אירוסין ונישואין בין הקב"ה לישראל

א. במדרשים[1] ממשילים את הקשר שבין עם ישראל להקב"ה לקשר שבין בעל ראשה: כשם שבין הבעל והאשה יש אחדות אמיתית – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[2]. כך גם בין עם ישראל להקב"ה יש דביקות אמיתית מושלמת.

וכשם שהאיחוד בין הבעל לאשה הוא בשני שלבים – אירוסין ונישואין, כך גם האיחוד בין הקב"ה לישראל הוא בשני שלבים – אירוסין ואחר כך נישואין.

מהות האירוסין והנישואין בין הקב"ה לעם ישראל:

אירוסין – קשר בין הבעל לאשה ברובד רוחני עליון, נשמה, ולא ברובד גשמי, שהרי בגופם הגשמי אין עדיין שום קשר בין הבעל לאשה, וכך גם באירוסי הקב"ה וישראל – הקשר בין היהודי להקב"ה קיים אך ורק בבחינות העליונות של היהודי, בחינת המקיף, בנשמה, ואינו מורגש בגופו הגשמי ורצונותיו הפשוטים של היהודי, כלומר שהאהבה והאיחוד בין היהודי להקב"ה היא רק מצד נשמתו, ומצד גופו אין עדיין אהבה ואחווה להקב"ה.

נישואין – קשר מושלם בין בעל לאשה, לא רק ברובד הרוחני נשמתי העליון אלא גם ברובד הגשמי גופני התחתון, וכך גם בנישואי הקב"ה וישראל – שהקשר של היהודי להקב"ה הוא מושלם לגמרי – לא רק בבחינות העליונות של היהודי, בנשמתו, אלא גם גופו הגשמי וענייניו הגשמיים של היהודי דבקים בהקב"ה.

ב. הדרך להגיע למצב של נישואין – דביקות מושלמת של היהודי בהקב"ה, היא על ידי הקדמת האירוסין – שהוא עניין הפרישות כאמור.

פרישות מהרע – אירוסין, קירבה לה' – נישואין

הסברת הדברים:

מבואר בהרחבה בספרי המוסר והחסידות שגשמיות וחומריות הינם שני קצוות המנוגדים והפוכים זה מזה בתכלית. קיים ניגוד גמור ומוחלט בין קדושה ורוחניות לחומריות העולם. אדם אינו יכול להיות קשור אל שני הדברים גם יחד, אי אפשר לטעום גם מצד הקדושה וגם מצד החומריות, מי שתאוותיו הינם בעניינים חומריים גשמיים, אינו יכול לדבוק בהקב"ה, כלומר הוא אינו יכול שתהיה לו הנאה ותענוג מעניינים אלוקיים רוחניים.

לכן, על מנת שהיהודי יהיה קשור ודבוק בהקב"ה בענייני הקדושה, ראשית עליו להתרחק ולהתנזר מן החמרנות ותענוגות העולם, כמו שכתוב בתניא[3]: "כי הם זה לעומת זה כו' כפי ערך גודל האהבה לה', כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא", ומי ש"אינו מואס ברע בתכלית כו', גם אהבתו לה' אינו בתכלית" – ורק לאחר הפרישה מחומריות העולם הוא יכול להדבק בבורא.

הדברים רמוזים בספר תהילים[4]: "סור מרע ו(אחר כך) עשה טוב": לפני הקרבה אל הקדושה – "עשה טוב" – צריך להיות "סור מרע", כי כל זמן שיש ליהודי שייכות אל הרע ואל הטומאה. אל החומריות הגשמית, הוא אינו יכול להיות קרוב אל הקב"ה, רק לאחר הריחוק מהרע הוא יכול להתקרב ולהרגיש את גילוי קדושת הקב"ה – "עשה טוב"[5].

