פרשת שמות עוסקת בתחילת השעבוד של עם ישראל למצריים, בהתגלות השם למשה ומינויו לגאול את עם ישראל, ובהתייצבות משה ואהרון לפני פרעה כדי להוציא את בני ישראל ממצריים.
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". כתוב במדרש – על שם גאולתן נקראו… כלומר, שכבר בעת שבאו למצרים, בתחילת הירידה, כבר אז ישנה תכלית הכוונה, ירידה צורך עליה, גאולתן של ישראל. ועל זה מרמז הפסוק בהפטרה: "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל".
במאמר הרבי לפרשת שמות מסביר הרבי את עניין הגאולה על פי ההפטרה "הבאים ישרש יעקב"… שאם בגלות מצרים היתה עבודת פרך כפשוטה, בגלות זה האחרון, צריך להיות לימוד התורה בקל וחומר, ובמקום הלבנים ליבון הלכתא.
כל הענין ד"הבאים מצרימה" הוא לאמיתתו – "גאולת ישראל". וזה שבינתיים ישנה ירידה ה"ז בחיצוניות, אבל בפנימיות, הירידה גופא היא (לא רק בשביל ועל מנת העלי' שבגאולת מצרים, אלא יתירה מזו -) חלק מהעלי' והגאולה עצמה, עד – העלי' דהגאולה האמיתית והשלימה. ומשום כך אומר המדרש על "ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה" – "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן", שכוונתו גם על הגאולה העתידה לבוא.
בפרשת שמות מכנה הקב"ה את עמו "בני בכורי ישראל". לכאורה, יכולנו לחשוב אם המטרה היא הקטנה עצמית – "בן קטן", "ילד שעשועים", אז ממילא היינו תינוקות בעלי קבלת עול טבעית, והקשר בינינו לבין הקב"ה היה קשר עצמי; אז למה עלינו לגדול ולהגיע לדרגת "בני בכורי ישראל" ואחר כך להקטין את עצמנו?…
ביאת עם ישראל למצרים היא באופן של "ישרש" – השרשה צורך צמיחה. וככל השרשה וזריעה שבתחילה היא בהעלם ולבסוף מביאה לידי צמיחה – גילוי, כך בירידת ישראל למצרים נשרשת צמיחה וגאולה. לא רק הגאולה ממצרים… אלא גם כל הגאולה שלעתיד לבוא… שאף שעם ישראל בגלות ובירידה עד "עקב" ובמיוחד בעקבתא דמשיחא, הנקודה הפנימית שהיא היו"ד (יו"ד משם הוי') מאירה בהם, ומשורש זה "יציץ ופרח ישראל".
יציאת מצרים אינה עניין חד פעמי – יציאת מצרים היא עניין של יום יום. בכל יום הנפש האלוקית יוצאת מהמיצרים והגבולים של מאסר הגוף והעולם הזה. לכן בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. ולא רק בכל יום (=אור) כשמאיר אור ה' אלא "כל ימי חייך", גם בלילה, גם בחשכת הגלות. ולא עוד אלא גם בזמן הגאולה – "להביא לימות המשיח". שאמיתית יציאת מצרים היא "ימות המשיח" – הגאולה האמיתית והשלימה, ופנימיות ימות המשיח היא גאולת מצרים.
נשמה, שהיתה שם למעלה בקשר חזק וקרבה יתירה לה' באהבה בתענוגים, יורדת לעולם לקיים מצות אהבת ה' מתוך עבודה ויגיעה להתקרב אל הקב"ה. עיקר העבודה בעולם הזה היא עבודת האהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". ואכן בזמן הגלות העבודה קשה כמו במצרים "בחומר ובלבנים". "בחומר" זה לימוד "קל וחומר", "ובלבנים" זה "ליבון הלכתא". יסורי הגלות מזככים את הנשמה בדומה לכור ברזל המצרף כסף מן הסיגים. עד שהנשמה פורצת את כל ההעלמות וההסתרים ומגלה אלוקות.
בפרשת שמות מספרת לנו התורה שמשה הרכיב את בני משפחתו על החמור. אומרים המפרשים שזהו אותו חמור שחבש אברהם והוא אותו חמור עליו ירכב המשיח. מיהו החמור הזה המתגלגל מדור לדור ומה הוא מסמל?
תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
הגיע הזמן להפוך את שנאת חינם לאהבת חינם. מה הבעיה לאהוב אהבת חינם הרי אין זה עולה כסף. ומי לא אוהב דברים חינמיים. חיוך אינו עולה כסף, הסברת פנים אינה עולה כסף וכו'.
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.