי הוויות:

הוויה גשמית וחומרית – גוף, והוויה אלוקית רוחנית – נשמה, "חלק אלוקה ממעל". וביניהם קיים עימות מתמיד: הנשמה מושכת לקיים את רצון הקב"ה – התורה והמצוות, והגוף מושך אל התאוות והתענוגות הגשמיות.

כשאדם עושה חטא ועוון נגד רצון הקב"ה הרי זה רק ברצון הגוף הגשמי, ואילו הנשמה האלוקית מתנגדת בכל כוחה נגד החטאים. וגם בשעה שהאדם חוטא. הרי הנשמה נשארת נאמנה להקב"ה.

וכך כתב רבנו הזקן בספר התניא קדישא[37]:

"אין אדם עובר עבירה וכו' לולי רוח שטות המכסה ומעלים את כו' שבנפשה האלוקית כו'". ואילו הנשמה האלוקית "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך, רק שהיתה בבחינת גלות ממש תוך הנפש הבהמית כו' המחטיאה את הגוף כו'".

[ו"תשובה" משמעותה – ניצחון של הנשמה על הגוף, שהנשמה מצליחה "לכפות" את הגוף, או לשכנע אותו שגם הוא ירצה בקרבה רוחנית להקב"ה. אז האדם עושה תשובה על חטאיו והוא מתחיל להקפיד בקיום רצון הקב"ה].

לפי זה יובן, למה ביום החתונה מוחלין על כל העוונות:

כי כאמור, המהות האמיתית של החתונה הוא איחוד האיש והאשה בכוח הנשמה האחת שבהם, ומכיוון שהחתונה היא פעולה של הנשמה, לכן "מוחלים להם על כל העוונות", כי "העוונות", המחיצות והמסכים שבין האדם להקב"ה הם רק מצד הגוף, אבל מצד הנשמה הקדושה, העוונות – "נמחלים", העוונות בטלים ואינם קיימים, כי היא קשורה ודבוקה בתכלית בהקב"ה.

כלומר, כיוון שבנשואין בטלים העניינים הגשמיים למען האיחוד הרוחני של הנשמה, הרי כל המחיצות הנובעות מצד הגוף נופלות ומתבטלות, ואיתם בטלים כל העוונות הבאים מהם, ונשארים קיימים רק העניינים החיוביים של הנשמה[38].

מצוה גדולה לשמח חתן וכלה

7) מצוות השמחה בחתונה – "מצווה גדולה לשמח חתן וכלה"[39]:

במשך שנים ארוכות הנשמה הייתה חצויה. חצי אצל האיש וחצי אצל האשה. לכל חלק היה חסר במהותו ועצמותו. ולאחר שנות פרידה ארוכות, בכוחו של הקב"ה ה"יושב ומזווג זיווגים". התאחדה הנשמה. הרי זה גורם לשמחה גדולה שאין כמוה. שהושלם הקרע של הנשמה!

אך, לפי האמור יש לשאול: מדוע ביטויי השמחה שבחתונה הם בגוף הגשמי, ריקודים ומחולות, והרי החתונה עיקרה איחוד הנשמה הרוחנית?

התשובה לכך היא: הסדר שהטביע הקב"ה בעולם הוא שלא יהיה "ניתוק" בין הרובד הגשמי לרובד הרוחני. אלא שהם יהיו דבוקים ומאוחדים זה בזה, הנשמה הרוחנית תתלבש בגוף הגשמי. וכן הפעולה הרוחנית שבחתונה – חיבור הנשמה תתבצע על ידי ה"קידושין", שהם פעולה ועשייה גשמיים, שהאיש עונד טבעת גשמית על האצבע הגשמית של האשה (כמבואר לקמן ב'מבוא לחתונה').

לכן גם בשמחת החתונה לא די בשמחה רוחנית של הנשמה, אלא השמחה צריכה גם להתבטא ברובד הגשמי של העולם: בריקודים ובמחולות של הגוף[40].

שמחת חתן וכלה מזכה בתורה

8) הקשר בין החתונה לתורה, כמאמר חז"ל: "כל המשמח חתן וכלה זוכה כו' לתורה כו'":

בשניהם קיים דגש על החיבור בין העולם הגשמי להוויה הרוחנית. במילים אחרות: שהקדושה האלוקית אינה "מוגבלת" בתוך תחום העולמות הרוחניים־עליונים בלבד, אלא היא יורדת ומתלבשת גם בעולם הגשמי.

הדברים ניכרים ובולטים הן בחתונה והן בתורה:

בחתונה – האיחוד הרוחני של נשמות הבעל והאשה נוצר על־ידי המעשה הגשמי של ענידת הטבעת והקידושין, כאמור (וכן להיפך – האהבה והאחוה הגשמית יונקת ומקבלת כוח ועוצמה מהקרבה של הנשמה (ראה לקמן בשער 'שלום בית' באריכות)).

בתורה – מצד אחד היא הפיסגה הרוחנית העליונה, "חכמתו ורצונו של הקב"ה"[41], "ונתן לנו את תורתו"[42] (תורת הקב"ה), ומצד שני חכמת התורה יורדת ומגיעה עד להבנה והשגה בשכל הגשמי של האדם.

יתירה מזו – התורה מלמדת את האדם כיצד עליו לנהוג ולעסוק בדברים הגשמיים והחומריים שבעולם, כמאמר חז"ל[43]: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", אימתי תלמוד־תורה "גדול", כאשר הוא "מביא לידי מעשה", למעשה של קיום המצוות, שעיקרו הוא בגשמיות, כמו ציצית בצמר גשמי7 תפילין וספר תורה בקלף גשמי ועוד.

נמצא שגם החתונה וגם התורה פועלים קירבה והתעלות של הגשמיות אל הרוחניות[44].

9) האירוסין נקראים בשם "קידושין", לשון קדושה:

האירוסין הגשמיים בין הבעל לאשה טומנים בתוכם מעשה רוחני, נעלה וקדוש של איחוד הנשמה.

10) הביאור מדוע בברכת האירוסין, מזכירים את אירוסי הקב"ה עם עם ישראל – "מקדש עמו ישראל על־ידי חופה וקידושין" – ראה בשער האירוסין (עמוד 147 ואילך).

11) ב"שבע הברכות" מזכירים עניינים רבים הדנים במהות הבריאה ובצורתה, בעבודת האדם ובימות המשיח:

כי מטרת בריאת העולם היא לאחד את הנשמה בגוף, ועל ידי זה מזרזים את הגאולה האמיתית והשלמה. ליתר פירוט והרחבה בעניני השבע ברכות ראה לקמן בפרקים המבארים את כל אחד מהשבע ברכות.

הערות