בריאת העולם – השמים והארץ וכל צבאם – לא נסתיימה בששת ימי בראשית, אז היא רק התחילה. הקב"ה מהווה מחיה ומקיים את העולם כל רגע מחדש. תכלית הבריאה היא עולם שכולו טוב עד ל"שמים חדשים וארץ חדשה". וכדי להגיע לתכלית זו עשה אותנו הקב"ה שותפים לבריאה בנותנו לנו את העבודה של קיום תורה ומצוות, שעל ידי זה אנו מבררים ומזככים את העולם ועושים לקב"ה דירה בתחתונים.

פרשת קדושים שבת מברכים של חודש אייר. יהודי מתייחס להנהגות הטבע באופן שלמעלה מן הטבע, לכן הוא רואה גם את עניין מולד וחידוש הלבנה הטבעי כדבר שלמעלה מן הטבע, ומכריז: "מי שעשה ניסים לאבותינו"… ואף הקב"ה מתנהג עם בניו באופן של מידה כנגד מידה, ועושה להם ניסים שלמעלה מן הטבע.

הקשר של עם ישראל עם הקב"ה הוא קשר עצמותי. כשהקב"ה אמר "נעשה אדם", במי הוא נמלך?… "בנשמותיהן של צדיקים", "ועמך כולם צדיקים". הקב"ה דומה לאב שחקוקה לפניו צורת בנו הקטן לפני שנולד. ומאחר ששורש נשמות ישראל הוא בבחינת "בצלמנו כדמותנו", לכן ה' יכול לומר בפשטות: "נעשה אדם". זהו עם ישראל עם סגולה, שהקשר בינו לבין הקב"ה הוא קשר הדדי כשיש השפעת גומלין ביניהם.

שירת הבאר בפרשת חוקת אינה על גשם ולא על מעיין אלא על באר עליונה המחברת שמים וארץ, על באר המחברת את רצון האדם ופעולתו עם כוונת הבורא.

הינוקא מדגיש ומעורר אותנו שלא יחסרו המצוות ומעשים טובים המשמשים כשמן לאור השכינה שעל הראש בהסבירו את הפסוק: "החכם עיניו בראשו". מהי החשיבות הגדולה כל כך במצוות, עד כדי כך שאין השכינה שורה בלעדיהן, הרי "לית אתר פנוי מיניה", והוא נמצא בכל מקום בשוה? כיצד מסמלת הנשמה את השכינה? מהו היחס בין כחות הנפש לאברי הגוף? מה בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים?

הקב"ה מבקש לתת לעם ישראל חמדה גנוזה, והם בטחו בה' וסמכו עליו ואמרו לו בענווה ובביטול מתוך שמחה של אהבה: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". עם פזיז שמקדים לשמוע ולציית עוד קודם שיודע במה מדובר. והקב"ה משיב אהבה לעמו – כנסת ישראל, ומכנה אותו: "אחותי רעייתי תמתי"… "אחותי כלה"… וקורא לה: "בואי כלה"… – ולא עוד אלא שלא זז מחבבה עד שקראה בתי"… שהיא בבחינת מקבל, ולא זז מחבבה עד שקראה "אמי", ש"ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים".

עם ישראל כולו חוגג את חג החנוכה. עם ישראל "אור לגויים" מדליק נר חנוכה, ש"מצותה משתשקע החמה". על ידי הגברת האמונה בה' שהוא הכל ואין עוד מלבדו, הוא מגרש את החושך וההעלם, עד לגילוי אלוקות שלמעלה מסדר השתלשלות, שזהו עניינו של המספר "שמונה". לכן חג החנוכה הוא "שמונה ימים" בו מדליקים "שמונה נרות", דוגמת הכינור של "שמונה נימין" שיהיה לעתיד לבוא.