יפוצו מעיינותיך חוצה

בדורנו כבר מוסכם ומקובל שעל אף שבעבר חל איסור לגלות סודות התורה, משום "כבוד אלקים הסתר דבר", הנה עתה בדורות האחרונים, מאז דורו של האריז"ל החי – נשתנו הדברים, ע"פ קביעתו[1] ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה". וביחוד מאז התגלות הבעש"ט, שהגאולה תלוי' בכך שיפוצו מעיינות החסידות חוצה.

יתר על כן, מאז יסוד תנועת חב"ד ע"י הוד כ"ק אדמו"ר הזקן, אשר פעל במסירות נפש דרך חדשה בעבודת ה' – להמשיך ולהחדיר אלקות בפנימיות הנבראים – בחכמה בינה ודעת, ולא להסתפק באמונה בלבד בבחינת מקיף, מני אז החלה הפצת המעיינות עד "חוצה" – גם לאנשים רחוקים, בכדי שגם המוח והשכל של הנפש הבהמית, יהי' חדור אף הוא בדברי אלקים חיים.

וביחוד עתה בדורנו, בנשיאות נשיא דורנו הוד כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שיל"ו, שהורה וציוה להפיץ ולגלות תורת החסידות בהיקף חסר תקדים, ובהנהגתו הגיעו ומגיעים דברי אלקים חיים לכל העולם כולו בלי שום הגבלה כלל.

והנה, הפצת המעיינות כרוכה גם בציון שמו ובהאדרתו של הרבי כהסמכות העליונה בכל הקשור בהתגלות תורת החסידות, ומבוססת על חיזוק האמונה ברבי.

כי עצם ועיקר ענינה של תורת החסידות, אינה ההשכלה והחקירה שבה, זו אינה אלא לבוש לעצם מהותה, והלומד חסידות אך ורק בשביל השכלתנות והחקרנות שבה, כמחקר פילוסופי גרידא, הריהו בגדר "ונוקב שם הוי'"[2] ח"ו, וכידוע הפירוש החסידי בזה[3]. אבל מהותה האמיתית של החסידות היא המסר האלקי שבה – גילוי עצמותו ית', ודבר זה מושג אך ורק ע"י לימוד החסידות המבוסס על ההתקשרות והאמונה ברבי – המגלה את פנימיות התורה בעולם, זן ומפרנס את האמונה בלב כל ישראל[4].

הפצת המעיינות – בשורת הגאולה

כבר הוזכר לעיל (בפ"ד) שבשיחת ש"פ שופטים שנת תנש"א ביאר הרבי מה"מ שיל"ו את ענין גילוי פנימיות התורה בדור זה, דור האחרון לגלות והראשון לגאולה, כי תורת החסידות היא תורתו של משיח, והרבי נשיא הדור, המגלה ומלמד את פנימיות התורה, הוא המלך המשיח ש"נביא גדול הוא קרוב למשה רבינו"[5], ובתנחומא[6] משמע שהוא נביא גדול ממשה, שעל ידו "תחזור הנבואה לישראל" כלשון הרמב"ם באגרת תימן, "ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח" כנ"ל.

וכמבואר שם, שבכדי שיוכלו לקבל את הגילויים האלקיים דימות המשיח באופן פנימי, צריכה להיות ההתחלה בזה בעבודה עתה בזמן הזה – גילוי פנימיות התורה בחכמה בינה ודעת, ע"י נשיא הדור שהוא נביא הדור, עיין שם באריכות.

והמסקנה שם בלשונו הקדושה (בסי"א): "ישנה ההוראה כנ"ל שצריכים לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב"ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור, שיהי' ה"שופטיך" ו"יועציך" ונביא הדור, שיורה הוראות ויתן עצות וכו' עד הנבואה העיקרית – הנבואה ש"לאלתר לגאולה" ותיכף ומיד ממש "הנה זה (משיח) בא".

ובהמשך שם מבאר הרבי מה"מ וזלה"ק: "ועפ"ז ישנו גם המענה על השאלה ששואלים על כך שמדברים לאחרונה שהגאולה באה תיכף ומיד ממש. לכאורה, כיצד זה [הדיבור בסגנון זה] יכול לעבור ולהצליח בצורה חלקה כל כך? כיצד יגיבו בני הבית על זה, ומה יאמר העולם על כך?!

