הברכות

א. חז"ל תיקנו[1] שבחופה (וב"שבעת ימי המשתה") יברכו את החתן והכלה ב"ברכת חתנים", אלה הם "שבע הברכות" המפורטות לקמן.

בברכות אלה מברכים את בני הזוג שיבנו את חייהם במנוחה ובשמחה, בשלום ובשלוה, ושה"אחוה" שביניהם תהיה מושלמת בכל הרבדים: הן ברובד הגשמי – הגוף, והן ברובד הרוחני – הנשמה, כמבואר בפרק ה'מבוא לחיי הנישואין', שבעת החתונה נוצרת קירבה לא רק בגוף אלא גם בנשמה, שנשמותיהם מתחברות ונעשות לנשמה אחת.

הברכה בעלת שגב רוחני יותר מגוף המצוה!

ב. בתורת[2] הקבלה והחסידות[3] מבוארת מעלתן המיוחדת של הברכות, שהן אינן רק איחול סתמי אלא נתינת כוח משמעותית.

במובנים מסויימים, הכוח שניתן לבני הזוג על ידי הברכה הינו גדול וחזק יותר אפילו ממעשה החופה עצמו!

וכך הם פני הדברים בכל המצוות: הפעולות הרוחניות־אלוקיות הנפעלות על ידי ברכות המצוות הינן גבוהות וחזקות מהפעולות האלוקיות הנעשות על ידי מעשה המצוות.

ובלשונו של אדמו"ר הרש"ב נ"ע:

"ברכת המצות הן מדברי סופרים [ובכל זאת] הן למעלה מעלה מעצם המצוה כו' [כלומר ש]כדי שיהיה יחוד הקב"ה כו' שעל ידי מעשה המצוות, זהו על ידי הברכה שקודם המצווה, שבכח הברכה שמברכים על המצוה נמשך בחינת אור עליון מבחינת עצמות אין סוף שלמעלה".

וכמו כן בנוגע לברכת נשואין: "על ידי ברכת נשואין ממשיכים בחינת עצמות אין סוף ממש, לברך חתן וכלה כו׳ להוליד בן ובת כו'".

איך יתכן שהברכות חשובות יותר מהמצוות?

ג. כמובן שהדברים תמוהים ודורשים הסבר:

כיצד יתכן שהברכה שאין בה שום עשיה, אלא רק דיבור הנאמר כהקדמה והכנה לפני קיום המצוה, תהיה בעלת עוצמה חזקה יותר מגוף מעשה המצווה?

הפלא חזק עוד יותר – אם מתבוננים במקור תקנת הברכות:

הברכות אינן מדין התורה אלא הן תקנת החכמים[4], "דברי סופרים", ואילו מעשה המצוות הוא מדין התורה, ואיך יתכן שדבר שמתקנת חכמים פועל פעולה נעלית וחזקה ממעשה שמדין התורה?

זאת ועוד – הדברים אינן עולים בקנה אחד עם תוקפם ההילכתי של הברכות:

"ברכות המצוות אינם מעכבות את המצוות"[5], כלומר, מי שקיים מצווה בשלימות ולא בירך לפניה, יצא ידי חובת המצווה, כי העיקר הוא קיום מעשה המצווה ולא ברכתה.

ולכאורה ממה־נפשך: היות שלברכה יש כוח רוחני נעלה וחזק מלמצוה עצמה, מדוע אין הברכה נעשית חלק מהמצוה, וניתן לצאת ידי חובת המצוה ללא הברכה?

התמיהה האמורה קיימת בעצם גם ביחס הכללי שבין דברי החכמים לדברי התורה:

נאמר בתלמוד[6]: "ערבין עלי דברי סופרין יותר מדברי תורה",

כלומר שהגזירות והתקנות שמדברי סופרים יש להם עריבות וחביבות "יותר" מדברי התורה.

ואף דבר זה אומר דרשני, כיצד יתכן הדבר?

היחס הנכון לדברי חכמים

ד. אלא, צריך להבהיר את היחס הכללי לדברי החכמים[7]:

אמרו חז"ל[8]: "מה שתלמיד ותיק עתיד להורות כו' כבר נאמר למשה בסיני", כלומר שדברי החכמים אינם חידושים והמצאות שלהם בלבד, אלא הם דינים שנקבעו מהקב"ה נותן התורה, והחכמים אך ורק מגלים ומביאים את הדינים הללו לידיעת עם ישראל.

