"איזהו מכובד? המכבד כו'"

א. אמרו חכמינו ז"ל בתלמוד[1]: "תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה כו', עליו הכתוב אומר[2] וידעת כי שלום אהלך".

ועוד אמרו[3]: "אמר ר' חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו. שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. שנאמר[4] ולאברהם היטיב בעבורה";

ועוד אמרו חז"ל[5]: "לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו".

גם על האשה אמרו דברים: "ציוו חכמים שתהיה מכבדת את בעלה ביותר"[6], ועוד אמרו: "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה"[7].

במשנה במסכת אבות[8] נאמר: "איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר[9] כי מכובדי אכבד, ובוזי יקלו".

מכל האמור לעיל – ואין זה אלא המעט – נובע כלל יסודי: איש ואשה חייבים לנהוג כבוד זה בזו. הכלל צריך להיאמר, משום שהאוהבים נוטים מטבע־הדברים שלא להקפיד בכבודם, ולכן אנו אומרים: הם חייבים לנהוג כבוד זה בזו על־אף נטייתם, כדברי חז"ל: "אוהב את אשתו כו' ומכבדה כו'".

כיצד מתבטא הכבוד? אין ביטוי לכבוד אלא בכיפוף עצמי, כלומר בכריעה והשתחויה. במילים אחרות, הבא לכבד, מכניע עצמו או מכופף מקצת קומתו ומפנה מקומו לבעל הכבוד.

דרך זו של מתן כבוד צריכה להיות אפוא חדורה ברגש האהבה והאחווה, ובפרט אם רגשות אלה אמיתיים ונובעים מעומק פנימיות אהבת הלב.

ביטויי חיבה עמוקים

ב. חיבה ואהבה הן מידות שבלב. יש[10] שהאהבה מתבטאת בדיבור בלבד, כגון שהאוהב מדבר דברי חיבה, אך כאשר רגשי האהבה עזים ביותר, והאהבה מעוררת התלהבות והתפעלות, אין די בדברי חיבה כדי לבטאה, כיוון שתיבות הדיבור אינן משמשות "כלים" מספיקים להכיל אהבה גדולה כזו, ובמקרה כזה האהבה תתבטא בנשיקה או חיבוק.

נשיקה וחיבוק אלה, אינם רק סימן של קירוב וחיבה, אלא גם ביטוי של חיבה – ביטוי עמוק ונעלה, שאינו יכול למצות עצמו בדיבור.

גם בשיר השירים[11] – שבפרקיו מתוארים גילויי חיבה בין איש לאשה כמשל על האהבה והחיבה שבין הקב"ה ועם־ישראל – מובאים בין השאר הביטויים חיבוק ונשיקה: נשיקה – "ישקני מנשיקות פיהו גו'"[12], חיבוק – "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקיני"[13].

שני ביטויי אהבה אלו, אהבה וחיבוק מהווים אפוא סימן וביטוי כאחד, לאהבה וחיבה עמוקים.

שתי צורות לחיבה

ג. מקובל לחשוב שהאהבה שב"נשיקה" נעלית ונשגבה מהאהבה שב"חיבוק", וזאת גם מצד האוהב וגם מצד האהוב:

מצד האוהב – הנשיקה נעשית באמצעות הפה המצוי בפניו של הנושק, כלומר בחלקו הקדמי והחשוב של הראש, שהוא מקום משכנם של החושים הנעלים והחשובים. מסיבה זו הנשיקה היא ביטוי של האהבה הפנימית, הבאה מתוך תוכו של האוהב.

מצד האהוב – הנשיקה מתקבלת בפניו החושפים ומגלים את יופיו וכשרונותיו, בנשיקתו, האוהב מבטא אפוא את הכרתו הן במעלות הטובות של האהוב והן בעובדה שבעטיין של מעלות אלה בא לידי אותה אהבה עזה שהתבטאה בנשיקה. במילים אחרות, הנשיקה מעידה שיש אהבה וקירבה פנימית בין האוהב לאהוב.

עד כאן בקשר לנשיקה, ואילו בקשר לחיבוק המצב שונה:

מצד האוהב – החיבוק נעשה באמצעות הידים (ולא חלקו הקדמי של הראש), כלומר באמצעות איברים גסים לאין־שיעור יותר מהפנים, והאהבה המתבטאת באמצעות החיבוק, היא גסה ופחות עדינה מזו המבוטאת באמצעות הנשיקה שבפנים. במילים אחרות, אהבה זו אינה פנימית ולבבית כאהבה המתבטאת בנשיקה.

