פרשת-ויקהל-פקודי

בפרשיות “תרומה-תצווה” למדנו על ציווי ה’ למשה לעשות את המשכן וכליו. בפרשיות “ויקהל-פקודי” משה מוסר את דבר ה’ אל ראשי האבות.

מהו סוד פרה אדומה? מדוע שורפים את הפרה ונותנים באפרה עץ ארז, אזוב, תולעת שני ומים מעליהם? איך יתכן שהיא מטהרת את הטמאים?

בפרשת פקודי מדובר על משכן העדות. מהו משכן העדות? המשכן הוא המקום בו בחר ה’ להשרות שכינתו, הוא מקום המנוחה, עדות לישראל שנתכפר להם חטא העגל, ולמעלה מזה, עדות למשכן של מעלה.

כדי ללמוד את פרשת השבוע לעומק כדאי להיכנס לפרטים על ידי שאלות וחידות משעשעות. לפניכם חידון לשוני לפרשת ויקהל פקודי.


בשיחת הרבי לפרשת ויקהל פקודי מסביר הרבי שברוב השנים הפרשיות ויקהל פקודי מחוברות, וכאילו נעשות לפרשה אחת. ללמדנו שאמנם בגלוי ובחיצוניות כלל ופרט הם בסתירה זה לזה, אולם מצד העצם והפנימיות של בני ישראל ריבוי הפרטים אינו בסתירה לאחדות ופשיטות.

בשיחת הרבי לפרשת פקודי מסביר הרבי, שעל ידי העיסוק בתורת הבית שבכל התקופות – משכן, מקדש ראשון ושני – (תורה), אשר על ידי כך ״אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית״, על ידי כך ממהרים ומחישים את גילוי הבית השלישי בפועל, יגלה ויבוא משמים.

בשיחת הרבי לפרשת ויקהל מסביר הרבי, ששלימות הבית השלישי היא שאז תתגלה מעלת עבודתנו במשך תקופת הגלות. וזה מזרז ומעודד את עבודתם של ישראל לבנות בתוכם את המקדש והמשכן הרוחני.

מפרשת החודש העוסקת בחודש ניסן למדים שהכוונה והתכלית של בריאת העולם בתשרי במדידה והגבלה היא, שיהיה בעולם הגילוי של ניסן שלמעלה מהגבלה.

בפרשה זו יְלָדִים יְקָרִים, נְבָרֵר אֶת הָעוֹלָם וּנְזַכֵּךְ אוֹתוֹ, הֵן בְּהַעֲלָאַת כָּל הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁבִּרְשׁוּתֵנוּ לִקְדֻשָּׁה בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, הֵן בְּמַתַּן צְדָקָה הַשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת. כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהִקְרִיבוּ דְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים: בְּהֵמָה אוֹ סֹלֶת כו’ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַל יְדֵי זֶה הֶעֱלוּ אֶת כָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם לִקְדֻשָּׁה.

מפרשת שקלים למדים על מעלת מצות הצדקה ששקולה כנגד כל המצוות ומקרבת את הגאולה. שאין מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה. שהרי יהודי מקבל מעותיו מיגיע כפיו ויכול לקנות בהם את חיי נפשו, ובכל זאת הוא נותנם לה’ ועל ידי כך מעלה את כל נפשו החיונית לה’.

בפרשת ויקהל לְפָנֵינוּ שְׁנֵי אָמָּנִים מִשְּׁנֵי קְצוֹת הָעָם, בְּצַלְאֵל מִשֵּׁבֶט מְיֻחָס וּמִמִּשְׁפָּחָה מְיֻחֶסֶת וְאָהֳלִיאָב מִשֵּׁבֶט דָּן מִבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת הַפָּחוּת שֶׁבַּשְּׁבָטִים, וּבִשְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד בָּחַר הַשֵּׁם לַעֲסֹק בַּדָּבָר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר – עֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן, וּמִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים שֶׁגָּדוֹל וְקָטָן שָׁוִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

תכלית הכל היא התשובה אל ה’ והיחוד עמו. המשכן שתכליתו לכפר על חטא העגל מעיד, שהכוונה העליונה במעשה העגל מלכתחילה היתה, כדי שעל ידי חטא זה יגיעו למעלת התשובה. וכמו כן, תכלית המקדש שנחרב ונתמשכן פעמיים בגלל עונותיהם של ישראל, היא כדי שיגיעו ישראל למעלת התשובה, ורק בדרך זו יחזיר הקב”ה את המשכון לישראל באופן נעלה יותר מקודם החורבן.

פרשת ויקהל מספרת על בצלאל שה’ מילא אותו רוח אלוקים בחכמה ולחשוב מחשבות… חכמת בצלאל גדולה משל אהליאב, אך לעניין הוראת המלאכה הם שוים. שני חכמי לב אלה משני קצוות העם זוכים לעסוק במלאכת המשכן. ללמדנו, שגדול וקטן שוים לפני הקב”ה – “ולא ניכר שוע לפני דל”.

בדבר מלכות לפרשת ויקהל מסביר הרבי שההוראה למעשה בפועל מפ’ שקלים: שיש להוסיף בנתינת הצדקה, שהרי בצדקה יש כמה דרגות: מעשר, חומש, “כל אשר לאיש יתן בעד נפשו”.