הקב״ה היה השושבינין בנישואי אדם וחוה

״ברוך… שהכל ברא לכבודו״.

א. צריך[1] להבין מדוע בחתונה מברכים ״שהכל ברא לכבודו", מהו הקשר המיוחד של ״כבוד״ הקב״ה לחתונה, כלומר: מדוע בכל שאר המאורעות בחיי האדם אין מזכירים שהם ״לכבודו״ של הקב״ה, ורק בחתונה מזכירים ״שהכל ברא לכבודו״?

שאלה זו נשאלה על ידי גדולי הפרשנים, והם הציעו מספר תשובות:

רש״י[2] תירץ שהברכה נאמרת לרגל ״אסיפת העם הנאספים לגמול חסד, זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבינין ונתעסק בו, ואסיפה זו כבוד המקום היא״.

פירוש: הברכה אינה על עצם מעשה החתונה, אלא על התכנסות והתאספות הציבור לכבוד החתונה, שהיא מוסיפה ב״כבודו״ של הקב״ה, בזה שהיא מזכירה שגם הקב״ה בא לחתונה של אדם הראשון וחוה.

כמסופר בתלמוד[3] שבחתונת אדם וחוה: ״נעשה הקב״ה שושבינין לאדם הראשון״, הקב״ה בעצמו, ולא על־ידי שליח ומלאך, השתתף בחתונה והיה השושבין. והתכנסות הציבור בכל חתונה מזכירה את מעשה החסד שגמל הקב״ה, שושבינו של האדם.

אולם עדיין יש להבין:

הרי ישנן מאורעות נוספים שהקב״ה עצמו השתתף בהם ולא באמצעות שליח[4], ומדוע רק בחתונה מזכירים את חסדו של הקב״ה (״ברא לכבודו״), ולא גם במאורעות האחרים[5]?

החתונה צריכה להיות ל״כבודו״

ב. אלא מכאן שיש עניין מיוחד להזכיר את ״כבודו״ של הקב״ה דווקא בעת החתונה.

שכן היה ניתן לטעות ולחשוב שהצורך להתחתן אינו בגלל ״כבודו״ של הקב״ה אלא בגלל סיבות אנושיות – טבעיות, חומריות ומוסריות:

טבעיות – מטבע הבריאה הזכר זקוק ורוצה להתחתן עם הנקבה; חומריות – כדי לנהל אורח־חיים מוצלח ונעים, נוח יותר כשבן אדם לא חי לבד אלא עם בת זוג; מוסריות – הצדק האנושי מחייב להינשא ולהקים בית, על מנת להוליד ילדים ועל ידי זה לשמור על קיומו של העולם. וישנם עוד סיבות נוספות.

ולכן פותחים את הברכות ב״שהכל ברא לכבודו״, כדי ללמד את בני הזוג שהחתונה שלהם צריכה להיות בשביל ״כבודו״ של הקב״ה, קיום מצוות ה' ובניית בית יהודי נאמן עם בנים ובנות, ההולכים ברוח ישראל סבא – ולא בשביל כבוד הבריות וצרכיהם הגשמיים של בני האדם.

דרך זו היא הערובה האמיתית להצלחת הנישואין:

המסלול היחידי שהוכיח את עצמו כטוב ומוצלח לקיום חיי הנישואין ולהצלחה בגידול ילדים, הוא כשהנישואין הם ״לכבודו״ של הקב״ה, כפי שהדברים ניכרים בהצלחה הגדולה של חיי הנישואין בעם ישראל לאורך כל שנות ההיסטוריה;

ואילו אלו שנישאו אך ורק בשביל הצרכים והתאוות הגשמיות – לא הצליחו לאורך שנות דור לנהל חיי משפחה תקינים ומוצלחים כמו אותם אלו שהרגישו בחיי המשפחה את הצו האלוקי[6].

וזהו שאמר דוד המלך בתהילים[7] – ״אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו״:

אם הקב״ה לא יבנה את הבית. אם הבית לא ייבנה על ידי הקב״ה (וממילא עבור, לשם, הקב״ה), הרי כל אלו המנסים לבנות את הבית בכוחם וחוכמתם – ל״שוא״, כל עבודתם תהיה בסופו של דבר להבל ולריק, והיא לא תניב פירות מוצלחים.

״שהכל ברא לכבודו״ – רוחניות וגשמיות

ג. משמעות עמוקה יותר יש לברכת ״שהכל ברא לכבודו״ עם החתונה[8]:

ניתן היה לחשוב ש״כבודו״ של הקב״ה הוא רק כאשר מתעסקים בדברים רוחניים וקדושים, לימוד תורה וקיום מצוות, אבל כשמתעסקים בצרכים גשמיים, אכילה, שתיה, פרנסה וכדומה – אפילו אם מתעסקים בהם לא בגלל התאווה הגשמית אלא בגלל ציווי ה' – אין בזה שום ״כבוד״ להקב״ה.

