טהרה וקדושה במעשה הגשמי

א. ההשקפה היהודית שוללת נזירות והתרחקות בין הבעל לאשתו, אדרבה, הציווי הראשון, שבראש סולם תרי"ג המצוות, הוא[1]: "זכר ונקבה ברא אותם גו', ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה".

אולם, דווקא בשל החשיבות העליונה שבקירבה בין הבעל לאשה, מחייבת התורה לעשות הכנה רוחנית נאותה, על מנת להשיל את היצר הגשמי והחומרי שבמעשה זה, ולהגיע למצב של טהרה, למעשה שהוא בעצם מצוה אלוקית, מעשה של קדושה וטהרה, ולא בעל אופי גופני גרידא.

בפרשת "אחרי" שבספר "ויקרא"[2] אומרת התורה:

"ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו'", ונתבארו פרטי הדינים בארוכה בדברי חז"ל[3]. הציווי הוא להרחיק בין הבעל לאשתו בימי הנידה והטומאה, ורק לאחר הטבילה – ב"מעין ובור מקוה מים – יהיה טהור"[4] – שוב נוצר הקירוב ביניהם.

חז"ל רואים בשמירה הקפדנית על הלכות נידה חשיבות מרובה, ואמרו במשנה[5]: "קינין ופתחי נידה הן הן גופי הלכות". אי שמירה על הלכות נידה גורמת לעונשים חמורים, כדברי המשנה[6]: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן", ואחת מהן על שאינן זהירות בנידה.

מחזוריות בבית היהודי

ב. חכמינו ז"ל הסבירו את טעם המצוה – כדי לשמור על החיבה שבין בני הזוג, ובלשון התלמוד[7]: "מפני מה אמרה תורה: נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעת ימים, כדי שלא יהא רגיל בה, ותהא חביבה על בעלה כבשעת כניסתה לחופה".

סודה וקיסמה של המשפחה היהודית נעוץ במחזוריות המיוחדת שבבית היהודי. בדומה ללבנה – שמחזורה המלא הוא חודש ימים, מתוכם – מחצית היא מתעלה ומתחזקת להוסיף אור, עד שהיא מגיעה אל השיא והשלימות, ואז, במחצית השניה, היא הולכת ומתמעטת ונחלשת, עד שהיא נעלמת לגמרי.

כך גם במשפחה: יש פרק זמן בו יש מצב של בחינת "נעלם", שיש ריחוק בין בני הזוג, כדי שבעת שיגיע פרק הזמן של הקירבה יהיה חביבות "כבשעת החופה".

טוב ורע בעירבוביא

ג. המהות הפנימית שבטומאת "דם הנידה" על פי תורת הקבלה והחסידות[8]:

בעולמנו הגשמי קיים עירוב תחומין: טוב ורע משמשים בעירבוביא. אין מקום שיש בו רק טוב או להיפך, אלא הכל מעורבין זה בזה. אין רע בלא טוב ואין טוב בלא רע.

גם בתוך תוכו של כל אדם קיים עירוב תחומין של הטוב והרע: כמבואר בספרי המוסר והחסידות[9] שלכל אדם יש שתי נפשות: נפש אלוקית – יצר טוב, ונפש הבהמית – יצר הרע.

האדם שרוי במאבק בין שני יצריו:

הנפש האלוקית שואפת להתעסק אך ורק בדברים רוחניים, אלוקיים וקדושים, עבודת ה', לימוד התורה וקיום מצוות ומעשים טובים; והנפש הבהמית והגוף הגשמי שואפים להיות שקועים בעניינים גשמיים וארציים, אכילה ושתיה, ושאר מיני תאוות ותענוגות העולם הגשמי.

המאבק הוא תמידי וחריף ביותר, שכן בכל עת ובכל שעה כל אחד מושך לאפיק הפכי ומנוגד לגמרי מזולתו, "זה לעומת זה"[10]:

היצר הטוב מושך אך ורק לכיוון הטוב והקדושה, ורוצה שהכל יהיה קודש לעבודת ה', ובאותה שעה מושך הגוף הגשמי והיצר הרע לצד הנגדי.

בספר התניא[11] מתואר המאבק הזה כמלחמה על כיבוש "חבל ארץ" – גוף האדם:

"הגוף נקרא עיר קטנה, וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת, שכל אחד רוצה לכובשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות: האלוקית, והחיונית הבהמית שמהקליפה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו".

