ודבק באשתו והיו לבשר אחד

א. הציווי להתחתן מופיע בתורה בספר בראשית[1]: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד".

הפסוק נאמר כהמשך לבריאת חוה, כמסופר בתורה[2]: "ויפל ה' תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו גו' ויבן גו' אשה גו' עצם מעצמי בשר מבשרי גו'", ובהמשך לכך כותבת התורה הוראה כללית לכל האנשים והנשים בכל הדורות העתידים: "איש כו' דבק באשתו, והיו לבשר אחד".

לכאורה הדברים תמוהים:

הלא הטעם המקראי שבעטיו אדם וחוה נישאו זה לזה נכון רק לגביהם עצמם, וה"על כך' שממנו נובע הציווי לכל איש ואשה להתחתן – תמוה, כי איזה דמיון יש בכלל בין אדם וחוה לכל איש ואשה זולתם?

הרי אדם וחוה היו גוף אחד מלכתחילה, כי חוה נוצרה מגוף האדם – "עצם מעצמי בשר מבשרי" – ומכאן מובן מדוע עליהם לדבוק זה בזו, אך שאר הזוגות לא היו מלכתחילה גוף אחד. אם כן, מה משמעות ה"על כן" הלז? מדוע העובדה שאדם וחוח נישאו זה לזו, מחייבת גם את כל בני־זוג האחרים להינשא[3]?

שני מישורים ב"עצם מעצמי"

ב. הדברים יובנו על־פי הנחת היסוד של הספר המובאת בפרקי ה'מבוא' שלבעל ואשה יש נשמה אחת – ולכן:

בזה שחוה היתה "עצם מעצמי" מהאדם, יש לאמיתו־של־דבר שני מישורים: המישור הגשמי – שהיא היתה מצלעו הגשמית של האדם, והמישור הרוחני – שלאדם ולחוה היתה נשמה אחת, ונשמת חרה היא "עצם מעצמי" – חלק מנשמת האדם. הקשר בין אדם וחוה היה אפוא כפול: שניהם היו גם עצם גשמית אחת וגם עצם רוחנית אחת – נשמה אחת.

לפי זה נבין את הטעם המקראי שעל כל הזוגות שבעולם להנישא – שכן אף־על־פי שהם אינם בעלי עצם גשמית אחת כאדם וחוה, הרי הם כאמור בעלי מהות רוחנית אחת. נשמה אחת, ומכאן שהציווי חל גם עליהם.

במלים אחרות. מאחר שהבעל והאשה הם בחזקת "עצם מעצמי" שמשמעותו נשמה אחת – "על כן יעזוב את איש אביו ואמו גר ודבק באשתו והיו לבשר אחד". למרות שהאיש והאשה אינם מציאות גופנית גשמית אחת. בכל זאת במישור הרוחני הקשר ביניהם זהה לקשר שהיה בין אדם וחוה שהיו בעלי נשמה אחת. לכן עליהם להתחתן ולדבוק זה בזו.

הערות