סיכום ליקוטי אמרים

הקראת כתבה
יום שני כ״ז מרחשון ה׳תשע״ז
תכליתו של ספר התניא לטפל במהות הפנימית, לשם כך נותן אדמו”ר הזקן את התשובות על כל השאלות בעבודת השם.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
דפוס

 

 

לטפל במהות הפנימית

 

דף השער

בשער הספר מבואר שהספר נקרא “ספר של בינונים”, להדגיש כי המבואר בספר זה מיועד ל”בינוני”, לכל אדם רגיל, גם למי שאין לו נשמה מיוחדת או כשרונות ותכונות מיוחדים. רבינו הזקן בא כאן ללמד ולאפשר לכל אחד ואחד ממש כיצד למצות את עצמו ולעשות את הנדרש ממנו בצורה הטובה ביותר.

ספר זה, שהוא ה”תורה שבכתב” של חסידות חב”ד, מיוסד על הפסוק “קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו”. כלומר, “הדבר”, דרך התורה, הוא “קרוב אליך מאד” לכל אחד ואחד. וזאת, הן “בפיך”, בדיבור שבפה, הן “ובלבבך”, במחשבה וכוונה וברגש הלב בכלל, והן “לעשותו”, במעשה בפועל.

ולכאורה, איך אפשר לומר שהדבר קרוב מאד, והרי לכאורה לא קל בכלל לקיים את התורה והמצוות, כאשר נדרש מאמץ עצום לעמוד על המשמר ולבקר כל תנועה שתהי’ אך ורק כפי שצריך להיות.

ועיקר השאלה היא בנוגע ל”ובלבבך”, לרגש הלב. אם במעשה אפשר לדרוש מהאדם שיעשה אך ורק כפי שצריך, הרי לכאורה אי אפשר לדרוש ממנו להרגיש אהבה לה’ למשל, כאשר בטבעו הוא מרגיש רק אהבה לענייני העולם הזה.

ובאמת, כאשר נצליח אכן להגיע לאהבת ה’ ויראתו, אזי לא יקשה לאדם גם המאמצים שעליו לעשות בנוגע למעשה בפועל. שהרי טבעו של אדם הוא, שדבר שהוא אוהב מאד, לא יקשה בעיניו שום מאמץ כדי להשיגו.

ואכן זוהי נקודת המפתח של תורת החסידות, כפי שרבינו אומר שם “בדרך ארוכה וקצרה” – דרך ארוכה שהיא קצרה.

הקדשת מאמץ רב בנוגע למהות הפנימית של האדם, לגלות את נפשו האלוקית, לשנות את כל תפיסת עולמו ואת כל רצונותיו ומאווייו, כך שיהי’ מסור ונתון כל כולו אך ורק לה’ לבדו, שאז גם הפרטים יהיו כראוי.

לעבוד לא רק על החיצוניות, אלא גם על הפנימיות. לא רק על הפרטים, אלא גם על הנקודה. ולא רק על ידי גילוי מלמעלה, אלא בכח עצמו של התחתון דווקא.

 

הסכמות

שתי סיבות מדוע מותר לגלות את החסידות דווקא עכשיו –

האחת, בגלל המחלות הרוחניות שגברו. כמו האבן שבכתר המלך, ששוחקים אותה כדי להציל את הבן.

כמרומז ב”תקנ”ו”, ראשי תיבות: תניא קטורת נשמה ורוח.

והשנית, בגלל שמתקרבים למשיח, וזו טעימה והתחלה של גילויו.

כמרומז ב”פדותינו”, אשר בו יצאו לקראת משיח צדקנו.

 

כל התשובות לכל השאלות

 

הקדמה

רבינו מדגיש שספר זה אינו ספר ככל הספרים. כי האמת היא שלכל אחד דרושה הדרכה אישית. ובספרים רגילים לא כל מה שכתוב מתאים אישית לכל אחד. וגם מה שמתאים לו, דורש הדרכה איך לעשות זאת בצורה הנכונה.

אולם ספר זה מיועד ל”יודעיי ומכיריי”, לאנשים שהרבי מכיר אישית (בהיותו נשמה כללית, הכולל ומרגיש את כל אחד ממש) עם כל מה שהם צריכים. והוא נותן כאן את כל התשובות לכל השאלות בעבודת ה’ המיועדות אכן אישית לכל אחד.

אמנם הוא לא יקבל זאת “עם כפית לפה”, אלא יצטרך ללמוד ולהבין ולחשוב ולהתייעץ. אך בסך הכל ניתן כאן בדיוק מה שהוא צריך, לכל אחד ממש. ובהתייעצות עם משפיע, יוכל למצוא את כל מה שהוא זקוק בעבודת ה’.