מצד האהוב – החיבוק מתקבל בגבו, מאחורנית ולא בפנים, ולכן אינו מבטא את הכרתו של האוהב ביופיו ובמעלותיו של האהוב. חיבוק בלבד שאינו מלווה בנשיקה, מעיד אם־כן שהאהבה אינה עמוקה וחזקה.

תמצית ההבדל בין החיבוק לנשיקה הוא בכך: הנשיקה הנעשית מפנים לפנים, נובעת מתוך המעלות הפנימיות של האהוב; והחיבוק הנעשה ביד המקיפה מאחורנית, נובע מתוך אהבת החיצוניות.

חיבה עצמית וחיבת המעלות

ד. על־אף האמור לעיל, קיימת בחיבוק מעלה הקשורה במהות האהבה.

בנשיקה – מכיון שהיא נובעת ממעלות האהוב, הריהי מבטאת בעצם "אהבה התלויה בדבר": בדרך־הטבע אוהבים את האדם בגלל מעלותיו, ומאחר שלאהוב יש מעלות חיוביות, אכן אוהבים אותו. והרי זה כאילו שאין אהבה אמיתית לאדם עצמו, אלא רק למעלותיו.

לעומתו בחיבוק – הנעשה מאחורנית (סביב הגב) ולא מלפנים – באיבר בגוף שאינו חושף מעלות – הרי זה מעיד שאהבת המחבק אינה תלויה במעלות האהוב ומבטא "אהבה שאינה תלויה בדבר". אהבת האדם עצמו ולא מעלותיו. ולכן החיבוק הוא במקום שאין מעלות (אחור).

זאת ועוד: בחיבוק, האוהב אינו מאפשר לאהובו להיפרד ממנו, אהבתו חזקה עד־כדי־כך, שהוא מחבקו בשתי ידיו, מחזיקו קרוב אליו ואינו מניח לו להיפרד ממנו, גילוי כזה של אהבה אינו מתקיים בנשיקה אלא דווקא בחיבוק.

שתי המעלות שבחיבוק ("אהבה שאינה תלויה בדבר", ואהבה שאינו מניח לאהוב להיפרד מהאוהב) תלויות זו בזו – שרק כאשר האהבה היא לאדם עצמו הרי היא אהבה תקיפה שאינה ניתנת לניתוק:

כיוון שהאהבה היא לזולת־עצמו, הרי אהבה בעצם מתקיימת בכל מצב שהוא, בכל צורה ובכל הנסיבות, תהיינה אשר תהיינה, ואינה נפסקת בעטיו של אף מעשה של האהוב, כי היא אינה תלויה במעלותיו ובמעשיו של האהוב אלא אהבת האדם עצמו;

זוהי המשמעות הגלומה בכך שהאוהב מחבק את האהוב כל כך עד שהוא אינו מאפשר לאהוב להיפרד ממנו, שהאהבה מוסיפה ומתקיימת בכל מצב שהוא, כי האהבה היא לאדם עצמו ולא למעלותיו, ולכן האוהב אינו מניח לאהוב להיפרד ממנו.

חיבה שב"ימין" ושב"שמאל"

מסיבה זו, שיר־השירים מכנה את האוהב המחבק – ימין, "וימינו תחבקיני", והמנשק נחשב לבחינת שמאל[14]:

נשיקה היא ביטוי של קירבה מדודה, האהבה מותאמת, ועל פי, רמת מעלותיו של האהוב. ובחיבוק, האהבה אינה מודדת ובוחנת את מעלות האהוב, יתר־על־כן, האוהב אוהב אף את צד ה"אחור" של האהוב שאין בו מעלות.

לכן הנשיקה היא בבחינת שמאל, "שמאל דוחה", שהאוהב שוקל ומודד, אוהב את מי שמגיעה לו אהבה, ו"דוחה" את מי שאין מגיעה לו אהבה. וחיבוק הוא בחינת הימין, "ימין מקרבת", תכונת החסד, שמקרב את כולם, גם את מי שאינו בבחינת "פנים", כלומר שהאהבה היא לכל גילוייו של האהוב – גם לאלה שאינם בבחינת פנים.

נמצא, שאף־על־פי שהנשיקה מבטאת חיבה גבוהה יותר מהחיבוק, למרות זאת החיבוק הוא ביטוי לבחינת ה"ימין" של האדם.

