אופיו ומהותו של ג' תמוז "תלוי בהרגש", והוא נקבע במידה מסוימת על ידי כל אחד ואחד, כפי שהוא מקבל את הדברים. שכן, כפי שאומר הרבי, הקב"ה הוא טוב והרבי הוא טוב.

ה"הרגש" האמיתי, הנובע מעצם הנשמה של כל אשר בשם ישראל יכונה, ישנו בכל אחד ואחד מאתנו. אותו "הרגש" שאינו מוכן להיכנס בשום שקלא וטריא, ושום דבר לא יוכל להזיז אותו – יש רבי.

העובדות הוכיחו, ממשיך ואומר אותו יהודי, שכל אותם "משתטים" שישבו על ה"רכבת" הילדותית ו"נסעו לרבי" – קיבלו תוך זמן קצר את היתר היציאה הנכסף, והם אכן נסעו והתראו עם הרבי כחסידים. ואילו אנחנו, ה"שפויים" וה"מציאותיים", נשארנו שם, וכפי שאתם רואים אותי עכשיו, לא עמד לנו הכח לעמוד בניסיונות הקשים שהיו שם על שמירת התורה והמצוות, ורק עכשיו, אחרי שנפתחו השערים לרווחה, הגענו לכאן, כאשר את מצבי ביהדות אתם רואים בעצמכם.

עיקר הבקשה והתחינה, לפי דברי אותו צדיק, היא לא על האמונה בה', אלא דווקא על אמונת חכמים ואמונת צדיקים פשוטה. לכן גם נאמר "תורה ציוה לנו משה" ו"זכרו תורת משה עבדי", למרות שהתורה היא תורת ה' ולכאורה היו צריכים להדגיש את זאת ולא את העובדה שזו "תורת משה" – שכן העיקר והיסוד של הכל היא האמונה המוחלטת ב"משה עבדו".

בדבר מלכות לפרשת קורח מסביר הרבי, שעל ידי זה שבכל רגע מתהוה כל נברא מחדש בדבר ה', מגלים בכל רגע מחדש את כבודו של הקב"ה.

בג' תמוז פרשת חוקת מדבר הרבי על ההבדלים בין פרשת חוקת לפרשת קורח ששתיהן כוללות את האותיות "חק", ועל האות ת' שבפרשת חוקת שהיא אות הסיום של אותיות הא"ב, ומורה על שלימות העבודה בג' הקוים: תורה עבודה וגמילות חסדים ובג' לבושי הנפש: מחשבה דיבור ומעשה, ומקשר רעיון זה עם עניין חנוכת הבית של הבניין החדש של ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש.

בימי הרבי הריי"צ, ספירת היסוד, הגיע הזמן להתחיל להוריד את השכינה לכיוון הארץ. כידוע שחמשת המידות שלפני ספירת היסוד (חסד, גבורה, תפארת, נצח, והוד) הם עדיין בתוך עצמו, בפנים, למעלה, ברקיע. ואילו עניינה של ספירת היסוד היא ההשפעה החוצה, למטה, ולכן היא נקראת בשם "כל" ("כי כל בשמים ובארץ" – "דאחיד בשמיא ובארעא"), שהיא מחברת ומאחדת את השמיים עם הארץ.

שיחתו הקדושה בעלת העוצמה של הרבי הריי"צ באמצע מאסרו בג' תמוז תרפ"ז הקורא ליהודים שלא להתפעל מרדיפות המשטר הסובייטי והמעודד אותם להתחזק ולשמור תורה ומצוות באומץ ובגאווה, ומברך אותם בגשמיות וברוחניות.

בערב יום הגאולה ג' תמוז ה'תשע"ג בוקעת מאליה מעומק לבנו ונפשנו הזעקה והדרישה והתביעה בכל ה"שטורעם": גיוואלד, רבי, עד מתי?! אי אפשר עוד! אנו רוצים (חסרים וזקוקים ל)משיח עכשיו, עכשיו ממש, ולעיני כל בשר ממש.

הדבר הפשוט והבסיסי ביותר: את מה שצריך לעשות לא קובע העולם מסביב ולא השכל והרגש האנושיים, אלא אך ורק מה שאומרת התורה נטו לשם כך נחוץ ומוכרח ללמוד ולהתייגע, להתעמק ולהתבונן בתורה בכלל, במיוחד בדברי רבותינו נשיאינו, ובפרט בתורתו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א * ובנוגע למצבנו היום במיוחד: בשיחות האחרונות ששמענו לעת עתה, בדבר-מלכות תנש"א-תשנ"ב

הרבי הריי"צ שנגאל בי"ב תמוז, בעודו בדרכו לעיר גלות בקאסטראמא עמד בתחנת הרכבת ואמר לפני קהל יהודי גדול שבא ללוותו (בנוכחות שוטרים גויים) שיחת עידוד לחיזוק התורה והיהדות, שעיקר תוכנה הוא, שאין להתפעל מכל הנסיונות ויש לפעול במסירות נפש, כי רק גופינו הלכו לגלות אך לא נשמותינו… לכן אין פלא, שבמסירות נפש ללא חת נטע את הזרע לשבירת קליפת ממלכת הכפירה, מה שהכין וגרם לפירוקה של ממלכת הרשע הקומוניסטית שבעים שנה אחר כך.

עכשיו מגלים לנו את אורו הנפלא של משיח צדקנו. ויתירה מזו: לא רק את אורו של משיח אלא את עצמותו של משיח, עצם מציאותו, שלמעלה מכל המשכה וגילוי. ומשום כך נראה לנו בתחילה שזהו חושך והעלם. אבל לאמתו של דבר, מצב זה הוא כאילו שבירה ונסירה של כל המדרגות הקודמות, כדי לתת לנו משהו נעלה באין-ערוך כלל, העצם שלמעלה מעלה מכל האורות והגילויים – עצמותו של המלך המשיח.

הדרכים לגילוי עצם פנימיות התורה, הדרכים לגילוי משיח מלאות העלמות והסתרים. אין להתפעל מהעלמות והסתרים. לכל גילוי של אור חדש גדול קודם העלם והסתר. כל ירידה היא צורך עליה. שבירה קודמת לתיקון כמו שגזירה קודמת לתפירה.