וכמו־כן החתונה אף שהיא צורך קיומי, ורצון ה׳, ניתן היה לחשוב שאין היא מוסיפה ב״כבוד״ ה', כי הוויות העולם הגשמי אינן יכולות להיות כבודו של ה', אלא כורח מציאותי של אנשים בעלי גוף גשמי.

ועל כן מברכים בחתונה ״שהכל ברא לכבודו״, על מנת ללמדנו ״שהכל״ – כל הדברים כולם. הן הרוחניים והן הגשמיים. כולל החתונה ובניית חיי הנישואין – מוסיפים ב״כבודו״ של הקב״ה.

העיסוק בגשמיות – רצון ה׳

ד. כיצד, באמת, דברים גשמיים יכולים להוסיף ב״כבודו״ של הקב״ה?

כשאדם יודע שהעיסוק בגשמיות, פרנסה וכדומה, אינו רק מכורח המציאות, שאי אפשר לחיות ללא מזון בית ולבוש, אלא זהו בעצם חלק מרצונו של הקב״ה. הקב״ה רוצה שהעולם יתנהל בדרך הטבע, ושהיהודי יתעסק בעניינים הגשמיים.

[שהרי הקב״ה הוא ״כל יכול״, וביכולתו לספק לאדם את מזונו בלי שהוא יצטרך לטרוח ולעמול עליו, כמו ה״מן״ שירד במדבר מהשמים, ללא טרחת בני ישראל, ואז האדם לא יהיה עסוק וטרוד בטרדות פרנסה, והוא יהיה חופשי ללמוד תורה ולקיים מצוות מבוקר ועד ערב; אבל רצונו של הקב״ה הוא שיהודי יעסוק גם בעניינים גשמיים].

אולם בד־בבד עם העיסוק בהם עליו לגלות ולזכור ״שהכל ברא לכבוד״ – שגם הם נבראו ״לכבודו״ של הקב״ה.

קדושה בגשמיות

ה. בקשר לעיסוק בדברים גשמיים חז״ל אומרים שתי אמרות:

א) ״כל מעשיך לשם שמים״[9], ב) ״בכל דרכיך דעהו״[10].

ושתי אמרות אלו הינן בעצם שני שלבים בעבודת ה':

1) ״כל מעשיך לשם שמים״ – בעניינים הגשמיים עצמם אין אלוקות ורוחניות, והתועלת האלוקית המופקת מהם היא רק מהתוצאה – ״לשם (שמים)״ – שלהם, היהודי מנצל את הדברים הגשמיים לדברים טובים וקדושים.

ולדוגמא בעיסוק בפרנסה הגשמית אין עניינים אלוקיים ורוחניים, אולם היהודי משתמש בכסף שהרויח מפרנסתו אך ורק לדברים טובים וקדושים – קיום בית באוירה יהודית, חינוך ילדים לתורה ויראת שמים, נתינת צדקה וכדומה.

2) ״בכל דרכיך דעהו״ – בעניינים הגשמיים עצמם – ״דרכיך״ – יכול להיות ״דעהו״, ״כבודו״ של הקב׳׳ה, כלומר: לא רק התוצאה המופקת מהגשמיות היא לדברי קדושה, אלא גם בעצם הדברים הגשמיים עצמם יש קדושה.

לדוגמא ״סעודת שבת״: הסעודה הגשמית עצמה, האכילה והשתיה – היא מצווה. שהרי בשבת, לא רק העניינים הרוחניים (קידוש, תפילה וכדומה) הם מצווה, אלא גם התענוגות הגשמיים שהיהודי מענג את גופו (כאכילה, שינה וכדומה), הם מצווה וקדושה.

זוהי בעצם המשמעות העמוקה שבברכת ״שהכל ברא לכבודו״ – שהכל, גם בתוך העניינים הגשמיים עצמם, צריך להיות ״כבודו״ של הקב״ה[11].

קדושה בחיי הנישואין

ו. זהו הקשר המיוחד של ברכת ״שהכל ברא לכבודו״ לחתונה:

לפני החתונה, אפשר להיות סגורים ב״אוהלה של תורה״ ולהתעסק בעיקר בדברים רוחניים, לימוד תורה וכדומה, ואין צורך לצאת אל העולם ולהתעסק בפרנסה כו';

אולם לאחר החתונה, בדרך־כלל, מוטל עול הפרנסה, ויש צורך לצאת ולהתעסק בדברים גשמיים.

ולכן בחתונה מודיעים לחתן ולכלה ״שהכל ברא לכבודו״, שהקשר אל הקדושה הוא לא רק בזמן שלומדים תורה אלא גם בזמן העיסוק בפרנסה צריך לזכור את ״כבודו״ של הקב״ה.