שני מימדים לחיי הבעל והאשה

ה. החיבוק והנשיקה באופן כללי, מורים על שני מימדים של קירבה ואיחוד שבין הבעל לאשה: קירבה שמצד הגוף – נשיקה, וקירבה שמצד הנשמה – חיבוק.

הוסבר לעיל בפרק ה'מבוא' דברי הזוהר[15] שלבעל ואשתו יש נשמה אחת. והקשר שבין הבעל לאשתו הוא כפול: גם קשר של הגוף וגם קשר פנימי של הנשמה.

ושני הרבדים האמורים שבחיבה שבין הבעל לאשה (גוף ונשמה) הם שני ביטויי האהבה האמורים – חיבוק ונישוק:

קירבה מצד הגוף: אהבה הנובעת מתוך הכרת המעלות, התכונות והכשרונות של בן הזוג, וזה מתבטא בעניין הנשיקה – האהבה שבגלל מעלותיו וכשרונותיו (פניו) של האהוב.

קירבה מצד הנשמה: אהבה עצמית שמצד הנשמה שאינה נובעת ואינה תלויה במעלות בן הזוג, אלא מתוך הקשר העצמי שבנשמה, שלשניהם נשמה אחת, וזה מתבטא בעניין החיבוק – שאוהבים את בן הזוג עצמו, ולא מודדים ומעריכים את מעשיו וכשרונותיו.

שלום הבית המושלם הוא כשקימות שתי הבחינות האמורות:

א) אהבת ה"פנים" של בן הזוג. ההתבוננות בדברים הטובים של בן הזוג. ב) אהבה עצמית של בן הזוג, וגם את בחינת ה"גב" שלו, התכונות שהם בבחינת "אחור", ומבלי להתבונן במעלות או בחסרונות של בן הזוג, בגלל שהם מציאות אחת, נשמה אחת.

אהבה של הקב"ה ובני ישראל

ו. מובא במדרשים[16] שהיחס של הקב"ה לבני ישראל הוא כמו היחס בין בעל לאשה.

כשם שבין איש ואשה יש שתי צורות וביטויים של חיבה: חיבוק ונישוק, כמובא בשיר השירים, כך גם בחיבה שבין הקב"ה ובני ישראל – שהיא הנמשל של שיר השירים – יש שני ביטויים של חיבה: חיבוק ונישוק[17].

נשיקה – אהבת מעלות היהודי, פני היהודי, להיותו איש ירא אלוקים, הלומד תורה, מקיים מצוות ועושה מעשים טובים.

חיבוק – אהבת עצם מהותו של היהודי, ללא הבט על מעמדו ומצבו בעניינים רוחניים, אלא כל יהודי ויהודי, מעצם לידתו כיהודי, גם לפני שעשה מעשים טובים, גם את בחינת ה"אחור" שלו, הקב"ה אוהב.

יש מעלה בעניין הנשיקה, ויש מעלה בעניין החיבוק.

אהבת פנימית ומורגשת – בגלל מעלות היהודי

ז. מעלת הנשיקה:

מצד הקב"ה – הנשיקה היא מפניו, כלומר אהבת הקב"ה לישראל היא מפני, פנימיות, הקב"ה. ומצד ישראל – מכיוון שהנשיקה היא בפני היהודי, הרי הוא מרגיש את אהבת הקב"ה.

ואילו החיבוק:

מצד הקב"ה – החיבוק ואהבת הקב"ה היא מבחינת ה"יד" (שאינה פנימית כמו הפנים). ומצד ישראל – מכיוון שהאהבה היא בבחינת אחור (הגב), הרי אין מרגישים את חום ולהט האהבה כבנשיקה.

הסיבה לדבר:

הנשיקה היא תוצאה ממעלות היהודי, לימוד התורה וקיום המצוות, לכן היא מורגשת בפנימיות היהודי. התורה והמצוות זיככו ועידנו את היהודי, והוא יכול לחוש את אהבת וקירבת הקב"ה – האהבה שבבחינת "פנים".

ואילו החיבוק כיוון שהוא אינו תלוי במעשי האדם, והוא קיים מיד עם לידת היהודי עוד לפני שהוא קיים מצוות, עידן וזיכך את גופו, הרי ברור שבמצב כזה הוא אינו יכול להרגיש את החום והלהט של הקדושה, אלא רק את האהבה של החיבוק – האהבה של יד, בבחינת "אחור", שאין בה חום כמו נשיקה בפנים.