 

מהי המהות הפנימית

 

פרק א’

בהתאם לדברים שב”שער” הספר, פותח רבינו הזקן את ספר התניא בסדרת שאלות המוליכות למסקנה שאין להסתכל על האדם רק במובן של ההתנהגות בפועל, אלא יש לדעת שמאחורי כל זה ישנה מהות פנימית, בה יש להשקיע כדי לעבוד את ה’ כראוי. ולכן גם מי שאין לו עבירות כלל עדיין אינו צדיק, כיוון שבפנימיותו עדיין יש רע.

מהי אכן אותה מהות פנימית של האדם –

יש בכל יהודי שתי נפשות. האחת בהמית, שהיא מחי’ את הגוף, וממנה באות המידות הרעות, וגם מידות טובות שבטבע.

פרק ב’

הנפש השנית היא אלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש, וגילוי’ בכל יהודי על ידי רבי, ראש בני ישראל, המחבר את כולם לאלקות, כשם שהמוח מחבר את כל הגוף למהותו ושורשו שבמוח האב.

ורק הלבוש (הנפש השכלית) תלוי בהורים.

פרק ג’

לנפש זו יש עשר כוחות, שכל ומידות, שעל ידם ביכולתה להתבונן בגדולת ה’ ולהוליד אהבת ה’ ויראתו.

פרק ד’

יש לה גם שלושה לבושים, מחשבה דיבור ומעשה, שבהם מקיימים את התורה ומצוותי’. ועל ידי כך יכולה היא להתעלות ולהתחבר לה’ הרבה יותר מאשר על ידי הכוחות מצד עצמם, כי בתורה ומצוות הכניס ה’ את כולו.

פרק ה’

במיוחד על ידי ידיעת התורה (מחשבה) יכולה הנפש להתאחד ממש באלקות, להיות מקיף ומוקף מהתורה. ולכן נקראת התורה מזון, כמו המזון שנכנס בפנימיות ומחי’ את האדם.

פרק ו’

לעומתה, הנפש הבהמית באה מהסטרא אחרא. יש גם לה שכל מידות ושלושה לבושים, מחשבה דיבור ומעשה. ובכוח הלבושים להוריד את הנפש הרבה יותר ממה שהיא מצד עצמה.

ההגדרה של “סטרא אחרא” הוא כל מה שאינו בטל לאלקות.

וזה מתחלק לשנים: שלש קליפות הטמאות לגמרי, שמהם באים גם החטאים.

פרק ז’

החלק השני הוא קליפת נוגה, ממנה באה הנפש הבהמית עצמה והדברים המותרים.

האדם יכול להעלות את קליפת נוגה לקדושה או להורידה לקליפות הטמאות.

גם דברים המותרים, אם אינם לשם שמים, יורדים לקליפות.

אלא שיש הבדל בין דברים המותרים, שאפשרות להוציא אותם לאחר מעשה מהקליפה מיד כשישוב לעבודת ה’. לעומת הדברים האסורים, שאי אפשר להעלותם, אלא על ידי משיח, או על ידי תשובה מאהבה רבה

(יוצא מכלל האיסורים הוא איסור זרע לבטלה. שלמרות שהוא חמור יותר מכל העבירות (!), יש אפשרות להוציא את החיות מהקליפה על ידי תשובה רגילה וקריאת שמע בכוונה עצומה). 

פרק ח’

עוד הבדל בין היתר לאיסור, שאיסור אי אפשר להעלותו לקדושה, גם אם אכלו בשגגה לשם שמים, ולמד בכוח זה.

ולכן ליהודי מצד עצמו אין יצר הרע לאיסורים. אלא אם כן הוריד עצמו קודם בדברים המותרים.

ההבדל הוא גם באופן הטהרה והזיכוך מהם על ידי העונשים. שלהיתר די בחיבוט הקבר וכף הקלע, ולאיסור צריך גהינום.

גם חכמות העולם באו מקליפת נוגה, והם מטמאים את המוחין (שזה חמור יותר מתאוות שמטמאים רק את המידות). אלא אם כן ילמד לשם שמים, כמו הרמב”ם והרמב”ן.

פרק ט’

מיקומה של הנפש הבהמית הוא בחלל השמאלי שבלב, וגם במוח. ושל האלוקית במוח, וגם בחלל הימני שבלב.

שתי הנפשות נלחמות כל הזמן זו בזו על השליטה בכל אברי הגוף. האלוקית רוצה לכבוש גם את המבצר של הבהמית ולהפוך אותה לטוב, על ידי אהבה בתענוגים.

פרק י’

מי שהצליח לכבוש ולהפוך את הנפש הבהמית לאלקות הוא צדיק. וזה מתחלק למדרגות רבות, כמה רע בלתי מורגש נשאר בכל זאת.

בצדיק גמור לא נשאר כלל רע. ועבודתו היא לא בשביל עצמו, אפילו לא בשביל להידבק בה’, אלא רק בשביל הכוונה האלוקית.