כי, למרות שדברי החכמים אינם "מסורת" איש מפי איש ממשה רבינו שקיבל מהקב"ה בהר סיני, אלא החכמים בעצמם, בשכלם, הבינו והשכילו את הדברים, בכל־זאת בשורש העליון דברים אלו הם "דברי אלוקים חיים"[9], "רצונו וחכמתו"[10] של הקב"ה, אלא שחכמתו ורצונו של הקב"ה התלבשה במוחם ושכלם של תלמידי החכמים.

במילים אחרות:

חלק מהתורה ניתן באופן ישיר מהקב"ה – או בעת מתן תורה, או על ידי הנביאים, שהם היו צינור להעביר ולמסור את דברי הקב"ה, כמו שכתוב: "גילה סודו אל עבדיו הנביאים"[11];

וחלק אחר מ"תורת ה׳" ניתן על־ידי החכמים, שעל־פי הכללים של לימוד התורה[12], ועל־פי תכונות שכלם שניתנו להם במדוייק מהקב"ה — הם הבינו את חכמת הקב"ה, ובתת מודע שלהם הם כביכול מונחים מלמעלה, ומכוונים לאמר ולחדש את הדברים, שהם באמת חכמתו ורצונו של הקב"ה.

השגב שבדברי חכמים

ה. עד כמה שהדבר ייראה כבלתי אפשרי וכבלתי מתקבל על הדעת, האמת היא שחידושי תלמידי החכמים מקורם האלוקי גבוה יותר מדברי הנביאים שניתנו מהקב"ה בצורה ישירה[13].

יתרה מזו אנו רואים בקשר לחגים ומועדים – שלמועדים שתיקנו חכמים, כמו פורים, יש תוקף חזק יותר משאר המועדים, כדברי חז"ל[14]: "כל המועדים עתידים בטלים (לעתיד לבוא, בימות המשיח), ופורים כו' (ויום כיפורים) אינו בטל לעולם"!

וסיבת הדבר:

המהות הפנימית שבחגים היא – התגלות אלוקית, וכיוון שלעתיד לבוא בכל הימים תהיה התגלות אלוקית, כמו שכתוב[15]: "ונגלה כבוד ה׳", וכמבואר בקבלה (ראה הערה 13) שההתגלות האלוקית תהיה גבוהה ונעלית ביותר, לכן "המועדים בטלים", כלומר שהגילוי האלוקי שבחג יהיה "בטל" ולא משמעותי, שכן ההתגלות האלוקית שבכל הימים של לעתיד לבוא, תהיה גבוהה יותר מההתגלות האלוקית של החג.

אבל המועדים שתיקנו החכמים – ההתגלות האלוקית שבהם היא כה נשגבת ועליונה עד שגם ביחס להתגלות האלוקית שתהיה בימות המשיח עדיין הם יהיו חג – גילוי אלוקי מיוחד[16].

כי השורש העליון של דברי החכמים הוא נעלה ונשגב במאוד מאוד[17].

השגב שבשבע ברכות

ו. וכך גם בנוגע לשבע הברכות שבחתונה:

בחתונה יוצרים איחוד גם ברובד הנשמתי הכי עליון – נשמת היהודי, ומתגלים לבני הזוג כוחות עליונים ביותר (כוח ההולדה, כוח האין סוף), כמבואר בפרקי ה'מבוא'.

וכדי לפעול את הפעולות הרוחניות הנשגבות הללו – מברכים את "שבע הברכות", שמקורם ושורשם הוא נעלה ונשגב ביותר.

"רשות" ו"חובה"

[ז. הדברים אינם סותרים עם הדין שהברכה אינה מעכבת את המצוה, והמקיים את מעשה המצווה ללא הברכה יצא ידי חובה:

מוסבר בחסידות שדווקא מצוות שהן "רשות" הן בעלי כוחות רוחניים גבוהים יותר מהמצוות שהן חובה, ולכן הן "רשות" כי בגלל רוממות הכוח האלוקי אין מעשי האדם מסוגלים להכריח את האור האלוקי להתגלות בעולם, על כן הן "רשות", שהאור האלוקי שבהן רשאי שלא להתגלות בעולם.

ולהיפך המצוות שהשורש האלוקי שלהן יותר תחתון, מעשי האדם יכולים לחייב את האור האלוקי לפעול בעולם – הם מצוות החובה (שהאדם מחייב את האור להתגלות) (הדברים מוסברים בשער 'פרו ורבו' באריכות).

וכמו כן ביחס לברכות:

הסיבה שהן אינן מעכבות את המצווה אינה מפני נחיתותן אלא להיפך מפני עליונותן הרוחנית].

ז. לאחר הביאור במעלת והפלאת הברכות – נבוא לבאר את "שבע הברכות" אחת לאחת, ונבין כיצד כל אחת מהברכות מוסיפה ונותנת לבני הזוג את הכוח האלוקי הנשגב.