קבלה-באור-החסידות

‘בריאה דכללות”: הספירות והעולמות, הגבול וה”ציור”, עברו ממצב של ”אין” למצב של “יש”. למרות שבגלוי זה נראה ממש כמו קודם (כמו שברגע התחלת ההריון לא רואים שום שינוי), אבל כאן העניו כבר “הולך לכיוון זה”, ”יש כבר על מה לדבר”.

“אצילות דכללות”: פירוש המילה “אצילות”, מלשון “האצלה והפרשה” (בניגוד ל”בריאה”, שהיא דבר חדש) הוא ש”האצילו” משהו ממה שהי’ קודם. לא התחיל כאן עדיין שום דבר חדש, ואפילו לא “מדברים על כך”. זהו עדיין המצב הקודם, מצב של “אין” מוחלט, אלא שזהו לא המצב הקודם כמו שהוא בכל תוקפו ובכל עצמותו, אלא רק ”האצלה” ו”הפרשה” של ”משהו” ממה שהי’ קודם. אבל אנו בהחלט נמצאים עדיין במצב הקודם.

ה”יש” המוגמר, שכאן “חותרים”כדי להגיע אליו הוא “עולם האצילות”. כלומר: לא מדובר כלל על שום “תפיסת מקום” לנבראים, ובוודאי שלא מדובר על נבראים בפועל. מה שכן מדובר כאן הוא על “ציור” והגבלה של “עשר ספירות” באלוקות גופא.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ”ש וידעת היום כו’ דע את אלקי אביך כו’ ומביאה ללב שלם כו’ שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ’ 312)

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ”ש וידעת היום כו’ דע את אלקי אביך כו’ ומביאה ללב שלם כו’ שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ’ 312)

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ”ש וידעת היום כו’ דע את אלקי אביך כו’ ומביאה ללב שלם כו’ שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ’ 312)

למעלה מ”כתר” (אך לפעמים כוללים גם אותו בתוך “כתר”, כשמדברים בצורה כללית יותר, ובכל אופן למעלה מ”עתיק ואריך”) ישנו עולם ה”עקודים” שבו “עשר אורות עקודים בכלי אחד”.

למעלה מעולם האצילות הוא “כתר עליון” המתחלק בפרטיות לשני חלקים: “עתיק יומין” ו”אריך אנפין. “עתיק” הוא “המדריגה התחתונה שבמאציל” ו”אריך” הוא “ראש וראשון לנאצלים”.

משה רבינו, צדיק יסוד עולם, עומד בתפילה בתחנונים לפני ה’ להיכנס לארץ, ואינו תולה בקשתו בזכות מעשיו הטובים, אלא מבקש מתנת חינם, ואם משה רבינו נוהג כך, ראוי לכל אדם להתפלל בלשון תחנונים ולבקש מתנת חינם.

מפרשת פינחס למדים, כשם שההריון הוא הכנה ללידה כך הגלות הכנה לגאולה. אי אפשר ללידה בלי הריון, ואי אפשר לגאולה בלי גלות. לכל דבר טוב בעולם יש הכנה והקדמה.

בפרשת חוקת שר עם ישראל את השיר על בארה של מרים: “עלי באר ענו לה”… בענין זה מסביר הרבי את מקור המנהג לשאוב מים מבארות במוצאי שבת, דבר השייך להתפשטות בארה של מרים.

עלינו לתת את דעתנו, כי אף שהטבע של “אחור באחור” נטוע בתוכנו, מאחר שנשאר בנו ה”רשימו” (=רושם) מהתקופה שהיינו אחור באחור, יש לנו האפשרות והיכולת להיות פנים בפנים על ידי עבודה במסירות נפש, ומשימה נפלאה ותמידית היא לכל זוג לשוב ולהתאחד בדרך של פנים בפנים. הבחירה חופשית!…

קודם הצמצום היה אלוקות בפשיטות, דבר מובן ופשוט. ומציאות העולמות והנבראים בהתחדשות ואחרי הצמצום הראשון התהפכו היוצרות מציאות הוא בפשיטות ואלוקות בהתחדשות.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ”ש וידעת היום כו’ דע את אלקי אביך כו’ ומביאה ללב שלם כו’ שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ’ 312)

ספירת המלכות מבטאת את העדר ההגבלה המוחלט של ה’ יתברך, שלמעלה מכל ענין של מעלה ושלימות, עד שכביכול אין הוא יתברך מוגבל ומוגדר גם לא ב”ציור” וב”הגדרה” של “שלימותו שלו” ש”אין עוד מלבדו”, אלא יכול הוא לברוא ולהוות גם דברים שיהיו כאילו נפרדים ממנו יתברך, ואף על פי כן לא יחול שום שינוי ח”ו בעובדה האמיתית המוחלטת ש”אין עוד מלבדו”.

אין אנו יכולים כלל להבין את עניין אחדות ה’ בשכלנו, וקשה מאד אפילו לצייר זאת בשכלנו גם בלי להבין, “כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי מחשבותיכם”. לפיכך, כשם שאי אפשר לשום נברא בעולם להשיג מהות הבורא ועצמותו, כך אי אפשר להשיג מהות דעתו. לכן אין לנו אלא “להאמין אמונה שלימה דאיהו וגרמוהי חד. היינו, שמדותיו של הקב”ה ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו מאוחדות עם מהותו ועצמותו.

