ידוע לכל שיש אנשים שמחים ויש אנשים עצובים עם סיבה או בלי סיבה, כי יש אנשים בעלי מרה שחורה (עצובים) ויש אנשים בעלי מרה לבנה (שמחים) מטבעם. אולם התורה מצווה: "עבדו את ה' בשמחה", ויש לנו הרבה דוגמאות מסיפורי המקרא והתלמוד והמדרשים על אנשים שמחים וטובי לב, אך הדוגמה הטובה ביותר היא דוד המלך שהיה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ארון ה' מבלי להתבייש מפני המלעיגים.

ואכן, השמחה בעבודת ה' אינה המצאה של החסידות אלא היא חלק חשוב בנגלה דתורה אלא שהחסידות מדגישה ומאירה עניין זה ביותר.

הבה נתבונן קודם כל בדברי הרמב"ם (בספר "היד החזקה" ספר הלכות) על עבודת השמחה בחג הסוכות בבית המקדש, דברים כדורבנות ואולי מפתיעים:

השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציוה בהן עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו. שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר: אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר: ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'. שנאמר: והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו' (סוף הלכות לולב).

לכאורה מדוע עבודת השמחה היא עבודה גדולה. מה קשה כל כך למחוא כפיים, לרקוד, לחייך, לצחוק, לשרוק, ואפילו להתגלגל על הרצפה?…

אפשר לטעון שאולי אלה רק דברים חיצוניים והשמחה האמיתית היא שמחה פנימית ולא כל אחד יכול להגיע לשמחה אמיתית ופנימית בקלות. בכל זאת, כידוע האדם נפעל לפי פעולותיו ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

אלא שגם בזה אין להסתפק. מיהודי נדרשת רמה גבוהה יותר של שמחה – שמחה בלי גבולות, עד שאדם יקל בעצמו, עד שיעשה מעשי שטות. שמחה המביישת אותו כביכול, שמחה המעוררת תמיהה ואפילו התנגדויות ומתנגדים, עד שאם הוא תלמיד חכם או איש חשוב ואפילו מלך הוא "מבייש" לא רק את עצמו אלא את האנשים החשובים שבסביבתו.

אולם דוקא זוהי השמחה האמיתית. זוהי השמחה הנדרשת מכל יהודי בכל מצב ומעמד שהוא. זוהי השמחה המעידה על רמת הענווה והביטול של האדם, שאין הוא בוש מפני המלעיגים.

הרמב"ם מלמד אותנו שאם אין אדם נוהג כך הריהו מגס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו והוא חוטא בכך, יתירה מזו הרמב"ם מכנהו "שוטה" (ולא בשטותא דקדושה שבזה הוא מחוייב).

ועכשיו הבה נתבונן בדברי הרבי שעושה לרובנו ככולנו "מהפכה" ממש, מהפכה במוחין ומהפכה במידות, ומוציא אותנו מגלות לגאולה ממש.

מסביר הרבי, אמנם עדיין יכול מישהו לחשוב לעצמו, שבגלל גדלותו בתורה כו', הריהו עושה "ליצנות" מעצמו, כאשר מטפח בידיו ורוקד ברגליו?!… ומה יאמרו על כך העומדים מסביבו – הרי בוז יבוזו לו!… לכך יש לנו מופת לרבים בדמותו של דוד המלך. דוד המלך שהיה מפזז ומכרכר בכל עוז ולא התפעל מדברי מיכל אשתו! בת מלך! אשה צדיקה! שבזה ולעגה לו. כידוע מיכל היתה אשה כשרה, אשת דוד מלך ישראל ובת שאול, וידוע שהיתה מניחה תפילין, דבר הדורש כמה תנאים, גוף נקי, שעבוד המוח והלב ושלטון המוח על הלב וכו'… דבר שאינו שייך כל כך לנשים, ואף על פי כן לא מיחו בה חכמים בגלל גדולתה… ופשיטא שהיתה מניחה תפילין כל היום, כמו שהיה נהוג בימיהם, וברור שהלעג שלה נבע מצד "שכל דקדושה"… אולם טעותה היתה גדולה! ומתשובתו של דוד המלך למדים הוראה נצחית היפך הנחות העולם!…

כשם שדוד המלך הנכבד ביותר בכל דורו היה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה', כך צריך כל יהודי!… ואפילו אדם כזה שעל פי תורה הוא נכבד ביותר – כדוד המלך!…