פרק י”א

מי שהנפש הבהמית גוברת בו, אפילו לעיתים רחוקות, הוא רשע, ויש גם בזה מדרגות רבות.

 

על ידי התבוננות בגדולת ה’

 

פרק י”ב

הבינוני – האדם הרגיל שעשה כראוי את הנדרש ממנו, הוא מי שהביא עצמו למצב שבנוגע לפועל הוא כמו צדיק, מושלל אצלו בתכלית שלא ינהג כראוי. “לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם”. אבל במהותו הוא עדיין כמו רשע. הוא מתאווה לכל תענוגי העולם.

והוא מגיע לכך (וזו בעצם הנקודה של חסידות חב”ד) על ידי ההתבוננות בתפילה, שעל ידה הוא מגיע לאהבת ה’ אז.

ובכוח זה, כטבע המוח השליט על הלב, ובגלל יתרון האור על החושך, אינו מניח לנפש הבהמית להתגבר בשום פרט גם במשך כל היום, כשאהבת ה’ אינה מאירה בו.

פרק י”ג

בבינוני יש דרגות שונות: מי שהטוב והרע שקולים אצלו, והוא זקוק לעזרה מיוחדת מה’ שלא לתת לנפש הבהמית להתגבר.

מי שכל היום בתורת ה’ חפצו, והמוח שליט אצלו תמיד על הלב. אך עדיין נשאר בו מעט רע מורגש.

ובינוני בשעת התפילה, שאז הרע רדום והוא מרגיש כצדיק, אך הרע עדיין קיים.

ויש גם בינוני שכל היום מרגיש כמו בתפילה.

אמנם לגבי הצדיק לא נקראת עבודת הבינוני עבודה אמיתית. אבל כשלעצמה גם זו אמת אמיתית.

פרק י”ד

כל אחד יכול להיות בינוני בכל עת.

עליו להשתדל גם להיות צדיק, על ידי מיאוס ברע והשתדלות להתענג בה’, אבל ייתכן שלא יוכל להגיע לזה.

פרק ט”ו

על הבינוני להיות “עובד אלוקים”, לעמול ולהתייגע כל הזמן במלחמה עם היצר. באם לאו, הוא נקרא “לא עבדו”, למרות היותו בינוני.

פרק ט”ז

זהו הכלל בעבודת ה’, למשול על הנפש הבהמית על ידי התבוננות שתוליד אהבת ה’ ויראתו שיביאו להתנהגות כראוי.

נוסף לזה, גם מי שאינו מסוגל לעורר אהבה לה’ בהתגלות לבו, ביכולתו להיות בינוני על ידי שיעורר לפחות אהבת ה’ “בתבונות מוחו ותעלומות לבו”, והקב”ה מצרף זאת למעשה.

פרק י”ז

לכן נאמר “קרוב אליך הדבר” גם בקשר ל”ובלבבך”, למרות שלכאורה קשה מאד להגיע לאהבת ה’ – כי הכוונה היא בעיקר ל”ובלבבך” כזה שהוא בשביל “לעשותו”, שזוהי האהבה ש”בתבונות מוחו ותעלומות לבו”. ולזה מסוגל כל מי שיש לו מוח בקדקודו, אלא אם כן הוא במצב של “רשע באמת” שאז עליו לחזור קודם בתשובה.

 

לעורר את האהבה המסותרת

 

פרק י”ח

מדוע אומרת התורה שהדבר קרוב מאד – ללמדנו שגם מי שאין מוח בקדקודו, יכול גם הוא להיות בינוני. על ידי שיעורר את אהבת ה’ הטבעית המסותרת בלב כל יהודי, יהי’ מי שיהי’, מלידתו.

אהבה זו נובעת מהיותו בנם של האבות, שהיו מרכבה לאלקות, וזו הייתה כל מהותם.

אהבה זו נמצאת בבחינת חכמה שבנפש שלמעלה מן השכל. ולכן היא נמצאת גם בעמי הארץ וגם בפושעי ישראל, שמוכנים למסור נפשם על קידוש השם.

פרק י”ט

באהבה זו אין האדם מבקש לעצמו מאומה. הנשמה שואפת בטבעה להתבטל כליל ולהיכלל בה’.

אלא שאצל הרשעים מכוסה אהבה זו ב”לבוש שק”, היא רדומה ואינה מורגשת בחיי היום יום.

אבל ברגע שמנסים לפגוע בה היא מתעוררת. ואז שום דבר לא יכול לעמוד נגדה.

ואפילו כשמנסים לפגוע בה רק במעשה חיצוני בלבד, היא מתעוררת ולא מניחה לעשות זאת בשום אופן. זאת משום שכלולה בה גם יראה מלהיפרד מה’, ולו בדבר הקטן ביותר.

