יום ראשון י״ב אלול ה׳תשע״ד

 

 

אירוסי יוסף הצדיק

א. היהודי הראשון שמסופר עליו[1] שאירס אשה לפני הנישואין הוא – יוסף הצדיק[2]:

על הפסוק[3]: "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה", פירש רש"י ששאלת יעקב "מי אלה" ענינה "מהיכן יצאו אלה (אפרים ומנשה) שאינן ראויים לברכה". שאם הם אינם ראוים לברכה שמא יש פגם בנישואי אביהם, יוסף. ויוסף ענה לו: "בני הם גו'", "הראה לו שטר אירוסין כו'", שהוא אירס את אסנת לפני שנשאה, ונשאה כדין, ולכן הם בנים כשרים.

והקשו מפרשי רש"י[4] איך ייתכן שיעקב חשש לכשרותם של מנשה ואפרים הרי הוא היה פוגש אותם מידי יום ביומו, כשבאו אצלו לשמשו וללמוד ממנו תורה ודעת ה', אם־כן, מה ראה יעקב דווקא לאחר שבע עשרה שנים של חיים יחד, ובפרט סמוך לפטירתו, לערער על כשרותם בשאלתו: "מהיכן יצאו אלה שאינן ראויים לברכה"?

הדבר תמוה במיוחד לאור העובדה שיעקב נכח לדעת את גודל צדקתו של יוסף במשך כל השנים שהוא חי במצרים, ובמיוחד שהתמודד בהצלחה ועמד בכל הנסיונות הקשים שהיו לו (כמו אשת פוטיפר), ופלא הדבר שלפתע הוא מערער על כשרות נישואיו עם אשתו, וטוען שבניו לא נולדו בכשרות?

[מפרשי רש"י ניסו ליישב את שאלת יעקב בתירוצים שונים ורבים, אולם כ"ק אדמו"ר, בליקוטי שיחות חלק ל' פרשת ויחי (ב), מבאר שתירוציהם אינם מעלים מזור גמור לשאלה (יעויין שם באורך)].

 

מהו שטר אירוסין?

ב. גם גופו של עניין – "הראה לו שטר אירוסין" – דורש הסבר:

הרי בזמנים שלפני מתן תורה לא נהגו לעשות אירוסין. וגם האבות – אברהם. יצחק ויעקב – והשבטים לא נאמר שהם עשו אירוסין. אם־כן. מדוע יעקב שאל את יוסף "מאין יצאו בנים הללו", (שענין השאלה לרש"י הוא) האם נשאת את אשתך כראוי, באירוסין לפני הנישואין, בה בשעה שכולם, וגם יעקב עצמו, לא עשו אירוסין?

גם צריך להבין לשון רש"י: "הראה לו שטר אירוסין כו'":

מהו ה"שטר"? מקובל בעם ישראל לארס בכסף (או בשוה כסף), ולא מצאנו, גם לאחר מתן תורה, שיעשו אירוסין בשטר – ומנין לרש"י שדווקא יוסף אירס את אשתו בשטר?

על כרחנו – אומר כ"ק אדמו"ר – לפרש ש"שטר אירוסין", אינו שטר שבו עושים אירוסין, אלא שטר ראיה והוכחה שיוסף עשה אירוסין (ואילו האירוסין עצמם נעשו בדרך אחרת).

הסיבה שיוסף כתב שטר כזה:

 

זכרון דברים

יוסף רצה לעשות זיכרון לעד שנישואיו היו שונים מהמקובל בעולם באותה שעה:

כל אנשי העולם היו מתחילים לחיות יחד עם האשה מיד עם ההיכרות הראשונית בין האיש לאשה, וללא פעולת הכנה של אירוסין וכדומה, כדברי הרמב"ם[5]: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא" מכניסה לתוך ביתו… ותהיה לו אשה" – ואילו חיי יוסף עם אשתו, אסנת, היו שונים – שלאחר ההיכרות הם עברו תקופת הכנה (כעין שידוך ואירוסין) ורק אחר כך עשו חתונה – הם התחתנו והתחילו לחיות יחד.

