מדוע האשה אינה עונה על הקידושין?

א. בעת נתינת הטבעת אומר הבעל לאשה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". ואילו האשה שותקת ואינה עונה מאומה לדברי בעלה[1].

הדברים מעוררים תמיהה – מדוע שהאשה לא תענה ותאמר בפירוש אני מקבלת את הקידושין ואני מסכימה להתחתן?

ואף־על־פי שגם ללא דברי האשה הקידושין תקפים, מכיון ששתיקת האשה מלמדת שהיא מסכימה ורוצה להתחתן. כמו שאמרו חז"ל: "שתיקה כהודאה"[2], מכל מקום היה עדיף לכאורה, שהאשה תענה בפה מלא שהיא מסכימה להתקדש (ראה הערה 1)?

אולם סיבת הדבר נעוצה במהות הקידושין[3].

הוסבר קודם בפרק ה'מבוא לחיי הנישואין', שהקידושין יוצרים קשר מהותי ופנימי בין הבעל לאשה – איחוד נשמותיהם להוויה אחת.

אולם קיים קושי גדול לחוש בקירבה רוחנית זו, שכן, הקירבה הגשמית שנוצרת בחתונה מעלימה על הקירבה הרוחנית, כיון שהאדם הוא גשמי וחומרי והגשמיות תופסת אצלו מקום חשוב ונכבד ולהיפך הרוחניות נעלמת ונסתרת (כמבואר לקמן בשער האירוסין).

וכדי להרגיש את המעשה הרוחני של החתונה, יש לבטל ולהכניע את הגוף הגשמי שלא יעלים על המעשה הרוחני.

"שתיקה" ענינה ביטול והכנעה, שהרי השותק הוא עניו ושפל שאינו מבליט את עצמו ומראה את גדלותו ומדבר, אלא להיפך הוא שותק ומקשיב לזולתו. אדם ששותק יכול להפנות את תשומת ליבו "להקשיב" גם לדברים אחרים.

בענייננו – השתיקה מבטלת את רגשות החומריות של הגוף, ואז האדם יכול "להקשיב", כלומר: להתבונן בתוכן הרוחני והפנימי שבחתונה, הפעולה האלוקית הרוחנית שבנשמה. [ומדוע דווקא האשה היא השותקת ולא האיש?

כי האיש מייצג את ענייני הנשמה ואשה מייצגת את ענייני הגוף[4], ולכן האיש (הנשמה) מדבר ומקדש והאשה (הגוף) שותקת ומקשיבה, כי המטרה היא שהגוף "יקשיב" לנשמה].