א. ל״ג בעומר – יום שמחה

בענין השמחה בל"ג בעומר מובאים כמה טעמים, ומהם:

א תלמידי רבי עקיבא, אשר ״מתו מפסח ועד עצרת״[1], ״פסקו מלמות״[2].

ב זהו ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי[3] – יום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי[4], אשר הורה לשמוח ביום הסתלקותו[5].

כל הענינים בתורה מדוייקים לחלוטין. צריך לומר אפוא, שיש קשר מהותי בין שני האירועים הללו, בנוסף לכך שרבי שמעון בר יוחאי הוא תלמידו של רבי עקיבא.

ויש להבין: מהו הקשר בין העובדה שתלמידי רבי עקיבא ״פסקו מלמות״ לבין ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי?

ולכאורה, זהו דבר והיפוכו: רבי שמעון בר יוחאי היה אחד מחמשת תלמידי רבי עקיבא אשר נותרו בחיים ו״הם העמידו תורה״[6]. כלומר, השמחה על כך שתלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות מדגישה של״ג בעומר הוא היום שבו רבי שמעון בר יוחאי והתלמידים האחרים, האחרונים, של רבי עקיבא נותרו בחיים – וזהו ההיפך מהסתלקות רבי שמעון בר יוחאי!

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: ביום הסתלקותו של צדיק באים לידי ביטוי ״כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו״[7], שאלה הם חייו האמיתיים[8], ומובן, שביום ההסתלקות[9] הוא מגיע לשלימותו[10], וכל זה מאיר בגילוי.

וכיון שעבודתו של רבי שמעון בר יוחאי היתה להיפך מכ״ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו[11], היתה זו עבודה שגרמה ל״פסקו מלמות״, כדלהלן – לכן יום ההילולא, כאשר שלימות עבודתו מאירה בגילוי, הוא היום שבו ״פסקו״ – ל׳׳ג בעומר[12].

אך יש להבין: כיון שמבין חמשת תלמידי רבי עקיבא היתה דוקא הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי בל״ג בעומר, צריך לומר, שהענין של ״פסקו מלמות״ קשור במיוחד אליו, יותר מאשר לארבעת התלמידים האחרים –

ובמה שונה רבי שמעון בר יוחאי בענין זה מארבעת התלמידים האחרים של רבי עקיבא?

ב. תלמידי רבי עקיבא – ״לא נהגו כבוד זה בזה״

כדי להסביר זאת יש להקדים ולבאר את מאמר חז״ל[13], שכ״ד אלף תלמידי רבי עקיבא ״לא נהגו כבוד זה לזה״. כי לכאורה תמוה:

הרי רבי עקיבא הוא בעל המאמר ״ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה״[14]. וכיצד ייתכן, שתלמידיו – אשר תורת אמת מכנה אותם תלמידי רבי עקיבא – לא ינהגו כבוד זה לזה?

אחד ההסברים לכך הוא[15]: לכל אחד מתלמידי רבי עקיבא היתה דרך משלו להבין את תורת רבו[16], ובהתאם לכך הוא עבד את ה'. אצל האחד היה העיקר – אהבת ה', אצל האחר – יראת ה׳ וכדומה. וכל אחד מהם היה חדור כל כך[17] באופן לימודו ועבודתו, עד אשר כל אחד חשב, שמי שאינו הולך בדרך זו, שלימותו נפגמת. ובהיותם תלמידי רבי עקיבא, אשר היה ״נלהב״ בענין ״ואהבת לרעך כמוך״, לא הסתפק כל אחד מהם בעלייתו מחיל אל חיל בעצמו, אלא השתדל להשפיע על כל חביריו שגם הם יעבדו את ה׳ דוקא בדרכו שלו.

וכאשר התלמידים האחרים לא קבלו דרך זו, בהיותם בטוחים בדרך העבודה שלהם – אז ״לא נהגו כבוד זה לזה״: בהיותם אנשי אמת, ולא ח״ו ״אחת בפה ואחת בלב״[18], לא היה יכול להיות ביניהם רגש אמיתי של כבוד זה לזה, כיון שלדעתו פגומה השלימות של עבודת ה׳ אצל חברו.

ג. מסירות נפש – חודרת בכל

בהיותם תלמידי רבי עקיבא, מובן, שאופן זה של עבודתם, להיות חדורים כל כך בדרך העבודה שלהם, עד כדי אי־קבלת אפשרות של שלימות גם בדרך אחרת – יש לו שורש גם בעבודתו של רבי עקיבא בעצמו.

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: רבי עקיבא חי כל ימיו בתשוקה לענין של מסירות נפש, כמסופר בגמרא[19], שרבי עקיבא אמר לתלמידיו: ״כל ימי הייתי מצטער.. מתי יבוא לידי ואקיימנו״.

מסירות נפש מקיפה וחודרת לאדם כולו. כאשר ארם נמצא בעבודה של מסירות נפש, אין שום כח או פרט בנפשו שאיננו חדור במסירות נפש זו.

וזה היה אופן עבודתם של כ״ד אלף תלמידי רבי עקיבא:

הם קבלו מרבי עקיבא תשוקה זו למסירות נפש, ולכן כל ענין בעבודת ה׳ היה חדור אצלם במסירות נפש, והשפיע וחדר אל כל מציאותם. הם התמסרו לענין זה בכל לבם ונפשם, עד כדי כך שלא היה מקום באותה שעה לשום ענין אחר.

