מה בין דבור האדם לדבר ה'?

העולמות והנבראים הם דבר ה' ורוח פיו, ולכן אינם תופסים מקום ואין להם שום ערך לגבי הקב"ה; כמו שלדבור אחד אין שום ערך ויחס לגבי מהותו ועצמותו של האדם, והרבה למעלה מזה לאין קץ. אם כי דבר ה' אינו דומה לדבור בשר ודם לא רק בעוצמתו אלא בכל מהותו, ובעצם אין מה להשוות ביניהם, והוא נקרא דבור רק על דרך משל.

דבור האדםהוא בחינת חומר (גשמיות הדבור)וצורה (רוחניות הדבור). צורת האותיות מקורן בנפש, וחומר האותיות הוא הבל דבור האדם הנמשך מהמדות שבלב. מהבל הדבור מתהווה קול פשוט שמתחלק לכ"ב ביטויי האותיות, ומשיצא הדבור החוצה, אין הוא חלק מן האדם, יש לו כבר קיום עצמאי ונפרד והוא נועד לזולת(ראה אגרת  הקדש ה'). כך כל זמן שהאדם מתכנן את דבורו, הדבור הוא בהעלם ובטל לכחות נפשו, אבל כשהדבור נעשה בפועל הוא בבחינת יש ומציאות – הוא מורגש ומובדל משרשו – עשר כחות הנפש. דבור האדם למה הוא דומה? לשר, שכאשר הוא לפני המלך הוא בטל אליו, אך כשמגיע למדינת ממשלתו הוא נעשה ליש ודבר נפרד בפני עצמו, מושל במדינה ומתנשא ומולך על נתיניו (אור התורה פרשת ויחי תתשכ"ד).

לדבור האדם יש חשיבות, ולכן אין אדם יוצא ידי חובת "קריאת שמע" ו"ברכת המזון" וכד' עד שיוציא בפיו, שהרהור לאו כדבור דמי(ברכות כ ב ועוד). מאחר שיש בדבור מעשה – הוא עקימת השפתיים, ויש בו גשמיות ממש – הוא הבל הדבור.

כאמור, דבור ה' אינו כדבור האדם, וכמו כן, מחשבת ה' אינה כמחשבת בשר ודם, ככתוב:כי לא מחשבותי מחשבותיכם(ישעיהו נח ח). אצל האדם מחשבתו כאין, ודבורו ומעשיו נחשבים ליש. אצל הקב"ה מחשבתו היא היש האמיתי, ואילו דבור ה' כלא חשיב, ואף פעם לא יצא ממנו. יותר מזה,דבר ה' הוא באופן אחר והרבה יותר גבוה ונעלה, שהרי אין דבורו נבדל ממנו, וכמו שכתוב: כן גבהו דרכי מדרכיכם(ישעיהו נה ט).

אם כן, בניגוד לדבור האדם, דבר ה' – אף לאחר שהתגלה – כלול במהותו ועצמותו ית', כמו קודם שהתגלה. דבור ה' אינו מובדל ממנו ית', חס ושלום, שלית מאן דנפיק מרשותיה לבר – אין דבר שיוצא מרשותו,ולית אתר פנוי מניה לא בעילאין ולא בתתאין(תיקוני זהר תנ"ז צא ב)גם אחר בריאת העולם, ואף בארץ הלזו הגשמית. וכמו שכתוב: את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמיהו כג כד). מאחר שאין עוד מלבדו(דברים ד לה)-  אין זולתו!

דבור ה' ומחשבתו מיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד, גם אחר שיצא דבור ה' אל הפועל בבריאות העולמות, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות, שאין שום שינוי לפניו בין לפני הבריאה בין אחרי הבריאות. כמו, דרך משל, דבור ומחשבת האדם לפני שהם יוצאים מן הכח אל הפועל, כאשר הן בכח בשכלו או בתשוקה שבלבו; שלפני שעולים מהלב למוח באותיות המחשבה, הן מיוחדות בשרשן.