פרק כ’

מה עושים כדי להוריד אהבה זו לחיי היום יום –

מקדים רבינו לבאר את אחדות ה’, שאין עוד מלבדו ממש. כי כל מציאות העולם היא דבר ה’, וכמו דיבור אחד של אדם שאינו חשוב מאומה לגבי נפשו, כך דבר ה’ לגבי מקורו.

פרק כ”א

ובעצם דבר ה’ מעולם לא יצא ממקורו, שהרי אין דבר חוץ ממנו. אם כן, הרי הוא כמו דיבור האדם כשנמצא בתוך מקורו, שאז הוא בטל במציאות לגמרי.

פרק כ”ב

מה שהנבראים מרגישים עצמם מציאות, הוא רק בגלל ריבוי הצמצומים וההסתר, ומזה באו הקליפות, שמקבלים מ”אחוריים” דקדושה.

נמצא שכל מי שחושב עצמו מציאות, זו כפירה באחדות ה’.

פרק כ”ג

לפי זה נבין איך על ידי התורה והמצוות מתאחד האדם לגמרי באלקות.

שהרי התורה והמצוות זהו רצון ה’, שבו אין שום הסתר.

אם כן, כאשר האדם מתבטל לרצון ה’ בקיום המצוות, ובמיוחד כאשר הוא מתאחד עם רצון ה’ בלימוד התורה, אזי אין כאן שום הסתר והוא מאוחד באלקות בתכלית.

כשיתבונן בזה, יכול לבוא מזה ליראה עילאה. אך גם בלי זה, הוא מאוחד באלקות בתכלית.

פרק כ”ד

לעומת זאת, כאשר האדם עובר על רצון ה’, אפילו בדבר הקל ביותר –  הריהו נפרד בכך מה’ בתכלית, כמו בעבודה זרה ממש.

פרק כ”ה

לפי כל זה נבין מדוע נאמר “קרוב אליך הדבר מאד” – כי גם מי שאין מוח בקדקודו להתבונן בגדולת ה’ ולהגיע לאהבה שכלית, יש לו אהבה טבעית לאלקות.

ויכול הוא לעוררה על ידי שישים אל לבו, כי בתורה ומצוות הוא בתכלית ההתאחדות עם ה’, ואילו בעבירה קלה הוא בתכלית הפירוד מה’.

ואם כל יהודי מוכן למסור נפשו שלא להיפרד מה’ בעבודה זרה, כל שכן שיתמסר לגמרי לה’ ויתגבר על כל תאוותיו לא רק שלא להיפרד, אלא להידבק בה’ בתכלית לעולם ועד. ובזה יוכל תמיד לנצח את היצר.

 

עצות לשמחה ולפתיחת הלב

 

פרק כ”ו

רבינו קובע כלל גדול, כי כדי לנצח במלחמת היצר חייבים להיות בשמחה ובפתיחת הלב. הוא שולל לחלוטין את העצבות ונותן עצות כיצד להיות בשמחה למרות כל ההפרעות:

לעצבות מייסורים גשמיים – לקבל בשמחה כי זהו הטוב האמיתי, טוב מ”עלמא דאתכסיא”.

לעצבות מעבירות שבעבר – לא עכשיו הזמן. צריך לקבוע לזה עתים מיוחדים. וגם אז, מיד אחר כך להיות בשמחה.

פרק כ”ז

לעצבות מהרהורים – אדרבה. בכך הוא מקיים מצוות “ולא תתורו”, ובכך הוא פועל “אתכפיא סטרא אחרא” וגורם נחת רוח וגילוי אלקות יותר מכל דבר אחר.

וגם בדברים המותרים חשוב לעשות “אתכפיא”. וזה יסייע לו סיוע רב ועצום בעבודת ה’.

פרק כ”ח

לעצבות מהרהורים שבתפילה – להפסיקם מיד ולא להתעסק עמם כלל. ולדעת שאדרבה, זה מוכיח שהתפילה היא כראוי ולכן הקליפה מנסה להילחם בזה.

פרק כ”ט

העצה לטמטום הלב – הוא נובע מהישות. לפיכך עליו לקבוע זמן לעתים רחוקות לבטש עצמו, על ידי התבוננות עד כמה הוא נבזה ושפל, כדי להכניע את לבבו, לשבור את קליפת הישות, וכך להגיע לראיי’ באלקות.

פרק ל’

יותר מזה, עליו להתבונן שאפילו הקל שבקלים הוא הרבה יותר טוב ממנו, ובאמת לאמיתו. כי ייתכן מאד שהוא אינו מתייגע בדברים שנדרש ממנו, כפי היגיעה הנדרשת מהלה לפי מצבו.

פרק ל”א

מתעורר אם כן חשש, שמא התבוננות זו תביא אותו לעצבות גדולה – מבאר רבינו שבתחילה אמנם יש צורך (בעצבות לרגע אחד, ולאחר מכן) במרירות, כי זה מה שיכניע את הקליפה.