אהבה המקיפה את היהודי, ל"עצם" היהודי

ח. המעלה ב"חיבוק":

מצד הקב"ה – האהבה תקיפה וחזקה, והיא אינה ניתנת לניתוק (כשם שבחיבוק האדם מחזיק בשתי ידיו את המחבק והוא אינו יכול להתנתק ממנו).

מצד ישראל – האהבה אינה רק למעלותיו, אלא לעצם מהותו, כי החיבוק אינו בפנים (שם רואים את חושיו וכשרונותיו), כי אם מקיף ומסובב את כל האדם, כלומר שהאהבה היא מושלמת, ומקיפה את כל מהות היהודי.

ואילו בנשיקה:

מצד הקב"ה – האהבה תלויה במעשי היהודי. מצד ישראל – האהבה היא רק בפניו, בדברים הפנימיים של היהודי, רק למעלותיו של היהודי.

הסיבה לדבר:

האהבה שבחיבוק היא לעצם מהות היהודי, כל יהודי מעצם לידתו זוכה לאהבת הקב"ה, וזה אינו תלוי במעשיו. ואילו האהבה שבנשיקה תלויה במעשי היהודי.

דוגמא לאהבה העצמית היא מאהבת ההורים לבניהם, שהיא אהבה שאינה תלויה במעשי הבנים, וגם אם הם חוטאים האהבה קיימת, כי זו היא אהבה עצמית, ששום דבר אינו יכול לפגוע בה.

ולכן על החיבוק נאמר "וימינו תחבקני", שהחיבוק הוא מבחינת הימין והחסד, והנשיקה היא מבחינת ה"שמאל" והגבורה:

שמאל משמעותו מדידה ובחינה, האהבה שמבחינת השמאל היא ליהודי שעמד במבחן, יהודי שלומד תורה ומקיים מצוות, ואילו ימין אוהב ונותן לכולם מבלי הבט על מעשיהם, כי זו אהבה עצמית שאינה נובעת מהמעשים הטובים שהאהוב עושה.

השלימות היא בצירוף של שני הדברים – חיבוק ונישוק – יחד: כאשר האהבה העליונה והעצמית (חיבוק), תורגש באדם (נשיקה).

שתי הצורות של אהבת ה' בחיי היהודי

ט. דוגמא מחיי היום יום:

חייו של היהודי מחולקים לשניים: חלק מהחיים מוקדשים לדברים רוחניים – תורה, תפילה וקיום המצוות, וחלק מהחיים מנוצלים לדברים גשמיים – אכילה, שתיה, שינה וכדומה.

בזמן התורה והתפילה ברור שהיהודי דבק בהקב"ה, אולם בזמן שהוא מתעסק בדברים הגשמיים, קיימת סכנה של פירוד מהקב"ה, שכן הוא נוטה לעשות את הדברים הגשמיים בלי קשר להקב"ה.

היה אפשר לחשוב, שאהבת הקב"ה את היהודי תקיף רק את החלק בו היהודי קשור להקב"ה, התורה, התפילה וקיום המצוות; ואילו בחלק שבו אין היהודי פונה אל הקב"ה – שם לא תתגלה האהבה של הקב"ה לישראל.

על כך נאמר בשיר השירים: "וימינו תחבקני", הקב"ה מחבק את היהודי, וחיבוק עניינו להקיף גם את ה"אחור", כלומר מרוב אהבתו של הקב"ה לישראל הוא אינו מניח את היהודי, ובכל מצב שהוא, הקב"ה אוהב אותו, גם בשעה שהוא עוסק בצרכיו הגשמיים.

שתי מעלות בחגים ומועדים       

י. דוגמא לדבר מחגי חודש תשרי: מבואר בחסידות שהימים הנוראים – ראש השנה ויום כיפור, הם בחינת שמאל (שמאלו תחת לראשי), שענינו נשיקה, וימי השמחה – חג הסוכות ושמחת   תורה – הם בחינת הימין (וימינו תחבקני) שענינו חיבוק:

בימים הנוראים היהודי מתקרב להקב"ה, והשגב הרוחני של היהודי מתגלה – היהודי מוסיף בתפילות, בסליחות, מצוות שופר, צום יום כיפורים וכו', וכשמתגלה בחינת ה"פנים" של היהודי, אהבת הקב"ה היא בבחינת "נשיקה", על פני היהודי.