מה בין בריאה לבריאות? – בריאה היא המאמר ראשון שבו נברא העולםבראשית ברא(בראשית א א ),היינו,הבריאה הכללית של העולמות לפני שנפרטו לפרטים, ובריאות – הוא גילוי פרטי הבריאה על ידי תשעת המאמרות שבהן נברא העולם, הפותחים במלים: ויאמר אלוקים(שבתחילת ספר בראשית). אם כן, אין שינוי בין לפני הבריאה הכללית לבין אחרי שנבראו כל הפרטים. השינוי הוא רק לגבי הברואים. שרק משנבראו הם מקבלים חיותם מהדבור האלוקי שיוצא אל הפועל ומתלבש בהם להחיותם – על ידי השתלשלות מעילה לעלול, שהיא ירידה ממדרגה למדרגה בדרך של סיבה ותוצאה; ובירידת המדרגות בצמצומים רבים ושונים, שמצמצמים את האור והחיות האלוקית כדי שהנבראים יתהוו ויוכלו לקבל חיותם מדבור ה' לפי ערכם, כדי שלא יתבטלו ממציאותם. כפי שיבואר להלן.    

נקודת הדמיון בין דבור האדם לדבר ה'

אם דבר ה' שונה לחלוטין מדבור האדם, ואין להשוות ביניהם כלל, מדוע אנו מכנים אותו דבר ה'?

כי אנו משיגים את ה' רק לפי המושגים שלנו. וכמו בכל משל ונמשל יש איזה צד שוה ביניהם. לדבור האדם יש שתי תכונות: א. הכח לגלות לזולת מה שמוסתר במחשבתו. ב. שהוא נפרד משרשו. דבר ה' נקרא "דבור" רק מצד התכונה הראשונה של הדבור האנושי. הדמיון בין הדבור העליון לדבור התחתון הוא שבשניהם יש גילוי הנעלם. האדם שמדבר מגלה למאזיניו מה שהיה בהעלם במחשבתו; ודבר ה' הם העשרה מאמרות שבהם נברא העולם (אבות ה א).

הדבור האלוקי הוא, יציאת אור וחיות ממנו ית' לברוא העולמות ולהחיותם, דהיינו, לבראם יש מאין. שהרי הכל נברא בכח ה' הכל יכול. שתי המשכות יש מאור האין סוף המאיר בעולמות להוותן ולהחיותן: אור מקיף ונעלם מן הנברא, וחיות המתלבשת בגבול ומדה על ידי הכלים של עשר הספירות שמעולם האצילות. כי אור האין סוף יכול להשפיע גם בבחינת גבול וגם בבחינת בלי גבול. מצד אחד, ה' נמצא בכל מקום בשוה – את השמים ואת הארץ אני מלא(ירמיהו כג כד), שאור הסובב כל עלמין, הוא עצמות האור הבלתי גבולי שאינו מצומצם כל כךואינו מתלבש בעולמות, שהשפעתו לעולמות אינה גלויה; אך ממנה באה חיות העולמות והתהוותם מ"אין" ל"יש". ומצד שני, כל נברא מקבל חיות אלוקית לפי ערכו, כמו שכתוב:מלא כל הארץ כבודו(ישעיהו ו ג). שאור הממלא כל עלמין, הוא אור הגבול, הוא הארה מצומצמת ביותר, מעט מזעיר המתלבש בעולמות ומשפיע בהם חיות באופן גלוי, כל נברא לפי ערכו. ומחמת ההארה המועטת הזו ועל ידה נעשים הנבראים בעלי גבול (ראה פרק מח).