אולם מיד אחר כך עליו להיות בשמחה גדולה, על ידי שיתבונן כי למרות שאמת הדבר שגופו נבזה ושפל, אבל נפשו האלוקית, שהיא העיקר, יוצאת מהגלות על ידי התורה והמצוות, ובפרט בתפילה.

שזוהי יציאת מצרים, בריחה מהרע שקיים בו עדיין. אך בגאולה השלמה לא יצטרכו לברוח, כי רוח הטומאה תעבור מן הארץ.

ובמיוחד יש לשמוח מזה שנפשו ממלאת את השליחות להעלות לה’ גם את הגוף ונפש החיונית.

פרק ל”ב, ה”לב” של התניא

כמאמר מוסגר, נכנס כאן הביאור בענין אהבת ישראל. כי על פי הביאור בפרק ל”א, שהעיקר תהי’ אצלו הנפש, ואילו הגוף יהי’ נבזה בעיניו, יוכל גם להגיע לאהבת ישראל אמיתית לכל יהודי. שכן מצד הנפש כולנו גוף אחד. ולכן אמנם אהבת ישראל היא כל התורה, כי כל התורה היא הגברת הנפש על הגוף.

ורק במי שקרוב אליו מאד, חברו בתורה ומצוות שחטא, ולא שב למרות כל התוכחות, מצווה לשנוא אותו (לטובתו, כדי שזה ישפיע עליו). וגם אותו, מצווה יחד עם זה לאהוב, ולעורר רחמים עליו.

אך מי שאינו חברו, צריך רק לאהבו ולקרבו.

פרק ל”ג

עוד יוכל לשמוח שמחה גדולה גם מצד הגוף, ממה שהקב”ה שוכן עמו ממש, על ידי האמונה ביחוד ה’ הממלאת אותו.

יותר מזה, שמחה כפולה ומכופלת, ממה שבזה שהקב”ה שוכן עמו הוא עושה נחת רוח לו יתברך מדירתו בתחתונים.

פרק ל”ד

יותר מזה, עליו לשמוח ממה שהוא נעשה משכן לה’ השוכן בקרבו ממש. שזה נעשה על ידי לימוד התורה, צדקה, וניצול של כל מה שאוכל ושותה ונהנה כדי ללמוד ולהתפלל ולקיים מצוות.

והשמחה בכל הפרטים הנ”ל יכולה להיות אצל הבינוני בבת אחת באותה שעה עם השפלות וההכנעה.

 

המעשה הוא העיקר

 

פרק ל”ה

תוספת ביאור מדוע המעשה הוא העיקר. וזה גם ינחם את הבינונים, שבמעשה הם בסדר, גם אם לא הצליחו להפוך את הפנימיות.

הינוקא אומר בזוהר שכדי להחזיק את השכינה אצל היהודי זקוקים ל’שמן’, שהם המעשים הטובים, המצוות. ומזה מוכח, שהעיקר הוא דווקא קיום המצוות במעשה. 

וזאת משום שלאף אחד מהנבראים אין מצד עצמו שום שייכות לאלקות. כיוון שאמיתת ה’ אחד היא שאין עוד מלבדו. וכל מי שהוא בבחינת יש, אינו כלי כלל לאור השכינה, גם אם תהי’ לו אהבת ה’ בתענוגים.

ורק בקיום התורה והמצוות, שהן פנימיות רצונו יתברך בלי שום הסתר פנים, האדם מתבטל ונכלל לגמרי באלקות (גם אם אינו מרגיש זאת).

וההדגשה היא במיוחד על המצוות, יותר מאשר על לימוד התורה. כי את התורה לומדים על ידי הכוחות הנעלים, השכל המחשבה והדיבור. ואילו את המצוות מקיימים בעיקר על ידי המעשה הגשמי התחתון. ולשם כך זקוקים במיוחד לגוף ולנפש החיונית.

פרק ל”ו

מדוע חשוב דווקא המעשה התחתון – משום שהכוונה האלוקית היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים דווקא. ובפרט בעולם הזה שאין תחתון למטה הימנו, שמתוך החושך דווקא תבקע האלקות.

לשם כך ניתנה התורה, כדי שנוכל להכניס את הקדושה בתחתונים. וכוונה זו תושלם בגאולה השלמה, כשהאלקות תפרוץ מתוך העולם.

פרק ל”ז

כוונה זו נשלמת על ידי עבודתנו בגלות. אנו מחדירים אלקות בחפץ הגשמי, כשמקיימים בו מצווה. בכוחות הגוף והנפש החיונית, כשמשתמשים בהם לתורה ומצוות. וגם באכילה, שתי’, לבושים, דירה ושאר הדברים המסייעים לכך. בכך אנו מעלים את כל זה לקדושה, ופועלים שהאלקות תפרוץ מהם בגאולה.

וזו מטרת ירידת הנשמה לגוף. לא בשביל עצמה, אלא בשביל להעלות לה’ את הגוף והנפש הבהמית וגשמיות העולם.