והמענה הוא, שאילו היו עניני הגאולה חידוש, אולי הי' מקום לשאלה, אבל היות שהגאולה אינה חידוש דבר אלא כל עניני הגאולה התחילו כבר, וכבר נמשכו ונתקבלו בעולם הזה הגשמי התחתון שאין תחתון למטה ממנו, לא יהי' פלא כאשר הגאולה באה תיכף ומיד ממש" עכלה"ק.

ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", כמו בגאולה הראשונה – אם הי' מאן-דהו אומר: "די לי אם אעבוד את ה' כמו בתקופת האבות – לפני מתן תורה, ואקיים מצוות בבחינת "ריחות" בלבד ! … וכי טוב אני מאבותינו"?!

ברור כשמש שטענות ממין זה הן הבל ורעות רוח, ומקורן – מקור נכפש – טענות היצר, וכן אם ימנע אדם מללמוד פנימיות התורה – תורת החסידות בטענה: וכי אכשור דרא?!… וכו' –

כך גם הבא בטענה שעדיין אסור לפרסם שהרבי הוא מלך המשיח – חי וקיים, והוא יגאלנו, ויטען שבזמנו הורה הרבי שלא לפרסם במפורש את זהות הגואל… הרי זה כמי שבמקום להניח תפילין יעסוק עתה בפיצול המקלות בשקתות המים כדי להמשיך מוחין עליונים (כמו יעקב אבינו לפני מתן תורה, כמבואר בחסידות)…

ועתה הנה ברור – שהפה שאסר בזמנו, הוא הפה שהתיר והורה ודרש במפגיע "לפרסם לכל אנשי הדור שזכינו שהקב"ה בחר ומינה בעל בחירה וכו' . . ותיכף ומיד ממש – הנה זה (משיח) בא", ואנו אין לנו אלא דברי בן עמרם.

קידוש השם

וכאן המקום להתייחס לטענה של אלו אשר תואנה הם מבקשים, וכוונתי לטענה החוזרת ונשנית – מפי כמה מאנ"ש שיחיו, שכאילו פרסום שמו של הרבי כמלך המשיח, וכן פירסום אמונתנו שהרבי איש אלקים שלמעלה ממגבלות הטבע ושהוא חי וקיים בחיים נצחיים, הנה כל זה גורם לחילול השם, ומרחיק ציבורים מסויימים מתנועת חב"ד, ולפיכך צריך להימנע מהזדהות עם האמונה הנ"ל, ובמיוחד שלא להכריז ברבים הכרזת "יחי אדוננו" וכדומה.

והנה טענות אלו תמוהות ומופרכות מעצם מהותן, היעלה על הדעת שהאדם הנעלה שהתפרסם בכל העולם כהגאון וחכם הדור, צדיק וישר דרך, המוסר את נפשו באהבת ישראל בעד כל אחד ואחת מישראל ללא פדות… יקטן ערכו בעיני הציבור, דוקא בגלל שאלפים ורבבות מתלמידיו וחסידיו אוהבים אותו ומעריצים את שמו באמונה שלימה שלמעלה מטעם ודעת ומוכנים למסור את נפשם בעד כל הגה היוצא מפיו או תנועת אצבע שלו?!

הרי אדרבה ככל שיגדל וירבה ציבור המאמינים בו – שהוא איש אלקים וגדול מרבן שמו, וככל שציבור זה יהי' איכותי יותר (רבנים, תלמידי חכמים, אינטלקטואלים, אנשי חסד וכו'), הרי זה יגדיל את כבודו של הרבי, וקרנו תרום בכבוד! וכבר אמרו המושלים[7]: "קול המון כקול שד-י". וכדאיתא בתניא[8]: "והנה גם מי שלא ראה את המלך מעולם ואינו מכירו כלל אעפ"כ כשנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחוים לאיש א' תפול עליו אימה ופחד".

נתאר לעצמנו אילו כל אנשי חב"ד בעולם כולו, מקטנם ועד גדולם, רבנים חסידים ואנשי מעשה, היו כ-ו-ל-ם מאוחדים באמונתם ובהערצה (שלמעלה מטעם ודעת) ברבי מלך המשיח שיל"ו, תוך אמונה מוחלטת ואיתנה בבשורת הגאולה ובחייו הנצחיים, איזה קידוש שם שמים הי' נגרם בזה, ובלי ספק שהי' זה מרשים עמוקות את כל עם ישראל, וסוחף את כולם להצטרף אליהם.

