חסד – יסוד העולם! הכנסת אורחים – יסוד הבית

א. מידת החסד היא יסודו ותחילתו של העולם, תחילת כל המעשים, תחילתו של עם ישראל ותחילת בניין ביתו של כל אדם.

דוד המלך, "נעים זמירות ישראל", אומר בספר תהילים: "עולם חסד יבנה"[1], האלקים ברא את העולם במידת החסד – כדי להיטיב ולעשות חסד עם הבריות, וגם למען החסד – כדי שהבריות ייטיבו חסדיהם אלה עם אלה.

הקימות בית בישראל, רשותך היא – רשות היחיד, אף על פי כן אל תנעלהו ותסגרהו על מסגר אלא "יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך"[2]. שתהא דאגתך לאורחים ולעניים כדאגתך לבני ביתך.

חכמינו ז"ל[3] הפליגו בשבח מצות הכנסת אורחים: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה". המכניס אורחים זוכה לשכר ולברכה מאת הקב"ה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא – "אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא". ועוד אמרו: "גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש".

הכנסת אורחים המופלאה של אברהם

ב. היהודי הראשון – אברהם אבינו, היה איש חסד מופלג, וקיים את מצוות הכנסת אורחים בנדיבות מופלאה, בממונו בגופו ובנפשו[4].

על הפסוק[5] "ויטע אשל בבאר שבע" פירשו חז"ל[6] שהאשל אינו עץ בודד בלבד, אלא גן שלם של פרי עץ נטע אברהם כדי להאכיל את אורחיו – "פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה", ועוד נאמר שם (לדעה אחרת) שאברהם בנה בית שלם עבור אורחיו – "פונדק לאכסניא".

אש"ל   

אברהם  קיים את מצוות הכנסת אורחים במלואה – אכילה שתייה לינה וליווי האורחים בצאתם לדרכם, וזהו "(ויטע) אשל" ראשי תיבות: אכילה, שתיה, לינה[7], ולויה[8].

ביתו היה פתוח לכל יצור אנוש, ואף ערבים עובדי עבודה זרה, המשתחווים לאבק שעל גבי רגליהם, הוא קיבל לביתו ואירח בסבר פנים יפות.

אברהם אבינו העניק לאורחיו לא רק מזון לשובע, אלא גם פינק אותם במאכלים משובחים ביותר, כמו שכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם ויקח גו'", "שלושה פרים – כדי להאכילם שלושה לשונות בחרדל"[9], הכנסת אורחים מדהימה ביותר, לשלושה אנשים הוא שחט שלושה פרים, כדי שלכל אחד מהם יהיה מאכל משובח ביותר – לשון!

אברהם לא הסתפק במזון לשובע בלבד, אלא הוא נתן לאורחיו גם מיני מגדים, יין ופירות, כמסופר בארוכה במדרשים בפרשת וירא[10].

מידת החסד של אברהם היתה כל־כך מושלמת, עד שמובא בספרים הקדושים[11]: "אמרה מידת החסד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי"!

מסירות אברהם לאורחיו

ג. גדולתו של אברהם אבינו בולטת בסיפור התורה בתחילת פרשת וירא:

כשאברהם היה בן תשעים ותשע שנים, הוא עשה ברית מילה, וביום השלישי למילתו הוא היה חלש וחולה מסוכן, ואז בא אליו הקב"ה לבקרו "לבקרו, את החולה"[12]. באותו יום שרר חום כבד כי "הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה" (שם), ולמרות זאת, כשהוא ראה שלושה אנשים, הוא עזב את גילוי השכינה, התגבר על מחלתו הקשה ו"רץ לקראתם", "ויקח (אברהם עצמו, ולא שלוחו) בן בקר וגו', ויתן (הוא עצמו) לפניהם, והוא עומד עליהם גו'"[13], כדי לקבל את האורחים בסבר פנים יפות.

כי, אברהם מטבעו הוא איש החסד, ומכל לבו הזך והטהור הוא אהב ושמח לקבל אורחים, ורצה להיטיב עמם.

ומדה כנגד מדה – כשם שאברהם הכניס אורחים במסירות על טבעית, כך הקב"ה נהג בו בהנהגה על טבעית:

הקב"ה שינה את סדרי הנהגתו בעולם – התגלה לאברהם בדרגה אלוקית עליונה שמעל הטבע – "וירא אליו ה' גו'"[14] [ומוסבר בתורת הקבלה והחסידות שגילוי "ה'" הוא גילוי עליון, כוח שמעל הטבע]; שינה את מאור וחום השמש – "הוציא חמה מנרתיקה"[15]; ושינה את הנהגת המלאכים – שמלאכים מהעולמות העליונים שאין להם גוף באו לאברהם נראים כבני אדם.