מאבק בחיי היום יום

ד. לכאורה כיצד אפשרי למצוא פתרון למאבק הזה:

היות שהאדם הוא בעל גוף גשמי בעל צרכיים גשמיים, הרי הוא מחוייב לעסוק בדברים גשמיים כדי להתפרנס ולקיים את גופו וביתו הגשמי; אולם מצד שני – הנשמה שואפת להתנתק מהגשמיות והחומריות, ולהתעלות מעלה מעלה אל הפיסגה הרוחנית העליונה, דביקות בבורא, והתעסקות בתורה ומצוות בלבד.

אם נאמר לאדם: אל תעבוד ואל תתעסק בעניינים הגשמיים, אלא שב בביתך, ועמול מבוקר עד ערב בלימוד התורה וקיום המצוות, הרי כדברי המשנה[12]: "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה, וגוררת עמה עוון", משום שלא יהיה לו ממה להתקיים ולפרנס את הגוף וצרכיו הגשמיים; ואם נאמר לו: צא לרחובה של עיר, לשוק וכדומה, עמול ועסוק בעניינים הגשמיים ומהם תתפרנס, הרי הוא עלול "להסחף" אל החומריות והגשמיות, תענוגות ותאוותו העולם הגשמי והחומרי, ולשקוע בהם, "ולשכוח" את הרוחניות והקדושה, עד שהוא עלול להגיע למצב של חטא ועון נגד רצון הקב"ה[13].

העיסוק בגשמיות כ"מילוי חובה" בלבד

ה. מהי העצה והפיתרון למנוע את בילבול החושים – לחיות עם ערכים רוחניים, וגם לא להיות מנותק מהגשמיות?

העיסוק בעניינים הגשמיים צריך להיות רק על מנת "לצאת ידי חובה", ולא באופן ש"שקועים" ומונחים בהם. ואילו החיות, המרץ וההתלהבות צריכים להיות אך ורק בעניינים הרוחניים והאלוקיים – תורה ומצוות ומעשים טובים.

כי, אדם שעוסק בדברים הגשמיים בחיות והתלהבות, במהרה "שוקע" בתאוות ותענוגות העולם הגשמי, ושוכח את הנשמה האלוקית והדברים הרוחניים;

אולם כאשר העיסוק בגשמיות הוא רק כעבד הממלא את חובותיו, וללא שום תענוג והתלהבות, הוא אינו "שוקע" בתאוות הגשמיות, ועיסוקו בדברים הגשמיים יהיה אך ורק בפרק זמן מינמלי, כפי שנחוץ לו באמת כדי להתפרנס, וביתר הזמן הוא יהיה מונח ושקוע, כל כולו, במרץ והתלהבות, בעבודת ה',

יגיע "כפיך" כי תאכל

ו. על העיסוק בפרנסה הגשמית נאמר בספר התהילים[14]: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך".

יש להבין מדוע נאמר "יגיע כפיך" ולא "יגיע ראשך"? והלא העולם זקוק גם לעיסוק של הראש, לצרכי מחקר המפתחים את העולם ודואגים לקיום האנושות ועוד, וכמו כן יש אנשים רבים שהפרנסה היחידה שהם יכולים להשיג היא מעבודה שכלית – עבודת הראש, כגון אנשי המדע ועוד, ולא מעבודה פיזית – עבודת כפיים?

מבואר במפרשים[15] ש"כפיים" ו"ראש" אין משמעותם למושג הפשטני והמוחשי של ידים וראש, אלא הכוונה למושג המהותי־פנימי שביד וראש: כפיים – אברים חיצוניים, ו"ראש" – כוחות וחושים פנימיים ומרכזיים.

והכתוב – "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" – מלמדנו: שהעיסוק בפרנסה צריך להיות אך ורק בחיצוניות, ולא להיות מונח ושקוע בעסקי הגשמיות בפנימיות, לא להשקיע בעבודה את "ראשך".

הוי אומר: "יגיע כפיך" – מותר לעבוד, ואף להתיגע בעבודה הגשמית כדי שיהיה פרנסה, וזה כולל את היגיעה בחוכמה ובשכל, אולם היגיעה צריכה להיות אך ורק במעטפת החיצונית של הגוף. אבל הפנימיות, אסור שתהיה שקועה בפרנסה, אלא עליה להיות מנוטרלת מהיגיעה הגשמית, וכל כולה צריכה להיות מקודשת לעבודת ה' – "לשמש את קוני"[16].