אך עדיין קיימות מספר שאלות:

א) מדוע בכלל כתב יוסף שטר הוכחה על אירוסיו, וחידש מנהג שלא נהגו בו אבותיו! ב) מה פתאום יעקב דרש מיוסף שטר אירוסין, ולא דרש זאת משאר בניו? ג) ידוע שהאבות קיימו את כל התורה עוד לפני שניתנה[6], אם כן מדוע לא נהגו לעשות אירוסין?

 

החתונה לפני מתן תורה

ג. יש לבאר את ההבדל היסודי בין הזמן שלפני מתן תורה, לזמן שלאחר מתן תורה:

מובא במדרש[7] שלפני מתן תורה הייתה מחיצה בין עליונים לתחתונים, ומוסבר בתורת החסידות[8], שמחיצה זו עניינה הפרדה בין העולמות הרוחניים העליונים לעולם הגשמי, בין הקדושה לגשמיות, ובין הנשמה האלוקית לגוף הגשמי, ובבחינת[9]: "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם", "השמים שמים לה'" – העניינים הרוחניים היו בעליונים, ב"שמים", ואילו "והארץ נתן לבני אדם" – העניינים הגשמיים היו בתחתונים, "בארץ".

בזמן מתן תורה: "בטל [הקב"ה את ה]גזירה כו' ואמר: התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים", כלומר הקב"ה קירב את ההויה הרוחנית אל המציאות הגשמית, שנעשה עירוב בין העליונים לתחתונים, ומאז ענייני הקדושה חודרים ו"יורדים" למטה אל העולם הגשמי.

במדה גדולה, השינוי שחולל מתן תורה, משתקף בתחום הנישואין:

הוסבר לעיל (בפרקים הקודמים), שהקשר הקיים בין בעל לאשה באירוסין הוא רק ברובד הרוחני העליון, בנשמה, ואילו ברובד הגשמי, בגוף, אין שום קשר ביניהם, והם אינם חיים יחד בבית אחד אלא רק לאחר הנישואין.

[אלא שבימינו הדבר אינו ניכר, שכן האירוסין והנישואין נעשים מיד בבת אחת בחתונה. אבל בימים עברו תחילה היו מתארסים, ורק לאחר כמה חודשיים היו נישאים, ובפרק הזמן שבינתיים – בין האירוסין לנישואין – לא התקיימו חיים גשמיים משותפים, והקשר בין הבעל לאשתו היה רוחני במהותו – קשר שבנשמה].

והחידוש המיוחד של האירוסין הוא – שלמרות שאין שום קשר גשמי בין הגוף של האיש לאשה, מכל מקום היות שיש ביניהם קשר בנשמה הם נעשים בני זוג.

נמצא שהרובד הרוחני קשור ומשפיע על הרובד הגשמי: שלמרות שבגשמיות הם אינם חיים כבני זוג, מכל־מקום הם נקראים בני זוג.

דבר זה יכול להיות רק אחרי מתן תורה ולא לפניה:

לפני מתן תורה, כיון שהיתה הפרדה בין הרובד הרוחני לרובד הגשמי, בין הנשמה לגוף, הרי הרובד הרוחני לא יכול היה להשפיע על הרובד הגשמי, והאיחוד של הנשמה לא היה הופך אותם להיות בני זוג גם בגופם הגשמי בעולם הזה, כי הפעולה של הנשמה היתה נשארת ברובד הרוחני העליון, ולא היתה יכולה לשנות את הרובד הגשמי התחתון של הגוף.

אבל לאחר מתן תורה, כשנוצרה קרבה והשפעה של הרוחניות והנשמה על הגוף, הרי האיחוד הרוחני של הנשמה יכול להשפיע על מצב הגוף, ולכן באירוסין – שיש קשר בנשמה – הם נהיים בני הזוג גם בגופם כפשוטו.

