מנהג הקידושין בזמננו

א. המנהג לקדש ב"טבעת", הינו מנהג עתיק יומין, והרמ"א כותב על כך בשולחן ערוך[1]: "נוהגין לקדש בטבעת, ויש להם טעם בתיקוני הזהר"[2].

במפרשים מצאנו כמה טעמים למנהג הקידושין בטבעת, ומהם:

א) "משרשי המצוה כו' שתתן אל לבה לעולם שהיא קנויה לאותו האיש, ולא תזנה תחתיו, ולא תמרוד בו, ותתן אליו יקר והוד לעולם, כעבד לאדוניו כו', ומהיות המצוה מה שזכרתי, נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת"[3].

כלומר, מקדשין בטבעת כדי שיהיה לאשה זיכרון תמידי שהיא נשואה – בכך שלעולם תהיה טבעת על אצבעה.

ב) כדי שהנתינה לאשה תהיה מושלמת, ולא ישאר לבעל חלק בחפץ שבו נעשים הקידשין[4]:

הדין הוא שכל נכסי האשה הרי "פירותיהם", זכות השימוש שבהם, הוא של הבעל ולא של האשה, כמו שכתב הרמב"ם[5]: "כל נכסים שיש לאשה כו' הבעל אוכל כל פרותיהם כו' אבל בגוף (החפץ) כו' אין לו (לבעל) כלום כו'".

האשה היא אמנם הבעלים על "עצם" הנכס, אבל זכות השימוש בחפצים שלה נתונים לבעלה. הדבר דומה לאדם שהשכיר חפץ לחבירו, שהבעלות על החפץ היא של המשכיר (האשה), וזכות השימוש בו הוא של השוכר (הבעל). ועל־פי־זה כאשר אדם מקדש את אשתו בכסף הרי הכסף לא ניתן לאשה בנתינה מושלמת, שכן זכות השימוש בכסף (הפירות שמהכסף), נשאר בידי הבעל ואינה עוברת וניתנת לאשה.

שונים הדברים בטבעת, היות שהבעל אינו עונד את הטבעת, שהרי היא על אצבע האשה, ויתירה מזו – אסור לבעל לענוד את הטבעת של האשה, שכן הדין הוא ש"לא ילבש גבר שמלת אשה"[6], הרי נתינת הטבעת לאשה היא נתינה מושלמת, שרק האשה עונדת אותה ולא הבעל.

לכן נהגו לקדש בטבעת, כי בטבעת האשה מתקדשת בכך שהיא מקבלת את זכות השימוש (ה"פירות") בטבעת[7].

החתן עונד את הטבעת על אצבע הכלה

[לפי זה יובן המנהג שהחתן עצמו עונד את הטבעת על אצבע הכלה.

הרי היה מספיק שהכלה תקבל את הטבעת בידה, ומדוע יש דגש מיוחד שהבעל יענוד את הטבעת על אצבע האשה?

אלא, כיון שקידושי הטבעת אינם בשווי הכספי של הטבעת, אלא בזה שהיא משתמשת בטבעת, לובשת (עונדת) אותה (ולא בעצם הטבעת), והדין הוא שאשה המתקדשת ב"לבוש", הקניין חל רק לאחר שהיא משתמשת בו – "אם קידשה בכלי (לבוש) לא הוה קידושין עד שתשתמש בכלי"[8], לכן יש צורך שהבעל יענוד את הטבעת על אצבע הכלה,

כי רק כשהטבעת לבושה על אצבע האשה, והאשה השתמשה בטבעת, נעשה קנין הקידושין].

ב. על פי תורת הקבלה והחסידות[9], יש לעצם הטבעת, לצורתה ולשמה. קשר מהותי עם הנשואין[10].

טבעת עגולה: טבע(ת) ו(עיגול) מעל הטבע

ב"טבעת" שני סמלים, בעלי משמעויות הפוכות, האחת בצורתה והאחרת בשמה:

א) צורת הטבעת – עגולה, מבואר בקבלה שעיגול רומז על דרגה רוחנית עליונה שמעל העולם:

הוזכר קודם (בעניין צורת החופה) שדבר מעוגל שאין לו קצה וסוף רומז על דרגה אלוקית עליונה הנקראת "סובב כל עלמין", שאין לה קצה וסיום בעולם, כי מתוך עליונותה אין היא חודרת לתוך ופנימיות העולם, והיא נמצאת מעליו – מקיפה וסובבת אותו.

ב) מהות הטבעת – "לבוש" על האצבע, ומבואר בחסידות ש"לבוש" שהוא מותאם על־פי מידת האדם, הוא רמז לדרגה רוחנית המותאמת לערך האדם, דרגה השייכת לעולם.

וגם השם שלה – "טבעת" הוא מלשון טבע, שזה רמז לדרגה אלוקית ששייכת לדרגת העולם.

ענידת הטבעת בקידושין מסמלת על שתי הפעולות הנפעלות בקידושין:

1) התאחדות של הרובד הגשמי־גופני של הבעל והאשה – שזה רמוז בשם הטבעת (טבע העולם, גשמיות) ובמהות הטבעת (לבוש דרגה המותאת לגשמיות העולם).

2) התאחדות של הרובד הרוחני־נשמתי של הבעל והאשה (והמשכת כוחות אלוקיים שמעל הטבע – שזה רמוז בצורת הטבעת (עיגול, דרגה שמעל העולם).

חיבור הטבע ומעל הטבע

ג. זאת ועוד[11] שתי הפעולות (חיבור הרוחניות והגשמיות) רמוזות בטבעת אחת, כי יש לחבר ולמזג בין שתי הרבדים הללו גם יחד. שכן קיימת מעלה בזה ומעלה בזה והשלימות היא בצירוף שניהם גם יחד.

הדברים מוסברים באריכות בשער האירוסין ועוד.

יש להם טעם בתיקוני זהר

ד. מעניין: הרמ"א כותב על מנהג הטבעת דבר שאינו רגיל: "יש להם טעם בתיקוני זהר", למרות שבדרך־כלל אין דרכו של בעל השולחן ערוך והרמ"א, אנשי ההלכה, להביא דברים מהקבלה.

במיוחד כשיש מחלוקת בין הקבלה והזהר לתלמוד, שההלכה היא, בדרך כלל, כדעת התלמוד ולא כדעת הקבלה[12].

ובכל־זאת כאן, בטבעת, מזכיר הרמ"א את הקבלה, כי בטבעת פני הדברים שונים מבשאר המקומות, כי הטבעת, סיבתה העיקרית היא קבלית – המבארת את המשמעות המיוחדת שבטבעת כאמור.