לכן גדולה צדקה, משום שבה מעלים לקדושה הרבה יותר כוחות.

ומה שתלמוד תורה כנגד כולם, הוא משום שהגילוי האלוקי בתורה הוא הרבה יותר. אולם הדירה בתחתונים היא בעיקר על ידי המצוות.

 

אהבת ויראת ה’ – “כנפיים”

 

פרק ל”ח

המסקנה מכל הנ”ל שהמעשה הוא העיקר. ולכן אפילו אם כיוון את כל הכוונות, אך לא למד תורה בדיבור גשמי בפועל, לא קיים את המצווה בפועל, לא התפלל בדיבור בפועל – לא יצא ידי חובתו. ואילו אם למד והתפלל ועשה בפועל אפילו ללא כוונה, יצא ידי חובתו בדיעבד. כיוון שהעיקר הוא הפעולה עם הגוף והנפש החיונית בדיבור ובמעשה.

אך מאידך, יש צורך חיוני שקיום התורה והמצוות יהי’ מתוך אהבת ה’ ויראתו. וגם זה חלק עיקרי מהכוונה של דירה בתחתונים –

כדי שהדירה לו יתברך לא תהי’ “כגוף בלא נשמה”, דירה חשוכה ללא גילוי אלקות.

שכן קיום המצוות במעשה בלבד הוא כמו דומם, שלא נראית בו חיות כלל.  

ועל ידי עבודת האדם מתוך אהבת ה’ ויראתו, הוא מכניס חיות וגילוי אלקות בתורה ובמצוות שמקיים –

על ידי דחילו ורחימו שכליים, זה כמו חיות של אדם, שיש לו שכל ובחירה.

ואילו על ידי דחילו ורחימו טבעיים, זה כמו בעל חי, שפועל לפי טבעו ולא לפי השכל.

פרק ל”ט

על ידי דחילו ורחימו שכליים עולים הנשמה והתורה והמצוות לעולם הבריאה, שבו מאירות חב”ד. הנשמה – לעולם עצמו, והתורה והמצוות – לספירות שבו.

על ידי דחילו ורחימו טבעיים הם עולים לעולם היצירה, שבו מאירות המידות (ולפעמים עולים גם לבריאה, כיוון שהייתה להם בחירה).

צדיקים גדולים, שעבודתם בבחינת מרכבה, עולים לעולם האצילות.

אך ללא דחילו ורחימו הם נשארים למטה ואינם יכולים לעלות כלל. ורק אם יחזור וילמד זאת לשמה, יעלה גם את מה שלמד קודם.

ואם למד שלא לשמה ממש, להתגדל, יוכל להעלות זאת רק אם יחזור בתשובה. ובוודאי סוף סוף יחזור, כי לא ידח ממנו נידח.

פרק מ

בשלא לשמה סתם, זה נשאר ב”היכלות ומדורין”, ונבראים מזה מלאכים. אך בשלא לשמה ממש, זה נשאר בעולם הזה, עולם הפירוד.

ולמרות שהתורה והמצוות הם אלקות ממש, גם כשלומד שלא לשמה. אולם האלקות שם היא בצמצום עצום. ורק כשלומד בדחילו ורחימו, מעלים הדחילו ורחימו עמם את התורה והמצוות.

ולכן נקראים דחילו ורחימו “כנפיים” לתורה ולמצוות, “לפרוח” ולעלות למעלה, לעולמות העליונים, ששם מאירה בהם האלקות בגלוי, עד כמה ששייך עתה.

ועל ידי זה נגיע סוף סוף לתכלית העיקרית והסופית – גילוי ה’ בכל תוקפו ובכל עצמותו דווקא למטה בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה.

 

איך מגיעים לאהבה ויראה

 

פרק מ”א

מה וכיצד עושים בפועל כדי לבוא לאהבת ה’ ויראתו –

ראשית העבודה ועיקרה ושורשה, היא קבלת עול ויראת ה’ מינימאלית. על ידי התבוננות בעובדה ש”הנה ה’ ניצב עליו”. כי ללא קבלת עול, אין זו כלל עבודת ה’, שצריכה להיות דווקא עבודת עבד.

וגם אם אינו מרגיש יראה, כיוון שמקבל עליו מלכות שמים ומעורר בעצמו היראה במוחו, זוהי עבודה שלמה.

ואפילו אם אינו מרגיש כלל יראה גם במוחו, זו עבודה גמורה. ויש כאן גם יראה מינימאלית, כמורא בשר ודם.

וביחד עם זה יש לעורר, לפחות במוחו, גם את אהבת ה’ הטבעית המינימאלית (כי יראה היא רק כנף אחד), לרצות להידבק בה’.