 

יחודו של יוסף הצדיק

ד. יוסף הצדיק חי לפני מתן תורה, ואת אירוסיו ניתן לפרש בשני אופנים[10]:

1) אירוסיו לא היו ממש כמו האירוסין בימינו – אלא מעין האירוסין:

אירוסין עניינם, הכנה לנישואין, שכדי שההרמוניה בין בני הזוג תהיה מושלמת, דביקות מוחלטת, יש לעשות הכנה מתאימה שהיא פרישות מכל אנשי העולם (והגוף), שזהו ענין האירוסין, ורק אז חייהם יחד יהיו אמיתיים, כנים ומוצלחים (כמבואר בפרקים הקודמים באריכות).

וכן נהג יוסף – שלפני הנישואין הוא עשה שידוך, כלומר הוא עשה פעולות של הכנה נפשית לנישואיו, כמו אירוסין.

אולם פעולות הכנה אלו לא היו בעלי תוקף הלכתי כמו האירוסין, שכן זה היה לפני מתן תורה (והקרבה הרוחנית־נפשית לא יכלה לעשותם בני זוג בעולם וברובד הגשמי־גופני). אם־כן פעולות אלו נקראו "אירוסין" אך ורק בשם המושאל, מעין האירוסין, ולא אירוסין באמת[11].

2) אירוסי יוסף היו עם תוקף, מעמד ועוצמה כמו האירוסין שלאחר מתן תורה:

יוסף הצדיק היה שונה מכל אבותיו ואחיו בזה שהיה לו כוח נשגב ונעלה כמו לאחר מתן תורה, ובכוחו היה לחבר בין הקדושה והרוחנית לגשמיות, בין הנשמה והגוף.

לכן ל"אירוסין" שלו היה תוקף זהה לאלה שלאחר תקופת מתן תורה, שכן הקרבה הרוחנית שבנשמה (הפעולה של האירוסין), פעלה אצלו גם על הרובד הגשמי־גופני, שהוא ואשתו ייעשו בני זוג בגופם כפשוטו, למרות שאין ביניהם קרבה גשמית.

 

יוסף חי ליד תרבות מצרים – לכן זכה לכוח מיוחד

ה. הסיבה שאצל יוסף היה עניין מיוחד באירוסין, דבר שלא היה אצל אבותיו ושאר אחיו:

האבות והשבטים היו פרושים ומבודדים מכל אנשי העולם, ופרנסתם היתה רועי צאן, ולכן הם יכלו להתבודד בטבע, ולפרוש מהוויות העולם. גם כשהם גרו בארץ מצרים, הם גרו באזור מבודד – ארץ גושן – בו חיו רק יהודים ולא מצרים. ולכן מובן שהאבות והשבטים היו חסינים מפני ההשפעות השליליות של תרבות הגויים ותרבות מצרים.

לעומת זאת יוסף, היה מעורה ב"תוך" מצרים, "ערות הארץ"[12], בין אנשים שהם "שטופי זימה"[13], ובפרט לאחר המאורע שהיה לו עם אשת פוטיפר[14], לכן הוא חיפש דרכים להחמיר על עצמו בעניני חתונתו, ולהיות שונה בתכלית מהמצרים, ועל ידי זה לבלום קבלת השפעה מהמצרים.

משום כך יוסף עשה פעולה מיוחדת של אירוסין, שהיא באחת משתי הדרכים האמורות:

1) מעשהו היה הכנה נפשית פנימית, שידוכין: כדי להיבדל ולהתרחק מתרבות ההפקר המצרית המוצאים אשה בשוק ומכניסים לבית כו', לכן לנישואיו קדמו שיקול וישוב־דעת, והכנה רוחנית ראויה.