כלומר, הדבור האלוקי הוא האור והחיות האלוקי, שהיה כלול בעצמותו של הקב"ה, הוא אור הסובב הבלי גבול, אור המהוה, וגם חיות הממלא הגבולי, אור המחיה, הוא האור שנמשך ממנו לעולם, להוותו מ"אין" ל"יש" ולהחיותו. האור והחיות היו בתחילה בהעלם ויצאו מן ההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם. אור וחיות אלה באים לידי גילוי, כגילוי זיו השמש, שהיה כלול בשמש ונתגלה מחוץ לשמש. וברגע שיצאו מההעלם אל הגילוי, אור הסובב מאיר באור הממלא בהעלם ואור הממלא מאיר בגילוי; כך שלמעשה, רק בחינת אור הממלא נמשך מאור הסובב להתלבש בנבראים ולהתגלות בהם, והוא הוא דבר ה', שהן הן עשרה מאמרות הכתובים בתורה, שבהן ועל ידם נברא העולם. וכמו כן, ספרי התנ"ך הם הדבור האלוקי, שהם נבואה אלוקית מלשון ניב שפתים, המגלה אלוקות באופן של השגת המהות. שבמחשבת ה' בלבד לא היה גילוי לנבראים, ואילו בדבר ה' שבפי הנביאים יש גילוי, דוגמת העולמות שהם דבר ה' ורוח פיו.

על כל פנים, כאמור, דבר ה' למרות התגלותו נשאר מיוחד עם ה' ית' בתכלית ביחודא עילאה, דוגמת הכלים שבעולם האצילות: דאיהו וגרמוהי חד(ראה ספר המאמרים תער"ב רל"ב). שזהו ביטול בבחינת התכללות. "התכללות" היא בגדר העדר תפיסת מקום; כדוגמת אותיות הדבור שכלולים באדם במחשבתו, בשכלו או בחמדת לבו.

מכיון שאין עוד מלבדו, איך העולם אינו מתבטל?

שאלה זו מנוסחת בשער היחוד והאמונה: כל הברואים הם במקורם תמיד רק שאין המקור נראה לעיני בשר ולמה אינם בטלים במציאות למקורם…? (סוף פרק ג)- הרי אנו הנבראים לא נפרדנו מאלוקות גם אחרי שנבראנו, אז מדוע אנו מרגישים את עצמנו נפרדים ומציאות בפני עצמה? שאלה זו נשארת ללא מענה מידי (שם), כי התכלית היא שנשאל את עצמנו שאלה זו כל הזמן. עלינו להיות ערים ומודעים לשאלה זו, ולהתייגע בה בהבנה והשגה, לקים מה שנאמר: וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים… אין עוד מלבדו (דברים ד לה), כדי שנלמד להתבטל לה'.    

אם כי יש תשובה והסבר לשאלה זו:

בשתי דרכים נבראו העולמות, בדרך השתלשלות עילה ועלול, ובדרך צמצומים – יש מאין.

השתלשלות עילה ועלול– השתלשלות, מלשון "שלשלת" (כמו "שרשרת"), מ"עילה" ל"עלול", סיבה ותוצאה בסדר ובהדרגה מלמעלה למטה. זוהי בריאה של יש מיש, כשכל "עלול" נעשה "עילה" ל"עלול" שמתחתיו וכל "עלול" כלול ב"עילתו". כך שההארה הולכת וקטנה ומתאימה עצמה ליכולת הקיבול של הנבראים.

צמצומים– לא בדרך השתלשלות מ"עילה" ל"עלול", אלא המשכת השפע והאור בדרך של דילוג וריחוק ולא בהדרגה. שיש בזה שינוי ממהות למהות ובריאת "יש" מ"אין", כמו החכמה שנוצרה מ"אין" – מאור אין סוף ב"ה. עניין כל הצמצומים הוא הסתר פנים על ידי לבושים – להעלים את פנימיות אור החיות האלוקית שנמשך מדבורו ית', שלא יתגלה בעוצמה רבה כל כך. כי אילו היו הנבראים מרגישים את הדבור האלוקי היו מתבטלים במציאות ולא מרגישים מציאות.

דבר ה'הוא האור הממלא שבא בהשתלשלות מעילה לעלול ובצמצומים רבים ועצומים, כדי שיוכל לרדת אל הנבראים ואל העולמות, להתלבש ולהתגלות בהם, שיוכלו לקבל את האור המצומצם שמהוה ומחיה אותם, ולא יתבטלו במציאותם. לעומת האור המקיף הסובב הבלתי גבולי שהוא בהעלם ובהסתר פנים.