ואל יוציא עצמו מהכלל, לכלול את נפשו עם כל ישראל, לרצות בייחוד קודשא בריך הוא ושכינתי’ שעל ידי המצוות. וגם בזה חפץ, לפחות מעט מזער, כל יהודי, כיוון שזהו רצון ה’.

אך הרצון להידבק בה’ עד מסירות נפש, בזה חפץ כל יהודי באמת לאמיתו.

להתבונן בזה לפני ברכות השחר, בתחילת הלימוד, ובכל שעה.

וכל כוונתו תהי’ לגרום נחת רוח לה’, כבן ששב מהשבי לאביו המלך. שכוונה זו היא אמיתית בכל יהודי.

פרק מ”ב

את הכוח ליראה זו יש לכל יהודי, שמקבל זאת ממשה רבינו, שעניינו כח הדעת, לדעת את ה’. וכן ממשה רבינו שבדורו, וממשה רבינו שבקרבו, שהוא כח הדעת שבו, שלגביו יראה זו היא מילתא זוטרתי.

אלא שבגלל ההתלבשות בגוף יש להתייגע כדי לגלות זאת. ביגיעת בשר – לבטש את הגוף והנפש הבהמית בהרהורי תשובה. וביגיעת נפש – התבוננות בהעמקת הדעת שעה גדולה רצופה.

להתבונן כי ה’ מביט ומאזין ומקשיב עליו כל הזמן. ולמרות שאין לו דמות הגוף, הוא יודע הכל בידיעת עצמו, כמו שהמוח יודע את כל מה שקורה בגופו. והרבה יותר מזה, שהרי הקב”ה אינו מתפעל כלל מכל מה שקורה.

וההתבוננות בזה שעה גדולה, תפעל על כל היום, כשיתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה.

ולמרות שאינו רואה זאת, יתבונן כי גם ביראה ממלך, אינו רואה את נפשו של המלך, אלא את השתקפותה בגופו. ואם כן, הרי הוא רואה גם את ה’ בהשתקפותו בעולם.

וגם לזכור תמיד שמקבל עליו עול מלכות ה’.

פרק מ”ג

כל הנ”ל הוא רק יראה תתאה בבחינת קטנות. ויש גם בחינת גדלות, על ידי התבוננות בגדולת ה’ מתוך העולם.

וישנה יראה עילאה, שהיא יראה מגדולתו בעצם, שלמעלה מהעולמות.

וגם באהבה יש אהבה רבה, שבאה מלמעלה למי ששלם ביראה. ויש אהבת עולם, על ידי התבוננות בגדולת ה’ מתוך העולם.

באהבת עולם, לפעמים האהבה היא לפני היראה, ויכולה להיות אפילו אצל רשע.

פרק מ”ד

רבינו ממשיך ומפרט במה להתבונן, כדי להגיע לאהבת ה’:

ב”נפשי איוויתיך” – מפני שה’ הוא “נפשי” וחיי האמיתיים, לכן “איוויתיך”.

ועוד, “כברא דאשתדל” – כיוון שהוא יתברך אבינו האמיתי ומקור חיינו, לכן צריך לאהוב אותו עד כדי מסירות נפש מוחלטת אליו. שזו אהבת משה רבינו, אך שמץ מזה יש בכל אחד.

לעורר זאת על ידי דיבור בפה שוב ושוב, ולא לחשוש שזה כח דמיוני, מאחר שהיא אמת לאמיתו מצד עצמו. ואפילו אינו מרגיש, יצייר אהבה זו במוחו, וה’ יצרף זאת למעשה.

סוגי אהבה אלו, אם יאירו אצלו כרשפי אש, יעלו לעולם הבריאה, כיוון שזה בא על ידי התבוננות שכלית. ויש בזה אף מאצילות.

ובכל זאת חשוב להתבונן גם באהבת עולם, כדי ללבות אש האהבה, וגם כי זו תכלית האדם, לידע את ה’.

פרק מ”ה

לעורר רחמים רבים על נשמתו והניצוץ האלוקי שנפלו כל כך למטה. וזה יביא לדבקות בה’ בחיבוק ונישוק על ידי התורה והמצוות. והרחמים יביאו גם את האהבה.

פרק מ”ו

“כמים הפנים לפנים”. להתבונן כיצד מלך מלכי המלכים הקב”ה הגדול והנורא, הראה לנו ומראה לנו אהבה גדולה ועצומה אין סופית. בשבילנו הוא הניח הצידה את כל העליונים והתחתונים, וירד בכבודו ובעצמו אלינו למצרים. ואיחד אותנו עמו לגמרי על ידי התורה והמצוות. ובכך העלה אותנו לקדושתו האין סופית – גם את מי שאינו מרגיש זאת כלל, בדיוק כמו את הצדיק.

פרק מ”ז

כל זה לא הי’ רק פעם, אלא בכל יום ה’ מוציא אותנו מ’מצרים’ של הגוף והנפש הבהמית, ומתאחד עמנו לגמרי על ידי התורה והמצוות, שבהם “אותי אתם לוקחים”, ובפרט בשעת התפילה.