וזוהי המשמעות בפעולת האירוסין לפני הנישואין:

הוסבר קודם שהמשמעות הפשוטה של האירוסין היא – פרישות מכל אנשי העולם, כדי שהקשר והאיחוד בין בני הזוג שבנישואין, יהיה מושלם בתכלית. וכך גם בחתונה של הקב"ה וישראל – האירוסין עניינם פרישות של היהודי מחומריות העולם, כדי שהיהודי יוכל לדבוק בדביקות פנימית ומושלמת בהקב"ה, שבנישואין.

מצוות – אירוסין, תורה – נישואין

ג. גם בענייני הקדושה עצמם ישנם שני שלבים – אירוסין ונישואין, המצוות הן בחינת האירוסין, והתורה היא בחינת נישואין[6]:

באירוסין הקשר בין בעל לאשה הינו רוחני, נשמתי, ולא גשמי – והוא כמו הקשר שנוצר בין היהודי להקב"ה על ידי קיום המצוות. ובנישואין הקשר בין הבעל לאשה הוא גם בגוף – והוא כמו הקשר שנוצר בין היהודי להקב"ה על־ידי לימוד תורה.

פירוש הדברים:

את המצוות האדם מקיים באברי גופו, במעשה, אך הוא אינו מחוייב להיות "חדור" בכל תחושת הקדושה הרוחנית של המצווה, הוא יכול לקיים את המצוה בקבלת עול, וללא הבנה והשגה בטעמי המצוות, אלא באופן של "מצוות אנשים מלומדה"[7], כי במצוות "המעשה הוא העיקר"[8];

לעומת זאת בתורה, העיקר הוא שהאדם יבין בשכלו את חכמת התורה, אז חכמת התורה אינה רק מקיפה אותו אלא היא חודרת לתוך תוכו להבנתו והשגתו.

כן כתב רבנו הזקן בספר התניא[9]: "כי על ידי כל המצוות כו' הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה, ובידיעת התורה מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה', הנה גם חכמת ה' כו' מלובשת בנפש האדם ושכלו, ומוקפת בתוכם כו'".

לכן המצוות נמשלות לאירוסין, כי כשם שבאירוסין הקשר בין הבעל לאשה הוא עליון ו"מקיף" ואינו מתגלה בגוף, כך במצוות הקשר שבין היהודי להקב"ה יכול להתקיים רק בבחינת מקיף בלי שהיא תחדור ותתגלה בהבנה והשגה של האדם.

התורה נמשלת לנישואין, כי כמו שאור קדושת התורה חודר בפנימיותו, בשכלו והבנתו של האדם, כך גם בנישואין הקשר בין הבעל לאשה הוא גלוי גם בגוף הגשמי.

בזמננו – אירוסין, בימות המשיח – נישואין

ד. שלימות הנישואין שבין הקב"ה לישראל תהיה בימות המשיח, וכמו שכתוב במדרש[10]: "העולם הזה היו כו' אירוסין, לימות המשיח יהיו נישואין".

וביאור הענין:

אף על פי שלימוד תורה יוצר חיבור ואיחוד עם הקב"ה, הרי החיבור עם הקב"ה אינו גלוי, והוא נעלם ומוסתר, שהרי אין רואים איך שיהודי הלומד תורה נעשה קרוב להקב"ה, והקרבה היא נעלמת ומוסתרת בבחינת "מקיף", ואינה גלויה כקרבה של נישואין.

אבל בימות המשיח יהיה גילוי וקרבה פנימיים וגלויים בין היהודי לבורא, כמו שכתוב[11]: "וראו כל בשר יחדיו .. ה'", וכל הדברים המעלימים ומסתירים על גילוי קדושת ה' ייעלמו, כמו שכתוב[12]: "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ויהיה גילוי הקב"ה בעולם, ויהיה איחוד פנימי בין הקב"ה לישראל.

אם כן, הקשר המוחלט בין ישראל להקב"ה יהיה רק בימות המשיח.

ויהי רצון שנזכה לימים אלו, במהרה בימינו ובקרוב ממש.