ד. שלימות מסירות הנפש – ״שוב״

למרות זאת, בלי להתחשב במעלה הגדולה של עבודתם, לא היה זה בשלימות לפי הכוונה הראוייה.

עבודה זו של מסירות נפש בלבד מביאה את האדם לידי ״רצוא״ – הרצון ״לצאת״ מן העולם ולהגיע אל הקדוש־ברוך־הוא בכלות הנפש. ולכן, למרות שעבורם זוהי מעלה נפלאה – עבודה מתוך מסירות נפש – אין זאת הכוונה בשלימותה, כי הכוונה העליונה היא שמסירות הנפש, ה״רצוא״, תרד ותביא יותר ל״שוב״, להמשכת אלקות למטה[20]. ולכך מגיעים דוקא באמצעות עבודה מסודרת, שעל־פי טעם ודעת.

ויש לומר, שזהו הפירוש הפנימי של מאמר חז״ל¹³״וכולן מתו.. מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם״: כיון שעבודתם היתה באופן של מסירות נפש ו״רצוא״, היה העולם, למטה, ״שמם״ – הוא לא היווה מקום ש״ישב אדם שם״, אלא כמדבר דקדושה[21], לא היתה המשכת אלקות בקביעות למטה.

וזה היה חידושם של חמשת התלמידים, אשר ״הם העמידו תורה״ – עבודה של ״שוב״[22].

בודאי היתה גם אצל תלמידים אלו, תלמידי רבי עקיבא, מסירות נפש. אך אצלם היה זה אדרבה, באופן של שלימות כפי שהיה אצל רבי עקיבא רבם, שעבודת ה״רצוא״ שלו היתה באופן של ״נכנס בשלום (והביאה לידי) ויצא בשלום״[23]: מסירות הנפש וה״רצוא״ שלו היתה מלכתחילה, כאשר ״נכנס״, באופן של ״בשלום״ – באופן שהגיע לאחר מכן לידי ״יצא בשלום״, ״שוב״. רצונו להתעלות אל הקדוש־ברוך־הוא בכלות הנפש ללא שום הגבלה הביא אותו לידי תוספת של חיות עד כדי שלימות, בעבודה של המשכת אלקות למטה.

ה. ל״ג בעומר – ח״י באייר

ויש לומר בדרך הרמז, שזהו ההסבר לכך של״ג בעומר חל בח״י באייר:

ידוע המאמר של רבותינו נשיאינו[24] לגבי ח״י אלול, שזהו היום אשר ״מעניק חיות״ לעבודה של ״אלול״. ובדומה לכך ניתן לומר בעניננו, שח״י באייר – ל״ג בעומר – ״מעניק חיות״ לעבודה הרוחנית של חודש אייר.

ההסבר לכך הוא: אודות החדשים ניסן ואייר ידוע[25], שניסן – החודש הראשון – הוא כנגד מדת החסד, ואייר – החודש השני – הוא כנגד מדת הגבורה.

שזהו אחד ההסברים לקשר שבין פטירת תלמידי רבי עקיבא לימי הספירה, שעיקרם בחודש אייר[26] – כי עבודת חודש אייר היא בקו הגבורה, העלאה ממטה למעלה, רצוא.

בא ל״ג בעומר ו״מעניק חיות״ בעבודה זו, שה״רצוא״ וההעלאה לא יהיו באופן המביא לידי ״למות״ ו״עולם שמם״, אלא אדרבה – הוא מביא חיות בעבודה זו, שהיא תביא לידי עבודה של ״שוב״[27] – ״נכנס בשלום ויצא בשלום״.

ו. רבי שמעון בר יוחאי – ״רצוא״ ו״שוב״

אופן זה של עבודה נמצא בגלוי אצל רבי שמעון בר יוחאי[28]:

בשלש עשרה שנות שהותו במערה, היה רבי שמעון בר יוחאי מבודד מן העולם, עד כדי כך שלא היה באפשרותו לקיים כמה מצוות מעשיות, והוא קיימן רק במשמעותן הרוחנית[29]. וזהו ״רצוא״. אך זה עצמו הביאו לידי כך[30], שבצאתו מן המערה, לא פעל מתוך התבודדות והתרחקות מישוב העולם, אלא להיפך – ״כל היכא דחוה מחי רבי אלעזר הוי מסי רבי שמעון״[31] (= כל מקום שפגע בו רבי אלעזר, רפאו רבי שמעון) – הוא הביא רפואה לעולם, ויותר מכך: ״אמר איכא מילתא דבעי לתקוני״[32] (= האם יש דבר מה הטעון תיקון) – הוא חיפש מה באפשרותו לתקן בתוך העולם.

כי אצל רבי שמעון בר יוחאי – אשר אמר ״מדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא״[33] – היתה בגלוי שלימות דרכו של רבי עקיבא רבו בעבודה הרוחנית, דרך של ״נכנס בשלום ויצא בשלום״.

כניסתו ושהייתו במערה – ״רצוא״ – הביאו לידי ״שוב״ – תיקון וישוב העולם.

ובדומה לכך בלימוד התורה שלו[34]: לפני שהותו במערה ״מקשי³²רבי שמעון בר יוחאי ומפרק ליה (=ומתרץ לו) רבי פינחס בן יאיר״ ו״תריסר פירוקי״.

ואילו לאחר המערה ״מקשי רבי פינחס בן יאיר ומפרק ליה רבי שמעון בר יוחאי״, ו״עשרים וארבעי פירוקי״ – כפליים לתושיה.

(משיחת ש״פ אמור, ערב ל״ג בעומר, תש״מ)

מקורות והערות