2) מעשהו היה עם תוקף רוחני ממש כמו האירוסין שלאחר מתן תורה, שכיון שהוא חי בתוך מצריים, הוא קיבל מהקב"ה כוחות מיוחדים שאירוסיו יהיו בעלי עוצמה כמו לאחר מתן תורה, כדי להתחזק ולהצליח להתמודד עם תרבות מצרים הקלוקלת.

 

השבת של יוסף הצדיק

ו. להבנת הדברים נעיין במדרש שממנו למדים על גודל קדושתו של יוסף הצדיק:

על הפסוק[15]: "וירא יוסף גו' ויאמר לאשר על ביתו גו' טבוח טבח והכן גו'", איתא במדרש[16] ש"והכן" עניינו הכנה לצורך השבת, כי "שמר יוסף את השבת קודם שתינתן", וביום שישי הכין יוסף את מאכלי וצרכי השבת[17].

צריך להבין, מהו הייחוד של שמירת השבת של יוסף, והרי ידוע שכל האבות והשבטים שמרו את מצוות השבת וכל מצוות התורה[18], ומדוע ישנו לימוד מיוחד בנוגע לשמירת השבת של יוסף הצדיק?

אם תאמר שרק יוסף שמר את השבת וכל האבות והשבטים לא שמרו את השבת?! הרי חז"ל אומרים בפירוש – שכל האבות והשבטים, ויוסף בתוכם, שמרו את כל התורה לפני שניתנה, ומדוע יש לימוד מיוחד על שמירת השבת של יוסף?

ועוד, ביטויו של המדרש על השבת – "קודם שלא תינתן", תמוהה:

"נתינה" משמעותה דבר ממשי, חפץ או רכוש מסוים, העובר וניתן מיד ליד או ממקום למקום, אולם על אזהרה "אל תעשה מעשה פלוני", לא מתאימה המילה "ניתן", אלא לשון "ציווי", "פקודה" וכיו"ב.

ובקשר לשבת, כיון שמצוותה היא[19]: "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו", שביתה ממלאכה (מהל"ט מלאכות), הרי מתאים לשון של ציווי ופקודה (אל תחלל שבת) ולא לשון נתינה (קח את השבת), ומדוע המדרש אומר "קודם שניתנה", ולא "קודם שנצטוו עליה" וכדומה?

 

שני רבדים לשבת

ז. בשמירת השבת יש שתי מצוות:

א) מצוות לא תעשה – פעולה של שלילה – ציווי ואזהרה לא לעשות מלאכה, "וישבות גו' מכל מלאכתו גו'", וזוהי מצוות לא תעשה "שמור את יום השבת לקדשו"[20].

ב) מצוות עשה – פעולה חיובית – מנוחה (לא רק שאין לעבוד, אלא מופיע גם ציווי לנוח), "וינח ביום השביעי"[21], "מה היה העולם חסר? מנוחה, באת שבת באת מנוחה"[22], והיא מצוות עשה "זכור את יום השבת לקדשו גו'"[23], ומבואר בתורת הקבלה והחסידות שבשבת מאיר בעולם אור אלוקי בדרגה נעלית ביותר, שאינה מאירה כל ימות החול, וכן אמרו חז"ל[24]: "שבת מיקדשא", שבשבת נמשך אור קדושה מיוחד בעולם[25].

אור קדושת השבת פועל ומשפיע על כל יהודי, עד שהוא מתעלה במעלות הקדושה והרוחניות, ומקבל נשמה יתירה. הדבר ניכר גם בגופו (ולא רק ברובד הרוחני של הנשמה), במאור פניו המיוחדים שביום השבת, כדברי המדרש[26]: "ויברך אלוקים את יום השביעי – ברכו באור פניו של אדם כו', לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת (השבוע), כמו שהוא בשבת".

אם־כן, דברי המדרש על שבת: "עד שלא תינתן", מובנים, כי בשבת יש שני עניינים: א) "פקודה" – לא לעשות מלאכה, ב) "נתינה" – המשכת הקדושה הרוחנית, נשמה יתירה, השפעה רוחנית מיוחדת ביום השבת.