בעל הבית – פועל

הדבר דומה להבדל מהותי הקיים בין פועל שכיר, לבעל העסק:

שכיר – גם אם הוא עושה את מלאכתו נאמנה ומקדיש את כל כוחותיו להצלחת העסק, הרי לאמיתתו אין מצב העסק נוגע לו, ובסוף היום, עם תום עבודתו הוא הולך לביתו ושוכח מכל ענייני העסק, כי באמת, אין מצבו של העסק נוגע לו בפנימותו, אלא בחיצוניות בלבד;

ואילו בעל הבית – מונח ושקוע כל כולו בעסקיו, ומצב העסק מטריד את שלוותו ומנוחתו, וגם כאשר הוא אינו נמצא בעסק פיזית, הוא חושב אודותיו, ואפילו כשהוא ישן הוא חולם אודותיו…, כמו שכתוב[17]: "רעיונך על משכבך סלקו", "מה שהיית מהרהר ביום כו' עלו על משכבך" – כי הוא שקוע ומונח באמת ובעומק נפשו בעסקיו.

ועליו נאמר בתהילים: "יגיע כפיך כי תאכל", שלמרות שהוא בעל העסק הרי הוא צריך להיות שקוע בזה רק ב"כפיך", בצורה חיצונית כמו פועל שכיר, ולא להיות שקוע ומונח בהם בעומק נפשו כבעל הבית[18].

כי הבעל הבית האמיתי הוא הקב"ה, הוא הדואג לפרנסת וכלכלת כל העולם כולו. כמו שנאמר[19]: "הוא נותן לחם לכל בשר כו', ומשביע לכל חי כו'", ואילו האדם, גם אם הוא בעל העסק.

הרי באמת הוא רק פועל של הקב"ה, וכאמור לעיל שפועל, גם פועל אמיתי ונאמץ, אין מצב העסק מטריד את שלוותו, והוא שקוע בזה בחיצוניות בלבד.

תורתך קבע, ומלאכתך עראי

ז. הדברים האמורים מופיעים בשולחן ערוך "הלכות משא ומתן" כהדרכה לאדם כיצד עליו להתייחס לעסקיו הגשמיים[20]: "לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי, כדי פרנסתו בלבד, ו(אילו) תורתו (תהיה) קבע", ובתלמוד[21] מופיעים הדברים בתמצית: "עשה            תורתך קבע ומלאכתך עראי".

לכאורה במבט ראשון הדברים תמוהים: כיצד ניתן לצוות את האדם שמלאכתו תהיה "עראי", בה בשעה שהוא מחוייב על פי דין תורה לפרנס את אשתו ובני ביתו, וכדי להתפרנס בדרך כלל,

יש צורך לעסוק בפרנסה בעיסוק של "קבע", שעות ארוכות, ולא מספיק לעבוד ב"מלאכתך עראי"?

מה גם שמפורש בחז"ל (שם), שגם מי "ששנה פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", קיים מצוות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"[22], אף על פי שלכאורה אדם כזה שלומד רק מעט בבוקר ומעט בערב, וכל יומו הוא טרוד בפרנסה, הרי פרנסתו היא "קבע" ולא "עראי"?

אלא המשמעות ב"קבע" וב"עראי" אינה כמותית, כמה זמן מוקדש לתורה וכמה זמן לפרנסה, אלא איכותית – היכן לבבו ונפשו של האדם במצב של "קבע" והיכן הם במצב של "עראי":

גם אדם שעוסק שעות ארוכות בענייני הפרנסה, יכול שפרנסתו

תהיה "עראי", אם עיסוקו הוא רק בשביל "לצאת ידי חובה", והוא מתנהג כפועל הממלא את חובתו וכאדם שצווה לעסוק בגשמיות כדי לפרנס את בני ביתו, אבל ה"קבע" האמיתי של נפשו, החיות והמרץ שלו קבועים אך רק בדברי התורה.

זהו, אפוא, הפתרון למצוקה הקשה, בה האדם שרוי במאבק בין גופו לנפשו:

אדם רשאי וצריך לעסוק בצרכי הגוף והפרנסה, אך ללא "קביעות", ללא מרץ והתלהבות. החיות וההתלהבות צריכים להיות אך ורק בענייני שמים.

דם טמא – התלהבות בגשמיות וקרירות ברוחניות

ח. במדה מסויימת, עירוב התחומין שבין הרוחניות לגשמיות, משתקף בעניין הטומאה שבאשה – דם הנידה:

"דם הנידה", נובע מריבוי ושפע של דם בגוף האשה, עד שעודף הדם נפלט ויוצא החוצה מהגוף.