מכאן יש לימוד ומוסר השכל לדורות: כל יהודי צריך לנהוג במדת החסד והכנסת אורחים כמו אברהם, כי הוא יורש את תכונת החסד מאברהם אבינו.

אמרו חז"ל[16]: "מעשה אבות סימן לבנים", פירוש: לא רק שמעשי האבות הם סימן כיצד ינהגו הבנים, אלא שמעשי האבות הם הגורמים ונותנים כוח למעשה בניהם (ה"סימן" הוא הגורם), כי ההורים מורישים לבניהם את תכונותיהם וטבעיהם, וכאשר יש להורים טבע מסוים הרי באופן טבעי, מעצם לידת הילד, יש בו את טבע הוריו.

כמו כן בנוגע לאברהם אבינו – אבי כל עם ישראל:

כל יהודי ויהודי בכל הדורות, יורש מאברהם את התכונה הנפלאה של חסד ונדיבות הלב, ועד כדי כך שתכונת החסד מהווה סימן ליהדותו, כמאמר חז"ל[17]: "שלושה סימנים יש באומה זו רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים".

*

מהות מצוות הכנסת אורחים

ד. שונה היא מצוות הצדקה ממצוות הכנסת אורחים[18].

מצוות הצדקה מהותה עזרה וסיוע לעניים, כגון לסייע ככל האפשר למי שחסר לו כסף לקניית מזון, לבוש וכדומה. אולם מצוות הכנסת אורחים אין עניינה עזרה וסיוע לנזקקים, אלא יחס אנושי, חם ולבבי לזולת, שהמארח מסביר פנים לאורחו.

לכן מצוות הכנסת אורחים וגמילות חסדים היא לא רק לעניים אלא גם לעשירים[19], שכן המצווה, בעיקרה, אינה להאכיל את האורח, אלא לקבלו בסבר פנים יפות. שהרי גם ביחס לעשיר שאינו זקוק למזונו של המארח, קיימת מצוות הכנסת אורחים, כי המצווה אחידה לכל הבריות, את כולם צריך לקבל במאור פנים ובהרגשה נעימה.

אף־על־פי שגם במצוות הצדקה יש דגש ליחס ולבביות של נותן הצדקה אל העני, שכן נתינת הצדקה צריכה להיעשות בכבוד ובסבר פנים יפות, בלי פגיעה, חס־וחלילה, בנזקקים, כדברי הרמב"ם[20]: "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה", אלא "נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה כו' ומדבר לו דברי תחנונים וניחומים כו'",

מכל מקום, עיקר מצוות הצדקה היא שהעני יקבל מזון או כסף. ואין עיקרה הסבר פנים יפות של הנותן, אלא שכאשר הנותן מקיים את הצדקה בפנים זועפות, הוא פוגם במצווה, שהרי הוא מבייש את העני, ובכל־זאת המצווה שלו קיימת.

ולכן הנותן צדקה לא בפנים זועפות וגם לא בסבר פנים יפות, אלא במבט סתמי בלבד – קיים את המצווה בשלימות. כי היחס של המארח אינו חלק ממעשה הצדקה, כי אם תוספת צדדית על המעשה.

הדבר בולט בדין מיוחד הקיים בצדקה:

המאבד סכום כסף והכסף הגיע לידי העני, הרי המאבד קיים את מצוות הצדקה, כדברי חז"ל[21]: "המאבד סלע מתוך ידו, ומצאה עני והלך ונתפרנס בה", הרי המאבד קיים מצוות הצדקה, על אף שהוא מצטער על איבוד כספו.

כי בצדקה העיקר הוא שהעני יקבל כסף ולא היחס של הנותן.

ניכרים הדברים גם בדברי חז"ל[22] שיש סולם של שמונה דרגות בנותני צדקה, והדרגה השביעית, אחת לפני העליונה, היא – "הנותן צדקה לעניים כו' בחשאי", והרי בנתינה בחשאי, שהעני אינו יודע מי נתן לו, אינה בסבר פנים יפות, ולמרות זאת נתינה כזו מעלתה גבוהה ביותר, והיא כמעט הפיסגה והשלימות של מצוות הצדקה[23].