לכן נדמה לנבראים, שחל שינוי בדבור האלוקי לאחר שיצא לפועל בבריאת העולמות. וכאילו הדבור האלוקי – האור והחיות המלובש בנבראים ומהוה ומחיה אותם – יצא ממקורו ונבדל ממהות ועצמות הבורא, אף שהוא קשור למקורו ונמשך ממנו; כמו דבור האדםשנבדל ונפרד ממקורו, אף שקשור לנפשו ונמשך ממנה. אך אין הדבר דומה באמת, כי לגבי הקב"ה אין שום צמצום והסתר פנים מסתיר ומעלים לפניו, ואין דבר שחוץ ממנו. לכן גם דבור ה'כלול במקורו ולא נבדל ונפרד ממנו.

כלומר, בניגוד לנבראים המרגישים שדבר ה' יצא ממקורו, אחרי שה' ברא את העולם – לגבי הקב"ה לא חל שום שינוי עם בריאת העולמות. אמנם הקב"ה בורא נבראים על ידי הסתר והעלם (כדי להתגלות אליהם), אך אצל הקב"ה כחשכה כאורה(תהלים קלט יב). גם אחרי הצמצום, החשכה היא כמו האור בדיוק כמו לפני הצמצומים. וכף הדמיון כפולה ללמדנו שזה בדיוק אותו הדבר. אצל הקב"ה אין חשך! אין שום צמצום! לא נשתנה דבר. וכמו שכתוב בראשית הפסוק שם: גם חשך לא יחשיך ממך (תהלים קלט יב) וגו'. החשך אינו מחשיך כלל, אין צמצום כלל; כי החשך הוא ממך – הצמצומים הם חלק בלתי נפרד מהקב"ה. כי אין דבר שחוץ ממנו, ולית אתר פנוי מיניה– אין מקום פנוי ממנו. אם כי מקום הוא עניין גשמי, לכן אין הוא תופס לגבי הקב"ה. ולמעשה, אין לה' מקום, כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו (בראשית רבא סח י). ה' ברא אבני יסוד – מקום וזמן וכמו כן נפש (=עולם, שנה ונפש), שעליהם ברא את כל העולמות והנבראים. וכל הבריאה כולה וכל פרט בבריאה – הכל ביטוי וגילוי של ה'. שכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו(הרמב"ם, תחילת היד החזקה)– כל מציאות הנבראים אינה אלא חלק מאמיתת הימצאו, ואין דבר שחוץ ממנו. ואיזהו חכם? הרואה את הנולד(תמיד לב א)– החכם רואה, איך שה' מהוה ומחיה עולמות ונבראים בכל רגע ורגע מאין ליש.

ה' הוא האלקים – כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה

ה' הוא האלקים (דברים ד לה)–ה' שהוא מידת הרחמים, כח הגילוי, הוא הוא האלוקים, מדת הגבורה, כח הצמצום. כי כח הצמצום הוא ממנו ובו. אור אין סוף נמצא בהעלם כלפי הנבראים, אך גלוי הוא לפני הקב"ה. ולמעשה, כח ההסתר של הקב"ה הוא כח הגילוי שלו. כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה(בראשית רבא פ"א ה) – כמו אותו שרץ (מין חגב או מין נמלה) הנקרא קמצא, שלבושו גדל יחד אתו, ותמיד מאוחד אתו.

כל הצמצומים והלבושים שבורא הקב"ה להעלים ולהסתיר את אורו הם עצמם אלוקות וחלק ממנו, וברור שאינם נפרדים ממנו. במקום שיש הסתר פנים שם ה' נמצא. לכן ההסתר אינו מפריע לקשר שלנו אתו. ה' הוא האלקים(דברים ד לה) – הגילוי וההעלם הם אותו כח. הכל גלוי לפניו, אלא שהוא מעלים את אורו מהנבראים, וכמו שמפורש בשער היחוד והאמונה (פ"ד), ששני שמות ה': הוי' ואלקים הם כמו שמש ומגן השמש, ככתוב: כי שמש ומגן ה' אלקים(תהלים פד יב). בלעדי המגן לא היינו יכולים לסבול את אור השמש, אף שבעצם האור שמגיע אלינו אינו נפרד מהמאור. כך משם הוי', מהאור הכלול במאור, נמשכת התהוות הנבראים מ"אין" ל"יש", ושם אלקים מצמצם את האור, כדי שהאור הנמשך משם הוי', לא יתגלה לנבראים ויתבטלו ממציאותם, אלא יוכל באמת לברוא את העולמות, וגם זהו בחינת חסד שהעולם יבנה בו (שער היחוד והאמונה פרק ו).

