לבעל ואשתו נשמה אחת

א. בתורת הקבלה והחסידות[1] מוסבר שנשמת האיש והאשה היא בעצם נשמה אחת.

בכלל, נשמות בני האדם קיימות גם לפני שהם נולדו בעולם־הזה, כמבואר בספרים שהנשמות קיימות למעלה בעולמות הרוחניים העליונים, וכשמגיע זמנן – הן יורדות אל העולם הגשמי ומתלבשות בגופם.

ובנוגע לבעל ואשה, נאמר בקבלה – שלמעלה הם בעצם נשמה אחת, אלא שעם ירידת הנשמה לעולם־הזה היא מתפצלת ומתחלקת לשני חלקים – חצי מתלבש בגוף הבעל וחצי מתלבש בגוף האשה.

ולאחר מכן – בעת החתונה – כאשר מתקיים "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[2], שבים ומתאחדים שני החצאים להוויה נשמתית אחת.

בחופה מתאחדים בני הזוג

ב. לפי זה נבין את היצירה המיוחדת של החתונה:

אילו החתונה היתה רק טקס של עריכת חוזה לשותפות־חיים גשמיים בין איש לאשתו, הרי היא לא היתה גורם מכריע בבניית הקשר בין הבעל לאשה.

כי כל חוזה שותפות למרות היותו מסמך בעל ערך וחשיבות, מכל מקום הוא רק הקדמה והחלטה לביצוע ההסכם, והעיקר והתכלית הוא – העתיד, הימים שלאחר חתימת ההסכם בהם מבצעים את הסכם השותפות להלכה למעשה.

שונים הם פני הדברים בקשר הרוחני שבין הבעל לאשתו – שבחופה עצמה (בטקס החוזי עצמו) מתבצע הסכם השותפות, שנעשה חיבור ואיחוד שתי הנשמות להוויה רוחנית אחת.

זאת ועוד: בניית קשר בין אנשים, וגם בניית קשר גשמי־גופני בין בעל לאשה – אינו נוצר ברגע אחד, אלא בפעולה מתמשכת ורב שלבית, צעד אחר צעד בונים שני הצדדים יחסי אימוץ וקירבה, עד שבסופו של דבר הם מגיעים אל הפיסגה העליונה ושוררים ביניהם יחסי ידידות ואימון מוחלטים ואמיתיים.

אבל בקשר הנשמתי – ברגע אחד ממש, ברגע החופה וענידת הטבעת על אצבע האשה – נוצר החיבור בין הבעל לאשתו.

זהו, אפוא, הכוח האדיר והעצום הטמון במעשה הפשוט של הקידושין שבחתונה:

רגע אחד לפני החופה הבעל והאשה היו שני יצורים רוחניים נפרדים לגמרי, ולא היה ביניהם קשר רוחני פנים־נשמתי, וברגע האחד והיחיד של החופה, רגע נתינת הטבעת מהבעל לאשה – נעשית הפעולה הנשגבת והמהממת – חיבור ואיחוד מושלם שאין כמוהו, ששני הנשמות נעשות כ"בשר אחד", מקשה רוחנית אחת.

כוח מעשה החתונה

ג. יתרה מזו – הכוח הבונה והמאחד את בני הזוג ליחידה רוחנית נשמתית אחת, הוא גוף מעשה החתונה, כאילו שאנו אומרים שעצם מעשה חתימת החוזה מגלם בתוכו כוח עצום וגדול לאחד בין שני הצדדים.

וגם כאן אנו רואים את הפלא הנדיר והמיוחד שבחתונה – שאין דוגמתו בשום הסכם או חוזה אחר:

כל החוזים הינם רק אישור בכתב על הסכמה של שני הצדדים לבצע עיסקה או שותפות מסוימת, ומובן שלחוזה עצמו, לפיסת־הנייר עליה חתומים שני הצדדים, אין שום כוחות ואנרגיות המסייעות למימוש ההסכם, אלא רק הוכחה ששני הצדדים רוצים לבצע את ההסכם, והכוח למימוש ההסכם נובע ותלוי אך ורק במעשי שני הצדדים לאחר החתימה.

לכן, אנשים שיש ביניהם אמינות מוחלטת, ואין האחד חושש שמא רעהו יפר את ההסכם – אין חותמים על חוזה, כי לנייר החוזה עצמו אין סגולת פלא וכוחות המסייעים לביצוע החוזה, וכאשר אין בעיה של אמינות – אין בו שום צורך.

שונים הם פני הדברים בנישואין:

הכוח של בני הזוג להיות "אחד" נובע מה"חוזה" עצמו, מה"חופה" עצמה, כלומר: לא רק שהאיחוד ביניהם נוצר בעת החופה, אלא הוא נוצר על־ידי החופה, במעשה החופה טמון כוח ואנרגיה שהוא המבצע את האיחוד ביניהם, והופכם לבני־זוג.

