בפרשת וישלח משתנה שמו של יעקב לישראל. נשאלת השאלה: לאחר שכבר נקרא שמו ישראל, למה הוא נקרא גם בשם יעקב?

פרשתנו פרשת ויצא מספרת את סיפור יציאת יעקב לחרן. רש"י מסביר שאין זה מקום מובחר. ובלשונו: חרן=חרון אף של הקב"ה, ומה בכוונתו לעשות שם?

מבקשת יעקב אבינו בפרשת ויחי שלא להיקבר במצרים למדים, שיעקב אינו שייך למצרים. יעקב היה למעלה ממצרים, למעלה מהגלות. מקומו אינו במצרים, אלא בארץ-ישראל, ומשם הוא מעניק את הכוח לבני-ישראל שבמצרים.

כשהחינוך הוא ללא פשרות ודבק בדרך ישראל סבא, מבלי להביט על קשיי העולם והשפעותיו אזי העולם סביב בטל ומבוטל והדור הבא גדל עם אמונה ושליחות של מסירות נפש.

עבודת האבות היא בבחינת המידות בלבד. אפשר להגיע לאהבת ה' וליראת ה' בתכלית, אולם על ידי אהבה נשארת עדיין ישות והאוהב הוא בבחינת "יש מי שאוהב", ועל ידי יראה הוא עדיין בבחינת "יש מי שירא". דרגתו של משה שהיא החכמה והביטול – "ונחנו מה" נעלית מדרגת האבות, דרגת משה היא דרגת עבד!… עבד פשוט!… שהוא בתכלית הביטול אל האדון, ודוקא עבד פשוט מגיע אל עצם האדון.

במבט לאחור, יעקב רואה לא רק את הצלחתו באותן 17 שנים, אלא גם מה פעל יוסף בעולם באותן 22 שנות ניתוק ממנו. לימד את פוטיפר ושאר הסובבים אותו, שיש אלוקים בעולם. ועד שבסוף כל המוני המצריים למדו שיש אלוקים, וגם יוסף עצמו, זכה לעלות מעלה מעלה, ונעשה שליט כל יכול במצרים. והמסקנה היא שהפיכת "חושך" הגלות ל"אור", מביאה לרווח כפול: א. רווח לעולם ב. רווח לאדם

זוֹהִי גְּדֻלָּתָהּ שֶׁל רָחֵל, עֲקֶרֶת הַבַּיִת, הָאֵם הָרַחְמָנִיָּה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֶעֱדִיפָה אֶת טוֹבַת בָּנֶיהָ עַל טוֹבָתָהּ הָאִישִׁית, לָכֵן וִתְּרָה עַל זְכוּתָהּ לְהִקָּבֵר בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וּבִמְקוֹם לְהִטָּמֵן לְצַד בַּעֲלָהּ אֲהוּבָהּ בֵּין הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת צַדִּיקֵי עוֹלָם, נִקְבְּרָה מִחוּץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל… בַּדֶּרֶךְ… רַק כְּדֵי לַעֲזֹר לְבָנֶיהָ בְּעֵת מְצוּקָתָם.

"אלה תולדות יעקב יוסף" – "תולדות יעקב" הם הגילויים של יעקב אותם גילה יוסף. רק יוסף הצדיק הצליח להוריד לעולם את הגילויים הנסתרים של יעקב. יעקב וענייניו היו בעולם ה"אצילות" ויוסף ממשיכם לעולמות: "בריאה יצירה ועשיה". מכיון שיוסף בדרגה גבוהה משל יעקב הוא יכול לרדת למקום תחתון יותר, כפי הכלל, שכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר.