בחג הסוכות – מצוות ישיבה בסוכה מהי? לעשות את צרכיו הגשמיים בסוכה: לאכול, לשתות וכדומה, כמו שכתוב: "בסוכות תשבו שבעת ימים"[18], ואמרו חז"ל: "תשבו כעין תדורו כו', כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע כו', אוכל ושותה ומטייל ומשנן בסוכה"[19].

כאן אנו רואים דבר נפלא: אותה אכילה ושתיה שהוא עושה כל השנה, והוא אינו מקיים בזה שום מצווה, אבל כאשר הם נעשים בחג הסוכות, בסוכה, הם נהפכים להיות מצווה!

אם כן, בסוכה, הקירבה של הקב"ה היא גם לדברים הגשמיים שהם בבחינת "גב", בזה מתבטא עניין החיבוק, האהבה אף לבחינת "אחור", לאותו חלק גשמי שאינו קשור להקב"ה שבסוכה הוא נעשה מצווה.

אמנם, לאידך קיימת מעלה גם באהבת הקב"ה שבימים הנוראים, כי, קרבת הקב"ה חודרת אל פנימיות היהודי – שהוא לומד תורה, מתפלל ועושה תשובה שלימה, והוא חש בפנימיותו את קרבת הקב"ה.

השלימות היא בצירוף של שני הענינים – שהקירבה העליונה של בחינת הימין שבסוכות תבוא בפנימיותו של היהודי.

אהבה עצומה של יהודי להקב"ה

יא. גם באהבת ישראל להקב"ה ישנם העניינים של חיבה – חיבוק ונשיקה. לדוגמא בספר תורה, "תורת ה'", שבנוסף לאמירת ברכות התורה, והשיר והשבח שישראל משבחים את התורה בדיבור ובשירה, קיים גם חיבוק ונישוק[20]:

נשיקה – מנהג ישראל שכאשר מוציאים את ספר התורה מארון הקודש, מנשקים את הספר תורה.

חיבוק – בזמן ה"הקפות" שב"שמחת תורה", מחבקים את ספר התורה עטוף במעיל, מפזזים ורוקדים עם ספר התורה. ועוד, ישנם גדולי ישראל שנהגו שכאשר מוצאים את ספר התורה מארון הקודש, לא רק שמנשקים את ספר התורה, אלא גם מחבקים אותו בשתי ידיים[21].

גם לחיבוק ולנשיקת התורה שתי המעלות האמורות:

נשיקה – אהבת לומדי התורה את התורה, שמתוך לימוד התורה והקירבה להקב"ה ולקדושת התורה באים לאהבה ולחיבה בתורה הקדושה; חיבוק – אהבה עצמית שיש לכל יהודי ויהודי לתורה, גם מי שלא למד ולא שנה מאומה בתורה יש לו אהבה עצמית לתורה הקדושה.

וגם כאן יש מעלה באהבה העצמית של התורה, החיבוק, אהבת התורה שבאה מתוך לימוד והבנת מעלות התורה, נישוק[22]:

התורה היא חכמתו של הקב"ה, כנאמר ב"ברכת התורה": "ונתן לנו את תורתו", תורת ה', ומובן שככל שהיהודי יתעמק בלימוד התורה הוא לא יצליח להגיע אל הדרגה העליונה שבתורה. לכן, באהבת התורה שבאה מתוך לימוד והבנת התורה – נשיקה – לא מגיעים אל עצמות התורה.

דווקא החיבה העצמית לתורה, כשהיהודי "מחבק" את התורה, הרי הוא מתקשר ומתחבר עם עצם התורה. כמבואר בתורת החסידות[23] שעל ידי הריקודים עם הספר תורה זוכים לדבוק ב"עצם" התורה, דבר שאינו תמיד כאשר היהודי הוגה ולומד בתורה.

אולם בחיבוק, הבנת התורה אינה חודרת בפנימיותו, שהרי החיבוק הוא חיצוני, וחכמת התורה אינה חודרת בפנימיות האדם.

[השלמות היא בצירוף שניהם יחד:

החיבוק – שהאדם מתקשר עם הדרגה העליונה שבתורה – עצם התורה, בא במצב של נשיקה – התלבשות בפנימות האדם, על ידי לימוד בהבנה והשגה (קשר פנימי וגלוי, עם עצם התורה)].

הערות