הדם הוא מקור לחיי הגוף הגשמיים, כמו שנאמר[23]: "נפש הבשר בדם היא", "הדם הוא הנפש"[24]. הדם הוא כוח החיים, החיות, החמימות וההתלהבות, שבגוף     הגשמי. ואכן בשביל שהגוף יחיה הוא זקוק לכמות מסויימת של דם[25], שהדם מספק חיות והתלהבות לקיום הגוף.

אולם בנידה, שיש עודף דם בגוף, שכמות הדם שבגוף היא יותר מהכמות הנחוצה לגוף, זה טמא, כי המשמעות הפנימית בעודף הדם היא, יותר מדי מרץ, חיות והתלהבות בגוף ובעניינים הגשמיים, ומצב כזה מביא לטומאה וניתוק מאלוקות.

ליתר ביאור:

אכן לצורך חיי הגוף יש צורך בדם, וכן במשמעות הפנימית שבדם – חיות והתלהבות, שלצורך קיום העולם הגשמי צריך שחלק מחיותו ומירצו של האדם יופנה לעניינים גשמיים, לצורך חיי הגוף הגשמי, כי אילו החיות תהיה רק בדברים רוחניים, הגוף והעולם הגשמי לא יוכלו להתקים;

אולם הפסול הוא כאשר יש עודף דם, שהמשמעות שבזה שיש יותר מדי חיות והתלהבות בגשמיות, שהעיסוק בעניני העולם אינו כפועל העושה מלאכתו אך ורק כדי להרויח את פת לחמו לצורך קיומו, אלא כ"בעל עסק", השקוע בהתלהבות, במרץ ובתענוג בעסק.

ממצב כזה נוצרת "טומאה", כי מתוך ה"שקיעה" וההתלהבות בגשמיות מגיעים בדרך ממילא לניתוק מהרוחניות.

זו היא, אפוא, המשמעות הפנימית שבטומאה בדם הנידה: התלהבות ורתיחה מוגזמים בגשמיות, המביאה לקרירות ואדישות רוחנית, וממילא לטומאה.

נידה – נד וריחוק

גם בשם "נידה" נרמז הקרירות והריחוק מהקדושה האלוקית:

"נידה" הוא מלשון נידוי וריחוק[26], ריחוק בין בעל לאשתו, וריחוק בין הקב"ה ליהודי [שבמדרשי חז"ל על שיר השירים הם מכונים בעל ואשה]. כי, ריבוי הדם ריבוי העיסוק בענייני החולין, מביא למצב של "נידוי", ריחוק בין יהודי להקב"ה.

למה הטומאה באשה?

[ט. הסיבה שטומאת דם הנידה היא באשה ולא באיש:

בתורת הסוד[27] האשה מכונה – גוף, והאיש מכונה – נשמה (גם פעולותיהם בבית, הפעילות הגשמית מתבצעת בדרך כלל על ידי האשה, והאיש עוסק יותר בלימוד התורה).

לכן סימני הטומאה, עודף הדם, מופיעים באשה – גוף, ולא באיש – נשמה.

אולם הלימוד והמוסר השכל שבדבר – לא להיות שקוע בגשמיות – ברור שהוא לכולם, לאשה ולאיש כאחד].

צבע אדום

י. בשולי הדברים נוסיף ונבהיר פרטים נוספים בדבר:

הטומאה היא רק כאשר הדם הוא בצבע אדום לחלוטין[28]:

צבע אדום מורה על התלהבות (כעס ורתיחה). וכאמור, האיסור והטומאה אינם בעצם העיסוק בגוף ובגשמיות, אלא בעיסוק בהם שמתוך חום והתלהבות יתירים, שהם צריכים להיות מופנים אך ורק לענייני קדושה.

ולכן כאשר שופע דם אדום מהגוף, שזה מראה על מצב שיש יותר מדי חום ולהט בענינים הגשמיים, זהו דבר פסול וטמא.

"טמאה שבעת ימים"

יא. דין טומאת נידה מן התורה הוא לשבעה ימים[29]:

תכונות הלב והרגש של האדם מחולקים לשבע מידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות[30], והטומאה קיימת שבעה ימים כנגד שבע המידות.

ללמדך: כאשר יש הרבה דם בגוף, כלומר כאשר יש יותר מדי חמימות והתלהבות בעניינים הגשמיים, זה פוגע ומטמא את כל תכונות האדם, כל שבע מידותיו[31].

