הרבי מלך המשיח שליט"א הוא טוב מוחלט ונצחי, וה"כלי" לקבל את הטוב הזה הוא, לימוד תורתו ומילוי הוראותיו הקדושות, המצוות והפרטים בהם נתן את עצמו, בביטול מוחלט.

לעולם יש להגביר את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית, כי הנפש האלקית מחלישה את הכח המושך את האדם למטה, ומגבירה את הכח השואף לעלות למעלה על ידי עבודה במוחין ובמידות. ואז במקום אהבה עצמית אדם שואף להגיע לאהבת ה' ויראתו, הוא משתוקק להיבק בה' ולהיכלל בו, וזה נותן לו חיות אמיתית עד שכוחותיו הטבעיים הופכים לכוחות אלוקיים.

ועוד כח מיוחד יש במידת גבורה שבהוד – היכולת להודות בחטא ולומר את כל נוסח הוידוי בגבורה, ולעמוד מול הכשלונות בעינים פקוחות מבלי לכאוב ובלי להתלונן. בזה טמון סוד היציאה מן המיצר, השחרור, הגאולה הפרטית. זוהי ראשית העבודה ועיקרה ושורשה של התשובה.

יהודה שממנו צומחת מלכות בית דוד ניגש ליוסף מלך מצרים. יוסף ויהודה אינם שני אנשים פרטיים, יוסף ובנימין (נשמות כלליות) מייצגים שני עניינים עיקריים וחשובים – תלמוד ומעשה. מהו היחס בין יוסף ליהודה? מי נעלה יותר?… מהו היחס בין תלמוד למעשה – מה נעלה ממה?… אמנם תלמוד תורה כנגד כולם, אך עבודת האדם היא תכלית הכל וממנה משתלשלים כל ענייני העולם (כל סדר ההשתלשלות).

ברכה כח הראיה שה' נותן לעם ישראל היא דרגת הביטול של חכמה עילאה, כי דוקא בחכמה עילאה שעניינה ביטול מתלבש אור האין סוף. זוהי בחינת ביטול אל ה' יתברך שלמעלה מן ההשכלה והדעת המושג (תניא פי"ח). בחינה ביטול זו חזקה בכל אחד מישראל, עד שהוא "עם קשה עורף" למעליותא!… וככתוב: "כי עם קשה עורף הוא וסלחת". ואכן, ליהודי יש רצון פשוט (בלי שום טעם ושכל מושג) להתאחד עם ה' ולא להיפרד ממנו כלל.

החידוש המיוחד של יום הולדת הוא העבודה בכח עצמו, לעמוד על הרגלים של עצמך ("שטיין אויף די אייגענע פיס"). לא לסמוך על המתנות שמקבלים מלמעלה, אלא לעמול ולהתייגע בכח עצמו, כדי שהדברים האמיתיים והנפלאים אכן ייכנסו בתוכך, בתוך המצב הנמוך בו אתה נמצא, ויפעלו בך את פעולתם.

כל מי שאין בו ביטול לה', כל מי שאינו בטל למקורו, ויש לו הרגשה מוטעית שהוא "דבר נפרד בפני עצמו", אינו נכלל בצד הקדושה, אלא בצד האחר, בסטרא אחרא, הנקראת קליפה, על שום שמכסה על האמת שה' הוא חיי החיים שלנו, ושאין עוד מלבדו (דברים ד לה).