הסיבות לתענית

א. כתב הרמ"א[1]: "נהגו שהחתן והכלה מתענים ביום חופתם"[2].

כמה[3] טעמים נאמרו למנהג זה[4]:

א) היות שביום החתונה נמחלין כל העוונות של החתן והכלה, הרי יום החתונה הוא כמו יום־כיפור שלהם, יום של תשובה כו', לכן עליהם לצום[5].

ב) שמא מתוך שמחתם יישתו יין־שרף, וישתכרו, ולא תהיה דעתם מיושבת בשעת הקידושין (שם).

ג) מנהג החסידים הראשונים להתענות לפני קיום כל מצווה חביבה, כגון לפני מצוות נטילת לולב, שאין טועמים שום מאכל ומשקה לפני נטילת הלולב, וכמו כן בנוגע לחתונה — מפני שמצוות הנישואין חביבה על החתן והכלה, לכן מתענים לפני קיום המצווה[6].

מתי מסתיים הצום?

[ב. שלושת הטעמים חלוקים ביחס לזמן סיום התענית בחופה שנעשית באמצע היום:

האם מיד לאחר החופה מותר לחתן ולכלה לאכול למרות שעדיין לא הגיע הלילה כיוון שהחופה כבר היתה, או שיש חובה להשלים את התענית עד הלילה?

לפי הסיבה הראשונה (תענית כיום כיפור) – אסור לאכול ויש להמשיך את הצום עד הלילה. כדרך כל התעניות שנמשכות עד הלילה. אבל לסיבה השניה והשלישית (שלא ישתכרו ושלא לאכול לפני המצווה) – מותר לאכול. כיוון שהחופה היתה ואין שום סיבה לצום אחריה.

שאלה דומה קיימת גם במקרה הפוך – חופה המתקיימת מאוחר בלילה, זמן רב לאחר צאת הכוכבים:

האם מותר לאכול מיד לאחר צאת הכוכבים, אף־על־פי שהחופה עדיין לא היתה, או שיש חובה להמשיך ולצום עד לאחר החופה?

לסיבה הראשונה – מותר לאכול, שכן כל תעניות התשובה מסתיימות בצאת הכוכבים ואין צורך להמשיך בתענית אל תוך הלילה. אולם לסיבות האחרות – אסור לאכול עד לאחר החופה, שהרי לפני החופה קיים החשש שמא ישתכר, וכן קיימת הסיבה שאין אוכלים לפני קיום מצוה חביבה][7].

עינוי הגוף לשם חיזוק הנשמה

ג. יש להוסיף ולהתעמק במהות הצום על פי הטעם הראשון – שהתענית היא כמו יום כיפור, יום מחילת העוונות[8].

הרמב"ם כותב בהלכות תעניות[9], שמטרת הצומות היא: "לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה כו'", שכן כשאדם צם ומענה את גופו, נחלשות התאוות הגשמיות והחומריות של הגוף, ובמצב כזה – קל יותר לתגבר, לחזק ולגלות את הדברים הנשמתיים־רוחניים ולעשות תשובה[10].

הגברת הנשמה על הגוף נחוצה במיוחד ביום החתונה:

הפעולה החשובה והמיוחדת שבחתונה היהודית היא – חיבור ואיחוד הנשמה של הבעל והאשה להיות נשמה אחת (כמבואר בארוכה ב'מבוא לחיי הנישואין'), ולכן כהכנה לקיום הליך רוחני של הנשמה – יש משמעות מיוחדת לתענית המחלישה את הגוף ומעוררת ומגבירה את הנשמה[11].

ד. הדברים האמורים – שהתענית ועינוי הגוף הינם בשביל הנשמה – לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם פסק דין מפורש בשולחן ערוך שאסור לאדם לצער את גופו. לא רק את הגוף של זולתו אלא גם את הגוף שלו עצמו.

כן כתב רבנו הזקן בשולחן ערוך[12]: "אין לאדם רשות על גופו כלל, להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער, אפילו במניעת איזה מאכל ומשתה, אלא אם כן כו' צער זה טובה היא לו, להצילו כו'".

סיבת הדבר[13]: כל העולם כולו, גם גופו, שייך להקב"ה, אלא שהקב"ה נתן לאדם את גופו כפיקדון על־מנת לחיות בעולם. לכן, במובנים מסויימים, היחס של האדם לזולתו ולעצמו הוא זהה, שכן שניהם – הגוף של זולתו והגוף שלו – אינם שייכים לו, וממילא אין לו שום זכות לפגוע בהם.

אמנם – מלמדים אותנו חז"ל – כאשר עינוי הגוף הוא לטובת הגוף עצמו, כגון כשהאדם צם ומצער את גופו משום שהמזון מזיק לבריאות הגוף – הדבר מותר, שכן צער זה הינו לטובת הגוף עצמו.

אולם ביחס לתענית שביום החופה יש צורך לבאר מהו ההיתר ההלכתי לצום ולענות את הגוף:

הרי בתענית זו מענים את הגוף לא לתועלת הגוף עצמו, אדרבה המטרה היא להחליש את הגוף בשביל לחזק את הנשמה, ואם־כן יש להבין איזו זכות יש לאדם לענות ולצער את גופו שלו, אשר

באמת הוא אינו שלו, הוא רק "פיקדון" בידו?

הרובד הנשמתי עוזר לרובד הגופני

ה. אלא, פעולת הנשמה אינה מוגבלת רק לרובד הרוחני־פנימי, שכן היא מקרינה ועוזרת גם לרובד הגשמי־גופני. לכן, מותר לענות את הגוף, כי התענית וחיזוק הנשמה בסופו של דבר מביא תועלת גם לגוף.

מדוע?

מבואר להלן בשער "שלום בית", שיש קושי גדול לקיים חיי "אהבה אחוה, שלום ורעות"[14] אמיתיים ומושלמים, שכן אף־על־פי שהם בונים בית אחד ומשפחה אחת, בכל זאת כיוון שהבעל והאשה הם שני גופים ולא אחד, הרי למרות שהקשר ביניהם הדוק וחזק, עדיין הרצונות והתאוות שלהם שונים – שהרי הם שני אנשים עם מוחות ולבבות נפרדים, ובאופן טבעי כל אחד שואף לדברים אחרים.

אבל האיחוד והמיזוג של בני הזוג מצד הנשמה הוא מושלם לגמרי – נשמות הבעל והאשה מתמזגים לגמרי ונהפכים להוויה רוחנית אחת ממש – נשמה אחת, במצב כזה חייהם המשותפים נעשים מושלמים לגמרי, שכן הם נעשים מציאות "אחת" ולא שתיים.

פעולת הנשמה אינה נשארת רק ברובד הרוחני העליון, אלא היא פורצת ומקרינה גם על הרבדים החיצוניים, על הגוף כו' (כמבואר בשער "שלום בית"), ואז נוצרת הרגשת "בשר אחד"[15] גם בגוף, ומתקיימים חיי הרמוניה ושלום מושלמים גם בהרגשה הגשמית־גופנית של בני הזוג.

ולכן מותר לחתן ולכלה להתענות ולצער את גופם, כי בזכות התענית שלפני החתונה והגברת הנשמה – גם חייהם הגשמיים־גופניים יהיו טובים ונעימים יותר. חיים מלאי אושר ושלווה.