פרק מ”ח

לא זו בלבד שה’ הניח הצידה בשבילנו את כל העולמות, אלא הוא הניח הצידה וכאילו סילק את אורו הגדול האין סופי. כי רק בסילוק זה, יוכלו להיברא עולמות מוגבלים.

וזהו “סובב כל עלמין”, שמתעלם מהם לגמרי, למרות היותו נמצא בכולם ומהווה ומחי’ את כל פרטיהם.

וגם בבחינת הידיעה, שיודע את כולם בידיעת עצמו, גם זה רק באופן של “סובב”, כי לא יוכלו לקבל זאת ללא צמצומים.

פרק מ”ט

גם אחרי שהאור ירד לעולם הבריאה, צריך צמצומים עצומים כדי לברוא את עולם היצירה, ושוב בשביל עולם העשי’.

וכל זה בשבילנו, כדי שתהי’ מציאות האדם לקרבו לה’.

בהתבוננות זו, יתלהב האדם להניח הצידה את כל מהותו ואת כל מה שיש לו. להתגבר על כל המניעות, להתמסר לגמרי אליו יתברך, ולהידבק בו בתכלית על ידי התורה והמצוות.

פרק נ’

התבוננות בזה שלגבי הקב”ה כולם חשובים “כלא”, כאילו אינם קיימים כלל. וזה יביא את האדם לכלות הנפש ממש, לתשוקה לצאת לגמרי מהגוף.

אך מיד לאחר מכן, עליו לעורר בעצמו תנועה הפוכה – לרדת למטה, ולהישאר דווקא בגוף הגשמי, ללמוד תורה ולקיים מצוות. לא משום שהוא חפץ בכך, אלא מפני שזו היא הכוונה העליונה.

 

תורה ומצוות – מקור החיים לעולמות

 

פרק נ”א

רבינו חוזר אל דברי הינוקא הנ”ל, שהשראת השכינה היא דווקא על ידי מעשה המצוות.

ומבאר שעניינה של השראת השכינה הוא לא רק גילוי אלקות, אלא גילוי ששייך למציאותו של המקבל.

וכמו במשל מהמוח, שהמוח הוא כלי לא לנפש עצמה, אלא למה שנמשך מהנפש לגוף, כדי שהגוף יקבל זאת ויחי’ מזה.

וכך בנמשל באלקות, השכינה היא לא הקב”ה עצמו, אלא מה שנמשך ממנו להחיות את העולמות. ורק בזה יש הבדל בין עליונים לתחתונים.

פרק נ”ב

גם השכינה אינה יכולה להתקבל בעולמות הנבראים, שלא יתבטלו במציאות.

ובכדי שהעולם יוכל לקבל זאת ולא יתבטל במציאות, זקוקים ל”מוח”, שהוא לבוש שיסתיר על השכינה, וינתב את החיות באופן שרק משהו ממנה יאיר בעולמות באופן המתאים לכל פרט.

והלבוש הוא חב”ד, שהיא התורה. כי רק היא, שלמעלה מהשכינה, יכולה להסתיר ולצמצם את השכינה.

וכך זה בכל עולם מעולמות בריאה יצירה עשי’, וכן בריבוי עצום של עולמות פרטיים. שהשכינה מאירה בקדש הקדשים שהיא חב”ד שבאותו עולם, וממנה נשפעים כל הדברים שבאותו עולם.

פרק נ”ג

בקדש הקדשים שבבית המקדש הראשון, האירה השכינה הרבה יותר מאשר בקדש הקדשים שבעולמות הרוחניים (בגלל הכוונה של דירה בתחתונים). הן האור עצמו הי’ נעלה באין ערוך, והן אופן ההתלבשות הי’ רק עד המלכות דבריאה.

בבית שני הייתה ההתלבשות יותר, עד קדש הקדשים שבעולם העשי’.

ובזמן הגלות, על ידי התורה, ובפרט על ידי ד’ אמות של הלכה (בית רבינו שבבבל), ההתלבשות היא עד מלכות דעשי’. ולכן המצוות הן במעשה גשמי ממש.

ולכן השראת השכינה היא דווקא על ידי מצוות התורה, כי רק התורה היא הכלי לקבל את אור השכינה ולהתאימו שיתקבל באדם ובעולם באופן פנימי.

ובכל זאת ההדגשה היא דווקא על המצוות (ולא על התורה) – משום שדווקא המצוות (לא רק מקבלות את אור השכינה, אלא) הן גורמות שיומשך האור. הן מהוות “פתילה”, שעל ידי שריפתה וכליונה מאיר האור. וכך דווקא האתכפיא ואתהפכא של הגשמיות בקיום המצוות, גורם להמשכת האור האלוקי לעולם.

 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email