וכמו שפירש רש"י[9] ביחס לאומות העולם, כאשר הם "רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד, לפי שהעובדי כוכבים אלוהו של זה לא כאלוהו של זה ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, ומתגיירין שם, שנאמר: שם יזבחו זבחי צדק".

הוה אומר, שאחדות ותמימות דעים באמונה ברבי – איש האלקים, תמשוך את המוני בית ישראל להצטרף אל המאמינים.

"חילול השם" מהו?

"חילול השם" – משמעו להתייחס אל בעל השם בהתייחסות של חול, של זילות, של העדר הכבוד והערכה, או לגרום לכך שאחרים יתיחסו אליו בזילזול וכו', אבל מה ענין החילול במקום שמקדשים ומעריצים ומכבדים את שמו של הרבי כאיש אלקים ? !

אדרבה, ככל שנשתדל להציג את הרבי כפי האמת – כאיש קדוש שהוא מעל מגבלות הטבע, וכלשון הרבי בעצמו: "שמצד עצמו הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור", ושהקב"ה בחר בו ומינה אתו כנביא הדור הממשיך והמשלים את דרכם ובנינם של רבותינו נשיאינו נביאי הדורות שקדמו, הרי בזה נקדש את שמו, כי חזקה וברית כרותה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם, וכולם יודו ויכרעו ברך לפני האמת האלקית הצרופה, כשיראו שכל החסידים מאמינים כאחד באמונה אחת ב"משה איש האלקים" – הרבי מלך המשיח, כי ריבי-רבבות חסידים אינם יכולים לטעות!

ולפיכך אי אפשר להשתחרר מההרגשה שהטוענים נגד פירסום שמו של הרבי כמלך המשיח בטענת "חילול השם" – מתכוונים לחילול השם של עצמם, כי חסרה להם אמונה וביטחון בצדקת דרכם כחסידי חב"ד, ואינם מקיימים את ההלכה הראשונה בשו"ע "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת"[10].

ומתוך שאיפה להראות "שפויים", ומהפחד להשמע כ"פאנטיים", ומהרצון למצוא חן בעיני מעריצי "גדולים" אחרים – מוכנים הם להציג את הרבי באופן של היפך האמת, כאדם בשר ודם בעל חסרונות ובן תמותה רגיל ח"ו, השווה לכל בני אדם על מעלותיהם ועל חולשותיהם רח"ל.

כל אמונה נבחנת בתוצאותי', ויעידו מאות ואלפים רבים של יהודים שהתקרבו ליהדות ע"י בשורת הגאולה אשר בפי מאמיני הרבי מלך המשיח שיל"ו, ולעומתם – הנמנעים ומתנגדים לפירסום נצחיותו המשיחית של הרבי – לא ראינו בקהילותיהם את בעלי התשובה הרבים ההולכים בעקבותם…!

אך עם כל זה, ועל-אף כל הנאמר, אין לספר בהיפך שבחם של ישראל, ולאמיתו של דבר, אין כאן מחלוקת ח"ו בקרב אנ"ש – בין שני בעלי עקרונות, כי מדובר כאן בעיקרון אחד – היינו, האמונה שהרבי הוא מלך המשיח – חי וקיים לנצח, והוא יגאלנו. וישנם המאמינים המאמצים את העיקרון הזה עפ"י מה שלמדו בתורת החסידות, ולא עוד אלא שגם משתדלים להפיץ ולפרסם אמונה זה עד כמה שידם מגעת.

וישנם אלו שאינם מאמצים אמונה זו, או שמקבלים רק את חלקה עכ"פ – מכל סיבה שהיא. וגם אלו שאינם מתנגדים כלל לעיקרון הנ"ל, אך מתנגדים עכ"פ – להפצתה ופירסומה בקרב הציבור הרחב.

אבל אף אחד בקרב אנ"ש אינו מציג עקרון מנוגד ח"ו לאמונה ברבי מלך המשיח. ולכן נראה לנו, כי רפיסות המחשבה הנ"ל של כמה וכמה מאנ"ש, אינה אלא כלפי חוץ, ובתוך לבם פנימה, הנה כל חסידי חב"ד – גם אלו שהם בבחינת "ונהי בעינינו כחגבים"[11], החוששים להפגין את אמונתם – מאמינים בה' וברבי משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו תיכף מי"ד ממ"ש.

הערות