יב. טומאת דם הנידה התחילה לאחר חטא עץ הדעת, כדברי חז"ל[32]: "עשר קללות נתקללה חוה" לאחרי חטא עץ הדעת, ואחת מהן היא דם הנידה[33].

בחטא עץ הדעת נוצר עירוב הטוב והרע

הסברת הקשר התוכני והמהותי שבין חטא עץ הדעת לנידה[34]:

בחטא עץ הדעת לא נוצרה מציאות הרע, שהרי מעצם הבריאה היה בעולם גם רע[35], אלא שלפני החטא הטוב והרע היו מנותקים זה מזה, הטוב היה בפני עצמו והרע בפני עצמו, ובחטא עץ הדעת נוצר העירוב והחיבור בין הטוב לרע.

וכמו שכתוב בספר תורה אור[36] על הפסוק[37]: "לדעת טוב ורע", שלפני חטא עץ הדעת: "גלוי וידוע שזה טוב וזה רע, ומובדל הרע מן הטוב כו', וכמאמר המבדיל בין קודש לחול כו', ואינם מתערבים יחד", אבל לאחר החטא נעשה: "תערובת הטוב עם רע, שהרע יונק מהטוב והטוב מהרע, והיו לאחדים כו', שהטוב מעורב עם הרע ממש".

הסברת הדברים:

המציאות הנוכחית של אדם עם נשמה רוחנית ועם גוף גשמי, היתה קיימת גם לפני חטא עץ הדעת, אולם הגוף היה שונה ממצבו הנוכחי, כי לפני חטא עץ הדעת, כשהאדם היה בגן עדן היו לו רצונות טובים וחיוביים בלבד[38], לדברים קדושים ורוחניים, וממילא התעסקות הגוף בצרכיו הגשמיים, לא היתה יכולה לסחוף אותו לעשיית מעשים נגד רצון הקב"ה, כי הוא היה קשור אך ורק לטוב וקדושה, ולא היה לו שום קשר או נטיה לכוחות הטומאה;

אולם לאחר החטא נוצר העירוב של הטוב והרע, ולגוף הגשמי יש קשר אל הרע[39], הרי על ידי התעסקות הגוף בגשמיות העולם, תענוגות העולם הזה "מושכות" אותו, והוא נהפך חומרי וגס, ועד שהוא יכול לחטוא נגד רצון הקב"ה.

לכן רק לאחר חטא עץ הדעת החלה טומאת דם הנידה: "דם הנידה", מורה על תגבורת החום והלהט בעניינים גשמיים וחומריים, וזה נעשה כתוצאה מחטא עץ הדעת שמאז ביכולת האדם לרצות רק בחומריות וגשמיות, מצב המביא לריחוק מקדושת התורה והמצוות.

מעלת הטבע הגשמי של היהודי  

יג. דם הנידה יוצא מחוץ לגוף[40]:

אף על פי שגם היהודי יכול להגיע למצב של התלהבות והתלהטות בגשמיות וחומריות העולם, ולקרירות בדברי הקדושה,

ועד למצב החמור של חטא ועוון, מכל מקום סוף סוף היהודי יתעורר וישוב בתשובה שלימה לפני בורא העולם, וההתלהבות תשוב להיות אך ורק בעניינים האלוקיים.

ויתירה מזו – השינוי לטובה בא מתוך טבע הגוף עצמו, ולא רק מתוך הנשמה האלוקית או התעוררות רוחנית מלמעלה.

וזהו שכתוב[41]: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", שהיהודי עצמו, גופו הגשמי, הינו "קדוש", ולכן טבע הגוף הגשמי דוחה החוצה את כל הדברים שהם נגד הקדושה[42].

כפי שאנו רואים זאת במצב הנידה:

למרות שריבוי הדם מורה על תוספת חיות והתלהבות בגשמיות, הרי בסופו של דבר, הגוף עצמו, מצד טבעו, פולט ומוציא החוצה את יתרת הדם.

ומזה אנו למדים בנוגע לעניננו:

מעלה מיוחדת יש ליהודי – גם כאשר הוא מגיע אל השפל, ונסחף לדברים לא רצויים, הרי סוף סוף מצד הטבע הגשמי שלו הוא מתנקה ומזדכך, והוא חוזר להיות טהור וקדוש, "גוי קדוש", גוף שמצד טבעו החיות וההתלהבות היא אך ורק בדברים אלוקיים.