המדע מתחיל עתה להבין, לפי הדרך והצורה שלו, תוך כדי הסבר, שהחומר הוא בלתי נפרד מהכח (אנרגיה), אלא שהחומר הוא בעצם ביטוי של 'כח', והכח הוא לאין ערוך גדול יותר מן החומר. לדוגמא: אם נקח את אנרגית האטום של חתיכת פחם אחת קטנה, אפשר להסיע על ידה את האניות הגדולות בעולם מהארץ לארצות הברית ובחזרה.

התבוננות בדבר הקטן הנקרא "אטום" מעוררת התפעלות ובעיקר אמונה חזקה וביטחון בבורא עולם הכל יכול המשגיח עלינו.

בקריעת ים סוף רואים שכל מציאותו של החידוש הוא רק כח המחדש, כל שכן וקל וחומר בבריאת יש מאין שבאמת כל מציאותה של הבריאה הוא כח האלקי הרוצה שירגיש בדבר שירגיש את עצמו לזולת, וזה הוא כל מציאותו של הנברא, בודאי ובודאי שקיומו של הנפעל הוא רק כח הפועל המקיים אותו, היינו יש כאן רצונו יתברך שהזולת ייראה כזולת ותו לא.

מיהודי נדרשת רמה גבוהה של שמחה – שמחה בלי גבולות, עד שאדם יקל בעצמו ויעשה מעשי שטות. שמחה המביישת אותו כביכול, שמחה המעוררת תמיהה ואפילו התנגדויות ומתנגדים, עד שאם הוא תלמיד חכם או איש חשוב ואפילו מלך הוא "מבייש" לא רק את עצמו אלא את האנשים החשובים שבסביבתו. אולם דוקא זוהי השמחה האמיתית הנדרשת מכל יהודי בכל מצב ומעמד שהוא. זוהי השמחה המעידה על רמת ענוותנותו.

מכיון שהירידה הכרחית בשביל העליה למדרגה עליונה יותר, הרי שהיא חלק מן העלייה. בדרגות גבוהות מאד מרגישים בפועל בעת הירידה, שהירידה אינה אלא הכנה הכרחית לעליה למדרגה גבוהה יותר.

על היהודי לעשות את עבודת הבירורים, להפריד את הרע מן הטוב, כדי שיתבטל הרע מן העולם. זוהי העבודה המוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו, אך שלימות העבודה תהיה לעתיד לבוא כאשר הקב"ה יתגלה בעולם – "ונגלה כבוד הוי'".

אדם מתאוה לחייו ולנפשו, אל ה"אני" האמיתי והפנימי שלו שהוא הקב"ה. זוהי אהבה עצמית ממש. ומכיון שה' והתורה זה דבר אחד. על ידי לימוד תורה הוא ממשיך בקרבו אור אין סוף – חיים אמיתיים, את ה', שהוא מקור החיים שלו, ובאופן טבעי רצונו לדבוק בו.