נמצא שהנותן צדקה ללא סבר פנים יפות קיים מצווה בשלימות.

אבל מצוות הכנסת אורחים עיקרה – שהמארח יקבל פני האורחים בסבר פנים יפות ובלבביות.

מעשה המצווה הוא ה"גוף", והכוונה ה"נשמה"

ה. ליתר ביאור במצוות הכנסת אורחים[24]:

כל מצווה נוסף על עצם המעשה שבה. יש בה גם תנאים צדדיים, שאף־על־פי שהם אינם "חלק" מגוף מעשה המצווה, בכל־זאת יש להם חשיבות מסוימת.

יש מצוות שה"תנאים" חשובים מאוד, והם מעכבים את המצווה, והעושה את המצוה ללא התנאים הפסיד את המצוה. ויש מצוות שהתנאים פחות חשובים, והעושה את המצווה ללא תנאיה, קיים את המצווה, והמצווה אינה בטלה.

לדוגמא – יש מחלוקת האם "מצוות צריכות כוונה, או אינן צריכות כוונה"[25]. כלומר בכל מצווה בנוסף ל"גוף מעשה המצוה", יש "כוונת המצווה", והמחלוקת היא האם הכוונה מעכבת את המעשה או לא.

כך כתב רבנו הזקן בשולחן ערוך[26]: "כל המצות צריכות כוונה לצאת ידי חובה בעשיית אותה מצוה, ואם עשאה בלא כוונה לצאת ידי חובה, אלא כמתעסק בעלמא או לכוונה אחרת ולא לשם אותה המצוה – לא יצא ידי חובה מן התורה. ויש אומרים שמצות אין צריכות כונה, ואף המתעסק יצא בדיעבד".

לדוגמא – תקיעת שופר[27]:

גוף מעשה המצווה הוא – התקיעה, והכוונה (התנאי) היא – מחשבת התוקע לשם מצוות שופר כו'. והמחלוקת היא בנוגע לאדם שתקע בלי לכווין, כגון שתקע על מנת ללמוד איך לתקוע וכדומה, האם הוא קיים את המצווה או לא.

יש אומרים שכיוון שהאדם עשה את גוף מעשה המצווה, תקע בשופר, הרי למרות שחסרה כוונת המצווה, בכל זאת המצווה קיימת כי "המעשה העיקר"[28]. ויש אומרים שמעשה בלי כוונה אין לו משמעות של מצווה, ולכן התוקע ללא כוונה לא קיים את המצווה.

אולם, גם הסוברים שה"תנאי" (הכוונה) מעכב את המצווה, אין דעתם שהתנאי מהווה חלק מ"גוף" המצוה, וגם לשיטתם התנאי הוא רק תוספת צדדית, אלא שלשיטתם גם לתוספת צדדית זו יש תוקף ועוצמה חזקים שביכולתם לפגום בכל מעשה המצווה, שאדם המקיים את המצווה ללא כוונה – מצוותו בטלה.

משל למה הדבר דומה, לאדם שרכש בית לפי כל החוקים והדינים, אך הוא אינו יכול להכנס לבית כי חיה רעה ומסוכנת נמצאת בפתח הבית, מובן שסילוק החיה הרעה אינו חלק מקניין הבית, אלא דבר צדדי המעכב[29]. כך גם בענייננו – התנאי אינו חלק ממעשה המצווה אלא עניין צדדי.

בהכנסת אורחים ה"גוף" הוא היחס ולא המעשה

ו.מצוות הצדקה והכנסת אורחים הינן הפכיות ביחס ל"גוף המצווה", ו"כוונתה":

במצוות הצדקה "גוף" המעשה הוא נתינת המעות, ו"התנאי הצדדי" הוא היחס של הנותן לעני, הנתינה בסבר פנים יפות (אלא שהתנאי בכוחו לפגום בגוף, כאמור הנותן צדקה בפנים כעוסות פוגע בכל מעשה הצדקה);

אבל בהכנסת אורחים ה"גוף" הוא היחס של המארח, הסבר פנים יפות ומדת החסד של המארח, וה"תנאי" הצדדי הוא מעשה האירוח הגשמי, האכילה והשתיה של האורח, כי, העיקר הוא היחס הנעים שהמארח נותן לאורח.

כלומר יש שני הבטים בצדקה והכנסת אורחים: ההיבט הפיזי – אכילת העני או האורח, וההיבט הנפשי – יחס נעים ונוח שהאורח או העני מקבל, ובצדקה העיקר הוא ההיבט הפיזי, ובהכנסת אורחים העיקר הוא ההיבט הנפשי, ההרגשה הנעימה של האורח.