דרך השמחה הטובה ביותר היא בכל עוז – צריך למחוא כפיים!… צריך לרקוד ברגלים!… צריך לפזז ולכרכר בכל עוז לפני ה'!… צריך לשרוק!… צריך לשיר שירי קדושה משמחים ומשעשעים!… צריך לצאת מכל הגדרים דוגמת דוד המלך שהיה מכרכר בכל עוז לפני ארון ה' (מה שהיה קשה למיכל לקבל!). ודוגמת ר' יהודה בן אלעאי שהיה זורק את ההדסים כלפי מעלה (דוגמת להטוטן) כדי לשמח חתן וכלה. ואמנם רבי זירא אמר לו, שהוא מבייש את החכמים במעשה השטות שלו… אך לבסוף גילו כולם את קדושתו, כשבעת שנסתלק מן העולם הפריד עמוד של אש בינו לבין העולם. ועל כך אמרו: אהני ליה שוטיה לסבא, או אהני ליה שטותיה לסבא או אהני ליה שיטתיה לסבא. כלומר, שוט ההדסים שהיה שטות הקדושה שלו, היה גם שיטתו בחיים, וזה הועיל לו להיות איש קדוש ומיוחד. ללמדנו, שהשמחה בדרך של שטות שלמעלה מטעם ודעת, דוקא היא הדרך להביא את הגאולה.

וכדברי הרבי: כל העבודה היא להפוך השטות דלעומת זה לשטות דקדושה, ועל ידי זה נעשה נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, ועל ידי זה ממשיכים שיהיה לו יתברך דירה בתחתונים. וכמו הדירה הרי האדם דר בה בכל עצמותו ומהותו, הנה כמו כן הוא בתחתונים שהם דירה לו יתברך, הכוונה שממשיכים לא רק גילויים, כי אם נמצא בהם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא. וזהו תכלית בריאת והשתלשלות העולמות (הרבי, באתי לגני, י' שבט, תורת מנחם, חלק ב' עמ' 198-199).

עבודת ה' באופן של שטות דקדושה, אומר הרבי, נדרשת מכל יהודי, כי זוהי הדרך לנצח במלחמה, ולשם כך ניתנים לו כל הכוחות מלמעלה. וזה לשון קדשו:

ומאחר ומכל יהודי נדרש שעבודת ה' שלו תהיה באופן של שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת, לכך ניתנים לו מלמעלה האוצרות כמוסים וחתומים, שבהם גנוזות אבנים יקרות מדורי דורות, כדי לנצח במלחמה (הרבי, ספר השליחות עמ' 52).

ושמחה כזו שכרה בצידה… היא פורצת גדר, בוקעת מחיצות ופותחת שערים. ועל ידי השמחה למטה מתגלה השמחה העליונה, ואז מתחברים ומתערבים ומתכללים יחד כל האורות העליונים, עד שאין שום הבדל בין מעלה ומטה, ימין ושמאל… וכמו מלך בשר ודם כשיוצא מגדרו ומהגבלותיו מתגלה לקטן וגדול בשווה…

על ידי עבודתנו בשמחה אנו גורמים ל"יושב בשמים ישחק", ואז קץ שם לחושך, ומחושך כפול ומכופל באים לאור גדול "והיה לך ה' לאור עולם" (על פי שיחת הרבי – התוועדויות ה’תשמ”ח חלק ד עמ' 2190-2192, אדמו"ר הזקן – ליקוטי תורה עמ' 40).

כי הקב"ה הוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ולכן הכל כפתיים אצלו, והדרך להגיע לעצמותו היא על ידי ביטול הרצון, שלמעלה מטעם ודעת, ובחינה ומדרגה זו נקראת שטות. ולכן גם הנביא נקרא משוגע, כי התגלות הנבואה היתה בהפשטת הגשמיות – הפשטת הלבושים של המידות והשכל, ביטול הכוחות והחושים שלמעלה מטעם ודעת, כך שאין יצר הרע מתגבר עליו בשום דבר, שזהו תנאי הכרחי לנבואה (ע"פ "באתי לגני" ה'שי"ת). ולכן גם הרבי העיד על עצמו שהוא משוגע על משיח. ואשרי מי שזוכה להיות "משוגע דקדושה" ומזרז את ביאת המשיח. והעיקר, לא להתפעל מן המלעיגים… ומי שעוסק בקדושה למעלה מטעם ודעת, וזוכה להיקרא "משוגע" אשריו וטוב לו…

לכן צריכים להמשיך השכינה למטה בעולם מלשון העלם והסתר ע"י שטותא דקדושה דוקא (הרבי, ספר המאמרים, באתי לגני, חלק ב' עמ' קכ"ב).

עבודה זו צריכה להיות בראש מעייננו ובמיוחד בראשיהם של חיילי בית דוד, שכל זה צריך להשתלב בעבודה היחידה שנותרה לקבל פני משיח צדקנו כהוראת הרבי.