אך שני שמות אלה הם אחד, כי אין עצם מסתיר על עצמו. שם "אלקים" מסתיר רק לנבראים. יש דוגמה לעניין זה בהלכה, שאדם אינו יכול לכסות את ראשו בידו ולברך, כי אדם אינו יכול להסתיר את עצמו, מה שאין כן יד חברו יכולה לשמש כיסוי לראשו. וכמו שאין אדם יכול להסתיר את עצמו על ידי שמכסה פניו בידיו. 

גם אחרי בריאת העולמות נשאר דבר ה' בטל וכלול במקורו, בדיוק כמו לפני הבריאה, שאז לא היתה מציאות של "דבר ה'". ומכיון שאין דבר נפרד מה', כל מציאות העולמות והנבראים הוא כאין ואפס לפניו, ולנבראים אין שום "מציאות" ותפיסת מקום גם לגבי הדבור העליון.

אדמו"ר הזקן מעורר את תשומת לבנו לידיעה ותפיסה זו באלוקות, שאין שום שינוי אצל הקב"ה בין קודם שנברא העולם בין לאחר שנברא העולם, ושלעולמות אין שום תפיסת מקום אצלו. ידיעה זו חשובה לנו בהתקדמות והתעלות בעבודת ה'. מתוך התבוננות בעניין זה תהיה העבודה באופן של קרוב אליך הדבר מאד(דברים ל יד). מאחר שאין דבר בעולם חוץ מה' – אין במציאות הגשמית שום ממשות אמיתית. לכן יש אפשרות ויכולת לקיים כפשוטו את הפסוק: שויתי ה' לנגדי תמיד(תהלים טז ח) – ולא סתם כפשוטו, אלא ש"הן" ו"לאו" יהיו שוין אצלו. "טוב" ו"רע", "קשה" ו"קל", "יש" ו"אין" – הכל שוה. בטחון מוחלט בה', כי רק ה' לנגדי תמיד. שום דבר אינו מפריע, אינו מכסה ואינו מסתיר על אלוקות –אין עוד מלבדו (דברים ד לה). וכמו שנאמר: אני ה' לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם(מלאכי ג ו). שעל פי החסידות פירושו: מאחר שאין אצלי שום שינוי, גם לאחר שנברא העולם, איך אין לכם, עם ישראל, כלות הנפש מזה?         

והמסקנה העיקרית מידיעה זו היא, שכל עבירה היא פירוד מה' והיא כעבודה זרה, ולא כדאי להיות שוטה כמו קל שבקלים, שאינו מודע שבעבירה אחת קלה הוא נפרד מה' כמו בעבודה זרה ממש. 