בהכנסת אורחים העיקר הוא המארח (הלבביות שהוא נותן לאורח), ובצדקה העיקר הוא העני (שמקבל עזרה).

אירוח בפנים יפות, אף שזה מוריד ברמת האירוח

ז. להבדל בין מצוות הצדקה להכנסת אורחים יש ביטוי נוסף ביחס לאדם המתלבט כיצד לקיים את המצוות[30]:

בצדקה – לתת סכום כסף גדול לעני אך בלא סבר פנים יפות (בגלל שקשה לו להוציא סכום כסף גדול…), או לתת סכום כסף קטן לעני אבל בסבר פנים יפות.

כמו כן בנוגע להכנסת אורחים – לארח אירוח יקר ומשובח, אך ללא סבר פנים יפות (בגלל העלות הגבוהה של האירוח…), או לארח בצורה צנועה (בכמות), אירוח פשוט ודל, אבל בסבר פנים יפות.

בצדקה יש להעדיף את האפשרות הראשונה – לתרום סכום גדול, ולהרבות ב"גוף" המצווה, ואף על פי שהנתינה לא תהיה בשמחה גדולה, הרי הכוונה, הסבר פנים יפות, היא רק פרט צדדי במצוה, ולא מרכיב בעצם המצווה, כי עיקר החשיבות היא המקבל, שלעני יהיה הרבה כסף;

אבל בהכנסת אורחים יש להעדיף את האפשרות השניה – שהאירוח יהיה בסבר פנים יפות, אף על פי שהוא יהיה פשוט וצנוע, כי עיקר המצווה הוא ה"יחס" של המארח, וההרגשה הנעימה של האורח, ומעשה האירוח הגשמי הוא רק פרט ותנאי צדדי.

ביתך פתוח – הכנסת אורחים יסוד בבית היהודי

ח. עתה נבין את השייכות המיוחדת של מצוות הכנסת אורחים לבית היהודי, כדברי המשנה: "יהי ביתך פתוח לרווחה", המשנה מדגישה שאורחים הם חלק מהבית, אימתי הבית מושלם, כשהוא "בית פתוח", בית מלא באורחים.

המכניס אורחים, לא רק שמקיים מצווה, אלא הוא גם בונה את הבית שלו, כי הבית בנוי כראוי כאשר הוא מושתת על יסודות החסד והאהבה, בהתיחסות טובה לזולת.

הבית היהודי שלם, כשיש בו הכנסת אורחים, כשבני הבית אינם סגורים ומכונסים בעצמם ובטובתם בלבד, אלא כשיש פתיחות ורוחב לב של בני הבית, וכאשר הלב, "ביתך", פתוח, לא רק שמכניסים אורחים כראוי, אלא גם מתייחסים בחום ולבביות אל ה"בית" עצמו.

מי שהוא סגור ומכונס בתוך עצמו, ואינו יודע לקבל אורחים בביתו, שאינו יודע להיטיב עם אחרים בביתו, הרי האמת שאינו מיטיב גם עם בני ביתו. אך מי שלבו רחב לזולתו, "פתוח", יתיחס כראוי גם לאורחים וגם לבני ביתו.

נמצא שמעשה הצדקה אינו חלק מהבית, אבל הכנסת אורחים הוא חלק מהבית היהודי, מעין "סמל" של הבית היהודי.

*

אירוח מלאכים שאינם אוכלים

ט. בקשר לסיפור התורה על הכנסת האורחים של אברהם מצאנו דבר תמוה:

בימי חיי אברהם אבינו עלי ארץ, הוא אירח אורחים רבים, ויש להבין מדוע התורה בוחרת לספר על אירוח נדיר – אירוח "מלאכי השרת", שאינם אוכלים ושותים, ולא על אירוח בני אדם?

במפרשים שונים[31] מבואר שהמלאכים אכלו ושתו ממש, וכפי שמשמע מפשטות דברי התורה: "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו"[32], אמנם, הלא ברור שהמלאכים אינם זקוקים לאכילה, ואכילתם היתה רק לכבוד אברהם אבינו שטרח ועמל עבור אירוחם, כמו שכתבו התוספות (ראה הערה 31): "אוכלין ושותים מפני כבודו של אברהם אבינו", אבל באמת הם אינם זקוקים לאוכל.

