רבי מאיר בן ברוך – המהר"ם מרוטנברג

רבי מאיר בן ברוך, המהר"ם מרוטנברג, נולד בעיר וורמס, והיה מגדולי רבני ישראל בתקופת הראשונים ומאחרוני בעלי התוספות. הוא חי בשנים ד'תתקע"ה- ה"נ"ג (1215-1293)

הוא למד בצרפת אצל רבי יחיאל מפאריס, וגם אצל רבי יצחק בן משה, בעל האור זרוע.

משסיים את לימודיו שב לגרמניה, כיהן כאב בית דין במקומות שונים, חידש חידושים בתורה על פי גילויים מיוחדים שגילו לו בחלומותיו. עיקר מפעלו הרוחני של המהר״ם הוא השו״ת שלו.

קינתו המפורסמת על שרפת התלמוד בפאריס, ״שאלי שרופה באש לשלום אבליך", נכתבה על משקל ״ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך״ של רבי יהודה הלוי, והיא נאמרת בבתי הכנסת בתשעה באב.

המהר״ם חיבר פיוטים נוספים, וכן פירושים לסדרי זרעים וטהרות במשנה.

ובסופו של דבר נחשב כרבה של כל יהדות אשכנז.

את שארית ימיו בילה המהר"ם בכלא

בזקנותו החמירו הרדיפות על היהודים בגרמניה, ועם זאת אסר הקיסר על אזרחי גרמניה להגר לארץ אחרת. ובכל זאת המהר״ם כמו יהודים רבים אחרים עזב את גרמניה וחפץ לעלות לארץ ישראל. כשהגיע לאיטליה הלשין עליו מומר אחד שהיגר לאיטליה וגרם להחזרתו לגרמניה ולכליאתו בכלא באלזס. הקיסר רודולף הראשון תבע סכום עצום כדי לפדות אותו, ומהר״ם לא הסכים בשום פנים שסכום זה ישולם, כדי שלא תהפוך סחטנות השלטונות למשתלמת. הכלל התלמודי שהנחה אותו היה ש״אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם״[1]. כתוצאה מכך היה כלוא עד סוף ימיו, שבע שנים לאחר מאסרו.

רבי מאיר סבל מאוד בהיותו במאסר, כשהוא מתגעגע למשפחתו ולקהילתו ובמיוחד לארץ ישראל, בה שאף לשכון. אולם רוחו הייתה חזקה ולימודי התורה שלו החיו אותו. הוא אמר, כי מכיון שגמר אדם בדעתו למסור נפשו על קידוש ה', אין הוא  מרגיש את הצרות המכות והעינויים ואפילו כל מיתה שיעשו לו!

ואכן כל שנות מאסרו המשיך המהר״ם בלימוד, כתב חידושי תורה וענה לשאלות שהופנו אליו.

כתיבת ספר תורה בכלא 

צער גדול היה לו על שלא יכול לקרוא בתורה בשבתות, מאחר שלא היה לו ספר תורה בכלא, אולם נעשה לו נס ונתגלה לו אחד מי"ב ספרים שכתב משה רבינו לשנים עשר השבטים, וממנו העתיק מלה במלה וכתב ספר תורה. ספר תורה זה נמצא כיום בבית הכנסת "אלטנוי שול" בפראג שבצ'כיה.

ומספרים שיום אחד, התגלה אליו ה'מגיד', ועודדו.

אולם הוא השיב לו "אני מקבל הכל באהבה; רק דבר אחד חסר לי, כי אני משתוקק להתאחד עם אחיי ולעלות לארץ ישראל.

ואז הציע לו ה'מגיד': לכתוב ספר-תורה, שהרי התורה היא תכנית הבריאה של העולם כולו כולל ארץ-ישראל, ואותיותיה כוללות שישים ריבוא נשמות ישראל. וכך יוכל להתאחד עם ישראל אחיו ונשמתו תשכון בארץ-הקודש.

המהר״ם נפטר בכלא

המהר״ם נפטר בכלא בי"ט באייר שנת ה'נ"ג.

גם אחרי פטירתו סירבו השלטונות לאפשר את פדיון גופתו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו, הואיל רבי זיסקינד אלכסנדר ווימפן שהיה עשיר גדול לתרום את רוב רכושו כדי לפדות את גופתו של המהר"ם, ואת גווילי ספר התורה שכתב הכניס לבית מדרשו של רש"י. ותמורת זה זכה להיקבר ליד המהר״ם.

בספר "היום יום" ז' אלול, מעיר הרבי הריי"צ, שאדמו"ר הזקן הורה לכתוב "פצוע דכא" (פרשת "כי תצא") באל"ף כמו בספר התורה שכתב המהר"ם מרוטנברג כפי שראה בעיר וורמס, וכמו שהוא בספר התורה שהגיה עזרא הסופר, שגם אותו ראה כשהיה בעיר פראג.

אמנם המהר"ם לא זכה לעלות לארץ-ישראל, אולם נשמתו, שהתאחדה באותיות ספר התורה שלו, זכתה לחדור לגווילים הקדושים של ספר התורה שכתב.

על מצבתו של המהר״ם נכתב:

״ציון הלז לראש מרנא ורבנא, מאיר בן הרב ברוך אשר תפשו מלך רומי בארבעה ימים לר״ח תמוז שנת ארבעים ושש לאלף הששי ונפטר בתפיסה י״ט באייר שנת חמישים ושלש ולא נתן לקבורה עד ארבעה ימים לירח אדר שנת שישים לאלף הששי״.