 

שמירת השבת של האבות

ח. בנוגע לאבות הרי שמירת השבת שלהם הייתה אך ורק ב"לא תעשה מלאכה" ולא ב"המשכת הקדושה", כי:

שמירת המצוות, לפני שניתנו בהר סיני, אפשרית אך ורק במצוות התלויות באדם עצמו, האדם יכול להחמיר עם עצמו לקיים את המצוות גם לפני שהצטווה לקיימן בעת מתן תורה. אבל אין אפשרות לשמור על מצוות הקשורות בחפץ מסוים, כל עוד מציאות החפץ אינה קיימת בעולם. בנוגע לשבת:

"לא תעשה מלאכה" היא מצווה המוטלת על האדם, שהגברא לא עושה מלאכה, לכן אף לפני מתן תורה, כשעדיין לא נצטווינו על שמירת השבת, יכולים היו האבות להחמיר עם עצמם ולא לעשות מלאכה בשבת.

אבל "זכור את יום השבת לקדשו", הקדושה שבשבת, אינה תלויה באדם, כי אם בחפצא של השבת. שכן בשבת נמשכת דרגת הקדושה, נשמה יתרה, ובזמן האבות, לא התגלו בעולם דרגות רוחניות אלו, שכן כאמור לפני מתן תורה הייתה מחיצה בין עליונים לתחתונים, והקדושה של השבת נשארה בעליונים ולא ירדה לתחתונים, לעולם הגשמי. וממילא, האבות לא יכלו לפעול את עניני הקדושה של שבת בעולם הגשמי.

 

שמירת השבת של יוסף

ט. שונה מכל האבות והשבטים – יוסף הצדיק:

יוסף זכה לקבל גם את דרגת הקדושה של השבת, כלשון המדרש "שמר יוסף את השבת קודם שלא תינתן", ליוסף ניתנה השבת, הנשמה יתירה, לפני מתן תורה, דבר שאפילו האבות לא זכו בו[27]!

והסיבה לכך היא:

יוסף חי ב"לב" מצרים, מקום הטומאה, ולשם התמודדות עמה הוא הזדקק לכוחות רוחניים מיוחדים. לכן זכה שביחס אליו לא היתה מחיצה בין העליונים לתחתונים (במובנים מסוימים),

והנשמה היתירה של שבת ירדה אל גופו הגשמי. ונתנה לו עוז וכוח להשאר בצידקתו, ולא ללמוד ממעשי מצרים הרעים[28].

 

אירוסי יוסף      

י. כך גם בנוגע לאירוסין:

כיוון שלגבי יוסף לא היתה "גזירה" וחלוקה בין עליונים לתחתונים, ולא היה נתק בין הנשמה הרוחנית לגוף הגשמי, לכן הוא יכול היה לעשות אירוסין כמו אחרי מתן תורה – שהקשר הנשמתי של האירוסין יפעל על הגוף שהם ייעשו בני זוג כמו לאחר מתן תורה.

הסיבה שיוסף זכה לדבר זה:

כיוון שהמצריים היו פרוצים בעניין הנישואין, שטופי זימה, בעלי התנהגות קיצונית שלילית, וכמו מעשה אשת פוטיפר, לכן הוא היה זקוק לסייעתא דשמיא מיוחדת על מנת לשמר את חיי הנישואין שלו.

כוח זה הוא קיבל מפעולת האירוסין שהיא בניית קשר זוגי בנשמה:

קשר זוגי של הנשמה הוא הרבה יותר חזק ובעל עוצמה מהקשר הזוגי של הגוף, כמבואר באריכות בפרקי ה'מבוא לחתונה',

וכאשר הקשר הרוחני של הנשמה אינו מנותק מהגוף אלא הוא קרוב אליו – הרי הקשר החזק והאיתן של הנשמה מחזק את הקשר של הגוף, לקיום חיי נישואין מוצלחים ונכונים ולניתוק מתרבות מצריים.