לכן כאשר בני הזוג מחליטים לבנות חיי משפחה, אסור להם להתחיל לחיות יחד עד שהם יעשו חופה וכו', ולכאורה: אם יש נאמנות מוחלטת בין שניהם לחיות יחד – מדוע הם חייבים לבצע את ההליך הפורמלי של החופה?

הלא כמו שבכל הסכם אחר כשקיימת אמינות בין הצדדים הם מוותרים על כתיבת חוזה והם סומכים על ההסכם שבעל־פה, כך גם בנישואים כשיש אמינות ביניהם הם יוכלו לוותר על החופה?

אלא, החופה שונה מכל חוזי השותפות, בכך שהיא היוצרת את האיחוד הפנימי בין בני הזוג – לכן ללא חופה, למרות ההסכמות שביניהם הם לא נעשים בני־זוג, כי אין את הכוח שיחבר אותם למקשה אחת.

להלן נרחיב בביאור הדבר – מהם באמת הכוחות המיוחדים הטמונים במעשה החופה.

החתונה נותנת כוחות אין סופיים

ד. בנוסף לדברים הנפלאים האמורים לעיל – יש בחתונה עוד פלא עצום ונשגב, המתגלה לנגד עינינו על ידי התוצאה של החתונה – קיום "פרו ורבו":

לידת ילדים לעולם, היא פעולה מיוחדת שאין כמותה בשאר פעולות ומעשי האדם. שכן, בכל מעשיו האדם אינו בורא ויוצר דבר חדש, הוא רק מגלה כוחות ותכונות הקיימות בעולם.

לדוגמא: צורף אינו יוצר ומהווה את הזהב, גוש הזהב היה קיים גם קודם, והצורף בסך־הכל משנה את מראהו החיצוני, בזה שהוא יוצק מהזהב תכשיט. וכך גם בשאר מלאכות האדם.

אבל הבאת ילדים היא יצירה חדשה לגמרי, נולדו חיים חדשים בעולם, נולד יצור חי שלא היה קיים קודם[3].

בנקודה זו, בעצם, נעוץ ההבדל הכללי והשורשי שבין הבורא לנבראים:

שאר כל מעשי הנבראים הינם בבחינת "יש מיש", הם פועלים בתוך הישות הקיימת בטבע, יוצרים ובונים את העולם מתוך המרכיבים והיסודות הקיימים בו, והם אינם יכולים להוות דברים חדשים שאינם קיימים בטבע;

ואילו הבורא בכוחו לחדש ולהוות "יש מאין", ליצור דברים חדשים שלא היו קודם.

אולם, שונים הם פני הדברים בלידת ילדים שבמעשה זה יש לנבראים (בשותפות עם הקב"ה[4]), כוחות עליונים ונשגבים, מעין כוחותיו המופלאים של הבורא:

כשנולד תינוק, התהוה בעולם יצור חי חדש שלא היה קודם, והלא זה ממש התהוות "יש מאין", יצירת חיים חדשים שלא היה להם שום קיום קודם. ומבואר בתורת החסידות[5] שלצורך זה האדם מקבל "כוח עליון, כוח אין סוף ברוך הוא, שלמעלה מעלה מהטבע", ועל ידי זה הוא יכול להשתתף בהווית היש מאין.

את הכוח המיוחד הזה, מקבלים בני הזוג דווקא בעת החופה[6].

אם־כן, שוב אנו רואים את סגולתה הפלאית של החתונה, והכוחות הנשגבים שהיא מעניקה.

דקדוק בקיום מנהגי החופה

ה. אמנם, על מנת שהפעולות הרוחניות הללו שבחתונה יתבצעו בשלימות ויפעלו פעולתן, נצטווינו על־ידי חז"ל לקיים מספר דברים, מנהגים שונים, שמטרתם היא להעניק למעשה הגשמי הפשוט של הקידושין – ענידת טבעת על יד האשה – את המימד הרוחני הנשגב (של חיבור הנשמות וקבלת כוח האין־סוף ללדת ילדים).

לכן, מובן שרצוי להקפיד על קיום כל פרטי ודקדוקי המנהגים כולם ללא יוצא מן הכלל.

לאחר שסיימנו את ה'מבוא', נמשיך לבאר, בעזרת־ה', את משמעות כל המנהגים – החל מבחירת השידוך ועד לחתונה – ונראה כיצד כל מנהג ומנהג מכשיר את בני הזוג למעשה הנפלא והנשגב של החופה.

הערות