רחל אמנו, שטובת בניה היא טובתה שלה, אינה מסוגלת לנוח על משכבה, ומעדיפה להיות במקום שתוכל לעמוד לבניה על המשמר. ברור לה שדוקא במקום מצוקתם היא תוכל לבקש עליהם רחמים. ואכן רחל הרואה בצרת בניה זועקת מתוך קברה בקול העולה השמימה, עד ש"קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה… כי איננו"… מבכה ללא הפסק… "מאנה להינחם"… ומפני קולות בכי ותחנונים כאלה בדמעות שליש ללא מרגוע, אף מדת הדין של הקב"ה אינה יכולה לעמוד.

בפרשתנו פרשת ויגש אומר יעקב לבנו יקירו יוסף: השליחות המיוחדת המוטלת עליך גדולה ונכבדה יותר מהשליחות של האבות ואחיך השבטים. עליך, יוסף, מוטל לרדת לארץ מצרים, הנחותה שבארצות, להיות בה משנה למלך ולנהל את כל ענייני המדינה, וגם לשמור על דבקות מלאה ומוחלטת בקב"ה. היינו, "כל מעשיך לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".

בדבר מלכות לפרשת השבוע ויגש מסביר הרבי שהתוקף של הגשת יהודה ליוסף – שבא ע"י הקשר שלו עם הקב"ה שלמעלה מהנהגת העולם (כפי שיתגלה לע"ל) – היא הכנה הנותנת את הכח להבאת הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יתגלה בתכלית השלימות בכל העולם כולו התוקף ד"ודוד עבדי נשיא להם לעולם", דבר הקשור לשלימות התוקף של הקב"ה, שיש בכחו לפעול "רצון יראיו יעשה", החיבור של רצונות הפכיים.

בפרשתנו פרשת וישב מסופר על חלומותיו של יוסף – על האלומות של אחיו המשתחוות לאלומתו ועל השמש והירח ואחד עשר הכוכבים המשתחווים אליו. אחיו הגיבו על כך בקנאה וכעס ואילו לאביו הדברים נגעו מאוד והוא ציפה לקיומם – "ואביו שמר את הדבר, היה ממתין ומצפה מתי יבא".

מאבק עתיק יומין זה שהחל בין יעקב לעשיו נמשך עד עצם היום הזה ללא הכרעה. מאז חורבן בית המקדש סבל ישראל צרות רבות קשות ורעות. וברגעים האחרונים של הגלות זמן עקבתא דמשיחא, כשנותרו רק פכים קטנים להכניס לארץ ישראל, הצרות התעצמו. החושך מכסה ארץ וערפל לאומים והנסיונות רבים. ועדיין כוחות הרשע מנסים לפגוע בנו ולמנוע את הגאולה בכל דרך אפשרית… אולם יש לנו עידוד ונחמה שנצחוננו מובטח ובקרוב ממש נגיע לגאולה האמיתית והשלימה.

"בית אבי" כפשוטו הוא "יצחק" לשון שמחה ותענוג, "תענוג" הנובע מ"צחוק". בדרך כלל צוחקים על חידוש דוקא, ותשובה הוא חידוש. תענוג לראות איך הנפש האלקית בירידתה למטה וגם בזמן הגלות עוסקת בתורה ומצוות, ועוד יותר תענוג לראות את המהפכה שחלה בגוף ובנפש הבהמית על ידי עבודת ה' בעולם הזה. ובמיוחד אצל בעל תשובה ש"אמש הי' זה מובדל כו' והיום הוא מודבק בשכינה".

אף שמעלת נרות המקדש גדולה ביותר, מעלת נרות חנוכה גדולה מהן, (שלכן שונים הם במספרם ובזמן הדלקתם). אם מספר "שבע" קשור בסדר השתלשלות, הרי שמספר "שמונה" הוא למעלה מסדר השתלשלות, וכמו שכנור בית המקדש היה שבעה נימין, וכנור של ימות המשיח יהיה שמונה נימין. אם בית המקדש הוא שלימות סדר ההשתלשלות, הרי שבימות המשיח יהיה גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות – גילוי שם הוי' דלעילא.