כשם שהלבוש הוא דבר זר ונפרד מהאדם עצמו, כך הכוחות האלוקיים שבעולמות בי”ע, למרות היותם כוחות אלוקיים, הרי הם כבר “נותנים מקום” שיהיה דבר נוסף כביכול – שיתהוו נבראים, שבעצם הימצאותם מהווים הם ניגוד לאמת האלוקית האמיתית ש”אין עוד מלבדו”, אין שום מציאות כלל חוץ הימנו. ולכן יכולים להתהוות נבראים בעולמות בי”ע.

השבירה בעולם התוהו שבמקורו הוא לא בגדר זמן, היא המשכת שפע לעולם הזמן באופן של שבירה, המתחדשת בכל רגע ורגע, בהתאם לעולם הזמן המתחדש בכל רגע ורגע. כאשר מגיעה השבירה לעולם הזמן יש בכל פעם שבירה חדשה. כשהשפע הבלתי מוגבל מגיע לעולם הזמן הוא נעשה מוגבל ובגדר זמן. וכל פעם שנופלים שברים חדשים – ניצוצות של תוהו – בכוח הצומח יש צמיחה חדשה, הולדה חדשה.

“ישת חושך סתרו” הוא חושך והעלם, בחינת פנימיות “עתיק” – בחינת ההעלם העצמי שלמעלה מבחינת אור, המשכה מבחינת עצמות א”ס ב”ה.

בסדר של השתלשלות יכול להתהוות דבר רוחני מדבר רוחני גבוה ממנו, אף שיכול להיות מרחק גדול ביניהם, כמו נפש הבהמה שהשתלשלה מפני שור שבמרכבה. לעומת זאת ה”יש” הנברא אינו יכול להתהוות בסדר של השתלשלות, מציאות של “יש” מ”אין” יכולה להיות רק על ידי הקב”ה – “בחיק הבורא”, שהוא אין סוף ולמעלה גם מגשמיות וגם מרוחניות.

עניין המשכת גילוי פנימיות ועצמות אור אין סוף בגילוי למטה בעולם התחתון דוקא – אין זה מצד איזה הכרח וטעם שכלי אלא שהוא למעלה מטעם ודעת. בשביל זה ירדו נשמות לעולם. ונשמות ישראל על ידי עבודתם בקיום תורה ומצוות ממשיכים בחינת עצמות אור אין סוף למטה.

יהודי שהוא חלק אלוקה ממעל ממש אינו שייך לחטא ולעניינים בלתי רצויים. לכן אף אם פגמו או החסירו ישראל בקיום התורה, לא יתכן שזה יפגע בקשר העצמי שלהם (שלמעלה מהתורה) עם הקב”ה. בכוחה של תשובה לא רק לתקן את החטא מעיקרו, אלא שעושה עילוי בנשמה שלא היה בה קודם לכן.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ”ש וידעת היום כו’ דע את אלקי אביך כו’ ומביאה ללב שלם כו’ שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ’ 312).

ההבדל בין אדם למלאכים הוא שמלאכים כל היא עבודתם להתעלות ולהתכלל באור אין סוף ב”ה. ואילו האדם לא רק מתעלה ומתכלל באור אין סוף ב”ה, אלא גם ממשיך אור אין סוף ב”ה למטה. אילו המלאכים היו מתלבשים בגוף, היו נופלים ממדרגתם, כנפילים שירדו לארץ והתלבשו בגוף. בניגוד לנשמות המתלבשות בגוף המזככות את הגוף ומכניעות את הנפש הבהמית. שכוונת האדם בעבודתו היא להפוך חשך לאור ומר למתוק, ולעשות להקב”ה דירה בתחתונים. זוהי מעלת האדם!…

הפרסא, היא הפרוכת, המפסקת בין אצילות לבריאה, יצירה עשיה, שהוא מסך עב המבדיל ומעלים את האור הרב והזך עד למאד של עולם האצילות.

אור הסובב ומקיף את החלל ומקום פנוי מהווה ומחיה את העולמות מאין ליש. אור זה אינו מצומצם כל כך, אולם אין הוא מתלבש בתוך העולמות להחיותם בבחינת גילוי והשפעתו על העולמות היא בבחינת “מקיף” ובהעלם בלבד. מאור הסובב נמשך הקו וחוט אל תוך החלל ומקום פנוי, והוא אור המכיל הארה מועטת ומצומצמת מאד מאד, אך החיות האלוקית שבו ממלאת את כל העולמות ומתלבשת בפנימיותם ובגילוי באופן של קירוב, והשגחה פרטי פרטית.

עניין הרשימו הוא רושם האור הבלי גבולי שלפני הצמצום, רושם בעלמא מאור אין סוף שלפני הצמצום. מה שלא נגע בו הצמצום. הוא בחינת כוח הגבול שבאין סוף.

ההבדל בין עיגולים לקוים הוא כמו בעיגול גשמי שאין לו ראש, תוך וסוף, ואין בו שום התחלקות לשום קצוות לעומת קו ישר, שיש בו כל הבחינות הללו. ספירות היושר עומדות באמצע העיגולים כאדם העומד, שהוא בבחינת קו ישר, שנדמה לו תמיד, שעומד באמצע הרקיע העגול.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ”ש וידעת היום כו’ דע את אלקי אביך כו’ ומביאה ללב שלם כו’ שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ’ 312). וכהמשך ההסבר לסדר ההשתלשלות – אדם קדמון הוא העולם העליון ביותר בסדר ההשתלשלות, לאחר הצמצום הראשון.