הגמרא  מספרת

תנו רבנן, מעשה וגזרה המלכות גזירה על ישראל שלא יעסקו בתורה. מה עשה רבי עקיבא? הלך והקהיל קהילות ברבים וישב ודרש. מצאו פפוס בן יהודה, אמר לו: עקיבא, אי אתה מתיירא מפני אומה זו? אמר לו, אמשול לך משל, למה הדבר דומה. לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, ראה דגים שהיו רצים לכאן ולכאן. אמר להם, מפני מה אתם רצים? אמרו לו: מפני הרשתות והמכמורות הבאות עלינו. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם, כדרך שדרו אבותיי ואבותיכם. אמרו לו: אתה הוא, שאומרים עליך פיקח שבחיות?  לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתייראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. ואף אנו כך, בזמן שאנו עוסקים בתורה, דכתיב בה (דברים ל): "כי הוא חייך וארך ימיך", אנו מתייראים, כשאנו פוסקין מדברי תורה, על אחת כמה וכמה. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה, וחבשוהו אצלו. אמר לו פפוס, אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לי שנתפסתי על דברים בטלים" (ברכות דף סא עמ' ב).

הסבר על הסיפור

הגמרא מספרת על המחלוקת שבין פפוס לרבי עקיבא, כשגויים גזרו גזירות על עם ישראל ורצו לבטלם מתורתם ומנחלתם. רבי עקיבא סבר שגם במצב של פיקוח נפש, אין להתחשב בדבריהם, וכמובן לא להתרפס לפניהם, אלא להמשיך ללמוד תורה ולקיים מצוות.

רבי עקיבא בחכמתו ידע ששנאת הגויים לעם ישראל היא שנאה בעצם, ומטרתם היא למנוע את קיומם וחיותם של עם ישראל. רבי עקיבא הבין שהתורה היא מקור חיינו וקיומנו, ואם נפסיק ללמוד לתורה, לא רק שהגזירות לא יופסקו אלא יתרבו. לעומת זאת, אם נתחזק ונרבה בלימוד תורה וקיום מצוות אז יש סיכוי גדול יותר שהגזרות יתבטלו.

לעומת זאת, פפוס, הוא "בן יהודה", ששינה שמו כדי למצוא חן בעיני המלכות, סבר שבגלל מצב של פיקוח נפש, צריך להפסיק ללמוד תורה עד יעבור זעם.

בסופו של דבר, גם רבי עקיבא וגם פפוס נתפסו. רבי עקיבא נתפס על דברי תורה, אולם פפוס נתפס על דברים בטלים.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה. גם בימינו כשאויבינו נלחמים בנו ומנסים לנתק אותנו מעל אדמתנו, אז יש מי שסובר כפפוס שאפשר לתת חלקים מארץ ישראל תמורת שלום, כביכול. אולם מי שהולך בדרך הרבי, משה רבינו של דורנו, שעמד בכל התוקף וזעק מקירות לבו שהתורה היא מקור חיינו והיא אוסרת עלינו למסור חלקים מארץ ישראל לאויבינו, הוא ממשיך את דרכו של רבי עקיבא המחזיק בתורה ובמצוותיה כי הם חיינו ואורך ימינו.

המשל של רבי עקיבא מזכיר את ההסבר של אדמו"ר הזקן על אהבת ה' בתניא (פרק מד). אדמו"ר הזקן מסביר, שיהודי מקבל חיותו מה' חיי החיים על ידי שנדבק בה' באמת, כי רק אצל ה' יש חיים, כמו שכתוב: ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד), וכמו שכתוב: החכמה תחיה (קהלת ז יב). ולכן לכל יהודי בנפשו האלוקית יש אהבה טבעית מסותרת לה'. והוא רוצה וחפץ להידבק רק בה' מקור חייו.

על ידי עבודה, אימון והרגל נכונים יוכל להגיע לאהבה זו בגילוי. לכן יהודי צריך להרגיל עצמו לדבר על אהבה זו ולחשוב על חיי החיים אין סוף ב"ה הרבה וללא הרף. ולדבר על זה בקול, שהקול מעורר את הכוונה. על ידי הקול אדם מעורר את מוחו לחשוב על כך בעומק, ועל ידי ההשגה השכלית הוא מעורר את כוונת הלב להרגיש מה שהוא חושב. וכשירגיל את עצמו תמיד לחיות, לדבר ולהרגיש את האהבה הזו, לחשוב שה' הוא חייו ממש; ועל פי זה יהיו כל פעולותיו במחשבה, דבור ומעשה – הרי שההרגל החיצוני שנעשה בלבושי הנפש: דבור ומחשבה, יהפך לטבע – דבר תמידי ומובן מאליו. וטבע זה שנקנה מהרגל ובעבודה נעלה מטבע שנולדים אתו. כי באהבה הטבעית שיש בנפש כל יהודי בירושה מאבותינו, מפני היותה מסותרת, אדם יכול לעבור עבירה, או שעבודת ה' שלו היא בקרירות. אך כשמעורר ומגלה את אהבת ה' המסותרת ובמיוחד את אהבת ה' כחייו ממש, זה משפיע עליו ללמוד תורה ולקיים מצוות ברצון באהבה בחשק ובשמחה, לעשות נחת רוח לה', ואז הוא נעשה מאושר.