ואם־כן מדוע התורה לא מספרת על מעשי החסד שעשה אברהם אבינו עם בני אדם הזקוקים באמת לאכילה ושתיה?

ובמיוחד שהתורה אינה ספר היסטוריה, כי אם ספר לימוד, מוסר השכל ואורחות חיים, "תורה" מלשון הוראה[33], ומהו הלימוד מזה שאברהם אירח מלאכים לכל עם ישראל, שאינם שייכים לדברים כאלו?

אולם, לפי ההסבר האמור יובן הדבר:

הכנסת אורחים עיקרה – רגש לבבי חם שהמארח משרה על אורחיו ולא האירוח הגשמי, והתורה מרמזת לנו את הדבר בסיפור שהיא מספרת על אירוח המלאכים, שאינם זקוקים לחסדיו הגשמיים של המארח, ללמדנו שיש חשיבות מיוחדת ל"יחס" ולהרגשה נעימה שהמארח נותן לאורחיו, ולא לכיבוד הגשמי שהוא נותן להם.

דגש מיוחד על ליווי אורחים

י. על מצוות הכנסת אורחים כותב הרמב"ם[34]: "מאכיל כו' ומשקה כו' ומלווה כו', שכר הלויה מרובה מן הכל כו'. לויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים[35] כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים".

הדברים תמוהים מדוע "שכר הלוויה מרובה מן הכל":

לכאורה הרי הכי חיוני ונחוץ לאורח אכילה ולינה, אבל ליווי בדרך כלל האורח יכול להסתדר בכוחות עצמו כשם שהוא הגיע לבית המארח בכוחות עצמו, כך ימשיך בדרכו לבדו ללא צורך בליווי. ומדוע הרמב"ם אומר שהליווי חשוב יותר מהאכילה והלינה, "שכר הלויה מרובה מן הכל"?

גם צריך להבין מדוע "כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים", למה חמור עונשו של מי שאינו מלווה עד שיקרא כרוצח – "שופך דמים"?

לכאורה אפשר לפרש שהרמב"ם מתכוון למקומות מסוכנים, שיש בהם סכנת נפשות ללכת יחידי בדרך, והליווי הוא שמירה והגנה על האורח מהסכנה, ורק במקרה כזה אם המארח אינו מלווה הרי הוא כ"שופך דמים".

אמנם מלשון הרמב"ם – "כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים" – לא משמע כך, אלא, שבכל מקום שהוא, גם במקומות שאין בהם סכנה, מי שאינו מלווה נקרא "שופך דמים", וצריך להבין מדוע?

הליווי מראה שהאירוח מושלם

יא. ויש לומר הביאור בעניין הליווי:

כשאדם מארח מישהו, אין הוכחה ברורה שהאירוח הוא מכל הלב, ויתכן בהחלט שהאירוח נעשה בעל כורחו, בגלל אי הנעימות מהאורח, או כי המארח רוצה לקיים מצוות הכנסת אורחים, או מסיבה אחרת, אבל באמת אין המארח שמח לארח, והאירוח הוא רק מעמסה וכפיה עליו.

לכן באירוח רגיל אין האורח יכול להיות בטוח שששים לקראת בואו.

אבל כאשר המארח מלווה את אורחו הדבר מהווה "סימן" שהאירוח היה בשמחה ומכל הלב, שהרי גם לאחר שהאורח יצא מביתו והלך לדרכו, והמארח כבר יצא ידי חובת האירוח, בכל־זאת הוא יוצא עמו מביתו ומלווה אותו, מכאן שהמארח שש ושמח באמת עם אורחו.

ולכן שכרו של הליווי "מרובה מן הכל", כי הליווי מראה שקיים את מצוות הכנסת אורחים במילואו.

ומי שאינו מלווה "כאילו שופך דמים" – אין הכוונה לשפיכת דמים כפשוטה, אלא להלבנת פני חברו, כמו שאמרו בגמרא[36]: "המלבין פני חבירו כו' כאילו שופך דמים", ואורח שאין מלווים אותו חש ומרגיש כאילו שהוא לא היה רצוי בבית המארח והוא מתמלא בושה וכלימה.

*

הראיה שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה

יב. הרמב"ם כותב : "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה שנאמר (ראה הערה 14) וירא והנה שלושה אנשים", כלומר: מזה שאברהם באמצע גילוי הקב"ה ראה את האורחים, משמע שהכנסת האורחים נעלית מקבלת וגילוי פני השכינה.