אני ה' לא שניתי

ומסביר הרבי מה"מ: דהנה בענין אני הוי' לא שניתי מבאר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (ד"ה נ"ח תרמ"ג) דלכאורה אינו מובן הרי ישנו סדר השתלשלות, והאור משתנה מעולם לעולם ונתצמצם לפי ערך כל עולם, עד שבעולם הזה האור מצומצם ביותר והוא בהעלם והסתר בתכלית, דלכן נקרא בשם תחתון לפי שאין תחתון ממנו במדרגה, והרי זה שינוי בהאור. ומבאר שם, דאף על פי כן אין זה שינוי מצד האורות. דהגם שיש כמה חילוקים באור שאינו דומה האור כמו שהוא בעשיה לכמו שהוא ביצירה וביצירה לכמו שהוא בבריאה ובבריאה לכמו שהוא באצילות וכן למעלה יותר, הנה חילוקים אלה הם רק מצד העולמות, שאין העולם כלי לקבל אור נעלה יותר, אבל האור עצמו נמצא בשלימותו ובמילואו למטה כמו למעלה. אך עדין אינו מובן שהרי זה גופא שאין העולמות יכולים לקבלו הרי זה שינוי, ומבאר על זה דגם השינוי שמצד העולמות והמקבלים אין זה שינוי. שהרי זה שהמקבלים אינם יכולים לקבל את האור הוא מצד המגן שישנו על הוי' והוא ההעלם דשם אלקים, והרי שם אלקים הוא שם קדוש מז' שמות שאין נמחקים ולזאת הרי לגבי האור עצמו אין זה העלם כלל, שהרי אין עצם מסתיר על עצם כידוע, והיינו שגם מצד ההעלמות וההסתרים לא יש שינוי בהאור כלל. אך עדין צריך להבין דלכאורה יש שינוי בהאור מצד הנבראים, שהרי הנבראים הם חלוקים זה מזה, והתהוות הנבראים הוא מבחינת האור דבר הוי', שלכל נברא יש דבור נבדל מזולתו, ואם כן הרי זה שינוי בהאור. ומבאר על זה דבאמת גם זה אינו שינוי, ומבאר על פי המשל דאור השמש המבואר בתניא, דדוקא כאשר האור יוצא מחוץ להמאור אז הוא במציאות אור, אבל בהיותו בהמאור אינו מציאות כלל, כי הוא בטל במציאות ממש בהמאור. ולזאת הנה הדבר הוי' שמהוה תמיד את הנבראים והוא כל עיקר מציאותם, וכידוע דאין זה דומה כאשר יוצא לצורף כלי שהכלי תתקיים בלי האומן לפי שהוא יש מיש והאומן לא עשה מציאות הישות, מה שאין כן בהתהוות היש מאין ואפס המוחלט הרי האור צריך תמיד להוות את הנבראים והוא כל עיקר מציאותם, והאור הרי הוא נמצא תמיד בהמאור, שהרי בהמאור לא שייך עניין הצמצום וסילוק ח"ו, והוא נמצא בכל מקום ומקום, גם במקום יש הנברא והדבור המהוה מקיים ומחיה אותו, ומאחר שהנבראים והאור המהוום נמצאים תמיד בהמאור הרי הם בטלים בתכלית כביטול זיו השמש בהשמש, ואם כן מובן שגם מצד ישות הנברא לא יש שום שינוי כלל. ועל ידי ההתבוננות בעניין אני הוי' לא שניתי נעשה אצלו תשוקה לב' עניינים, ברוחניות ובגשמיות. עניין הא' הוא דכאשר מתבונן אשר כל סדר ההשתלשלות אינו פועל שום שינוי כלל, לזאת ירצה אשר כל כחותיו ורצונותיו יהיו רק באלוקות. ועניין הב' הוא דכאשר מתבונן אשר אני הוי' לא שניתי והכל נמצא בהעצמות, לזאת ירצה אשר גם בהיש הנברא לא יצטרך להיות ניזון מעניינים אשר בחיצוניותם לא ניכר בהם אלוקות, כי אם שיהיה ניזון מהעצמות, ניזון מזיו השכינה. וההפרש בין ב' עניינים אלו הוא, דעניין הא' אשר כל כחותיו הרוחניים ובכללות הוא הכחות פנימים ורצון ותענוג יהיו רק באלוקות, הנה עניין זה הוא בכחו של האדם, וזאת העבודה שתובעים ממנו… אמנם עניין הב' והוא אשר לא יצטרך להיות ניזון מעניינים שבחיצוניותם אינם אלוקות, כי אם שיהיה ניזון מזיו השכינה, הנה זה יהיה כאשר יעביר רוח הטומאה מן הארץ והוא הגילוי דלעתיד אשר ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה, שיהיה גילוי אלוקות במוחש, שיהיה גילוי כח הפועל בנפעל ויורגש אשר אין עוד מלבדו(דברים ד לה). וזהו אני הוי' לא שניתי, דאף שהוא בכל עת בכל זמן ובכל מקום, אמנם בכדי שיהיה הגילוי במוחש בכל ענייניו, הנה זה יתגלה לעתיד דוקא על ידי העבודה עכשיו… (באתי לגני תשי"ט ס"ח).