"וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק". מַדּוּעַ חוֹזֶרֶת הַתּוֹרָה וְאוֹמֶרֶת: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק", הֲרֵי זֶה בָּרוּר מֵהַמִּשְׁפָּט "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם"?

על אברהם אבינו נאמר בפרשת חיי שרה "ואברהם זקן בא בימים". בא בימים, משמע, "שכל ימיו באו איתו" כלומר, כל רגע ורגע בחייו מוצה באופן יסודי. לא בזבז רגע.

אברהם אבינו הוא הראשון משלושת אבות האומה (אברהם יצחק ויעקב). ענינו של אברהם אבינו יבואר בפרקים שלהלן.

בפרשתנו מספרת התורה על אברהם כי הוא זקן ובא בימים. מדוע ראתה התורה לנכון לחזור על הביטוי בוורסיה אחרת? אנחנו יודעים מה זה זקן, מדוע יש צורך לציין כי הוא גם "בא בימים"? הנחת העבודה היא כי אין מילה מיותרת בתורה ואין חזרות מליציות לצרכים ספרותיים. כל תג ופסיק- הוא שיעור.

עבודת האבות היא בבחינת המידות בלבד. אפשר להגיע לאהבת ה' וליראת ה' בתכלית, אולם על ידי אהבה נשארת עדיין ישות והאוהב הוא בבחינת "יש מי שאוהב", ועל ידי יראה הוא עדיין בבחינת "יש מי שירא". דרגתו של משה שהיא החכמה והביטול – "ונחנו מה" נעלית מדרגת האבות, דרגת משה היא דרגת עבד!… עבד פשוט!… שהוא בתכלית הביטול אל האדון, ודוקא עבד פשוט מגיע אל עצם האדון.

הסדר הוא "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" – "יצחק בן אברהם", כשיצחק קודם לאברהם. תחילת העבודה צריכה להיות ביראה ובביטול. עבודת יצחק – נותנת כח בעבודת אברהם. "יראה תתאה" היא תרעא לדרתא (שער לחצר) של תורה, "אם אין יראה אין חכמה". ואחר כך "אברהם הוליד את יצחק" – עבודת אברהם נותנת כח בעבודת יצחק. לימוד התורה נמשך מלמעלה ונותן כח בעבודת יצחק, התורה נעשית תרעא לדרתא (שער לחצר) ומביאה לביטול ויראה עילאה. "אם אין חכמה אין יראה".

דרכו של אברהם – לרדת מטה: לא להמתין עד שעובדי עבודה זרה המשתחווים לאבק של רגליהם והמאמינים באמונות טפלות, יזדככו ויתעדנו טבע מידותיהם המגושמות, אלא מיד להשפיע בהם אמונה. אבל עבודת יצחק היתה לקרב בדרך פנימית, כמו עבודתו ב'חפירת בארות' שהיא כרוכה במאמץ איטי ומתמשך, ורק בסוף המאמץ וההשקעה נראית התוצאה, ומים חיים פורצים מהבאר והמעין ללא הפסקה, כך עבודתו בתיקון הנשמות והשבתם לחיק הקדושה נעשתה בדרכים פנימיות, לחדור ולהעמיק לנבכי הנפש, ולתקנה מתוך פנימיות מהותה.

"ואברהם זקן" – "זקן, זה שקנה חכמה", חכמה היא תורה. ו"בא בימים" – שבא עם כל ימיו, שכולם שלימין ועילאין, היינו, כל ימיו עד אז היו ימים שלימים ומלאים בעבודת ה', במצוות ומעשים טובים.

ה"כוח" לקרב ילד רחוק הוא השלימות האישית, וה"כלי" עמו יוצרים את ההתקרבות היא האהבה. ואכן היכולת להצליח בהשפעה על הזולת בביתנו ובמשפחתנו תלויה בנו. זו התה דרכו של אברהם אבינו בחינוך בנו ישמעאל.

לִמּוּד תּוֹרָה וְקִיּוּם מִצְווֹת הֵם דֶּרֶךְ הַשֵּׁם – הַדֶּרֶךְ לְגִלּוּי אֱלֹקִים, וּכְמוֹ כָּל דֶּרֶךְ הַמְּחַבֶּרֶת שְׁנֵי מְקוֹמוֹת רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה, דֶּרֶךְ הַשֵּׁם מְחַבֶּרֶת אֶת הַשֵּׁם עִם הָאָדָם, אַף שֶׁלִּכְאוֹרָה אֱלֹקִים וְאָדָם הֵם רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה וְאֵינָם בְּעֵרֶךְ זֶה לְזֶה.

מהניסיון של אברהם אבינו בפרשת וירא למדים שיש לחיות ולעבוד את ה' במסירות נפש. עבודת ה' לשם שמים היא מסירות נפש אמיתית, וכמו שרואים בסיפור המופלא על מסירות נפש מיוחדת של רבי לוי יצחק מבארדיטשוב.

אלו שלא נולדו על ברכי היהדות והאמונה, וביום מן הימים זכו לגלות את ניצוץ הנשמה האלוקית שבהם, והחלו במסע ההתקרבות לה' – שכל אותו זמן שהם מצויים בדרך המסע לעולמות הקדושה, גם בשלבים הראשונים שהם עדיין לא שומרים על דקדוקה של תורה כהלכתה – זה נחשב כזמן של קיום ועשיה אלוקית, שכן הם בדרך הנכונה.

שלושת המזבחות שבנה אברהם מבטאים שלוש מטרות ודרגות בעבודת ה': מטרה ראשונה בקיום התורה והמצוות – שבזכותם היהודי יקבל את צרכיו הגשמיים והרוחניים כדי שיוכל לחיות עם בני ביתו ביתו באושר וכבוד, בהצלחה אישית בפרנסה, בריאות, במרגוע ומנוחת-נפש וכו'. מטרה שניה – לכפר על חטאים ועוונות. דרגה שלישית בעבודת ה' – לא לשם השגת שום מטרה אפילו לא לשם השגת דרגות רוחניות והשפעות של קדושה, אלא עבודה טהורה לשם ה' בלבד, רק לכבוד ה' יתברך.

לכל נשמה יש חלק ואות בתורה, בארץ ישראל, ואף בגן-עדן, ומצד היצר הרע יש לה גם חלק בגהינום – כך אמרו בתלמוד, הקב"ה ברא לכל אדם "שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם"…

שמו של האדם משקף את מהותו ותוכנו הפנימי, כי אותיות השם מרכיבות את הכוח הרוחני של האדם, כלומר את שורש נשמתו המתלבשת ומחיה את גופו. יש הבדל בצורת שינוי השם של אברהם ושל שרה: לשרה הוסיפו אות (ה) והורידו אות (י), ואילו לאברהם רק הוסיפו אות (ה) ולא הורידו אות (ר) – מדוע?

בביתו של אברהם אבינו התקיימו גם כוחו של אילן וגם כוחו של בית. אברהם בונה בית הארחה נצחי ודואג לא רק לצרכים ההכרחיים של אורחיו, אלא הרבה מעבר לזה… הוא משתדל להנות אותם. הוא דואג לא רק לצורכיהם הגשמיים אלא גם לענייניהם הרוחניים. הוא קובע להם סנהדרין, כדי שיוכלו לברר את השאלות לסכסוכים שביניהם. ולא עוד אלא קורא לכל באי עולם לקרוא כולם בשם ה' א-ל עולם.