ויש לעיין בהוכחת הרמב"ם מהפסוק "וירא והנה שלושה אנשים", כי, ההוכחה על גדלותה של הכנסת אורחים ניתן ללמוד משתי עובדות במעשה של אברהם אבינו:

א) "וירא אליו ה' גו', וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים" – שבזמן גילוי הקב"ה לאברהם הוא מרים את עיניו ומביט באורחים. ב) "וירץ לקראתם" – שאברהם אבינו עזב את גילוי הקב"ה ופנה לקבל את פני האורחים.

לכאורה ההוכחה השנייה גדולה מהראשונה, כי, מ"וירא שלושה אנשים" אנו למדים שאברהם ראה את האורחים באמצע גילוי השכינה, אבל מ"וירץ לקראתם" אנו רואים דבר יותר גדול – שאברהם עזב את גילוי הקב"ה, והלך לקבל את פני האורחים, וברור שלעזוב את גילוי השכינה לכבוד אורחים מראה על גדלות ומעלת האירוח הרבה יותר מראיית פני האורחים בזמן גילוי השכינה.

אם כן, מדוע בחר הרמב"ם את הפסוק "וירא והנה שלושה אנשים", ולא "וירץ לקראתם"?

[יתרה מזו: בתלמוד (ראה הערה 3), מובאת ההוכחה מהפסוק "וירץ לקראתם"?]

"וירא" מדגיש את היחס

יג. ויש לומר הביאור בזה:

בפסוק "וירא והנה שלושה אנשים" הדגש הוא על היחס של המארח לאורח, שאברהם היה רגיש כל כך לאורחים, עד שאפילו באמצע התגלות הקב"ה הוא חיפש האם אפשר לקיים את מצוות הכנסת אורחים. ואילו בפסוק "וירץ לקראתם גו' ויאמר גו' סעדו ליבכם גו'", מודגש שהאורח קיבל מזון וסעד את ליבו.

ולכן מביא הרמב"ם את הפסוק "וירא גו'", כי עיקר מצוות הכנסת אורחים היא היחס של המארח.

הכנסת אורחים "גדולה" מקבלת השכינה

יד. בגופו של עניין ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה", יש להתעמק ולבאר, לכאורה איך ייתכן שחסד עם הגוף, אכילה, שתיה ולינה, נעלה יותר מ"קבלת פני השכינה"?

מכאן שגוף היהודי הוא קדוש מאוד, ובתורת החסידות כתוב שהמקור והשורש של גוף היהודי הוא בעצם הקב"ה – "עצמותו ומהותו יתברך". וכל הדרגות העליונות של התגלות השכינה, הם נמוכות מהשורש האלוקי של הגוף הגשמי.

ולכן, כאשר גומלים חסד עם הגוף, שעושים לו נחת רוח והרגשה נעימה, זוכים למעלה ולדביקות רוחנית שהיא נעלית גם מדרגת גילוי "פני השכינה".

הכנסת אורחים ברוחניות רק כמו קבלת השכינה

טו. אולם, ב"תיקוני זוהר"[37] כתוב שאמר רבי שמעון: "זכאה איהו מאן דמקבל אורחין כו', כאילו מקבל אפי שכינתא" (תרגום: המקבל אורחים כאילו קיבל את פני השכינה).

ויש לבאר מהי סיבת השינוי בין הזהר לתלמוד: מדוע בתלמוד נאמר שהכנסת אורחים גדולה מקבלת פני השכינה, ובזוהר אומר רבי שמעון שהכנסת אורחים היא רק כמו קבלת פני השכינה?

ויש לומר הביאור בזה:

מבואר בחסידות[38] שמפני גדולתו ומעלתו המיוחדת של רבי שמעון, הוא היה יכול לקיים את המצוות ברוחניות, בהמשכת דרגות אלוקיות נעלות, ולא רק על ידי מעשה גשמי. ואם כן גם מצוות הכנסת אורחים הוא קיים ברוחניות.

לכן מצוות הכנסת אורחים שקיים רבי שמעון ברוחניות רק השתוותה (כמו) לקבלת פני השכינה. כי רק מצוות הכנסת אורחים גשמית, אירוח של גוף היהודי, ועשיית הרגשה נעימה לגוף יהודי, מביאה לדרגת דביקות בבורא שהיא נעלית מקבלת פני השכינה, אבל הפעולה הרוחנית של הכנסת אורחים היא רק כמו קבלת פני השכינה[39].