שני שלבים ביצירה

״ברוך .. יוצר האדם״.

״ברוך .. אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך .. יוצר האדם״.

מדוע מזכירים את יצירת האדם?

א. שתי הברכות מדברות על יצירותיו של הקב״ה: הברכה הראשונה – ״יוצר האדם״, מדברת על יצירת אדם הראשון, והברכה השניה – ״והתקין לו ממנו בנין עדי עד״, מדברת על יצירת חוה.

צריך להבין מה הקשר של הברכה הראשונה המדברת על יצירת האדם לחתונה?

הברכה השניה – המספרת על יצירת האשה – הקשרה לחתונה ברור, שכן רק לאחר יצירת חוה יכול היה האדם הראשון להינשא; אבל הברכה הראשונה המדברת על יצירת האדם, תמוה מה הקשר שלה לחתונה: כשם שבכל שאר המאורעות בחיי האדם אין מזכירים את יצירת האדם, כך גם בחתונה לא היו צריכים להזכיר את יצירתו?

רש״י[1] מסביר: ״מתוך שאנו מברכים על יצירה השניה (יצירת האשה), תקנו אף על הראשונה (יצירת האדם)״, כלומר הברכה הראשונה נאמרת ״בדרך אגב״, כיון שבברכה השניה, ״בנין עדי עד״, מוזכרת יצירת האשה (״והתקין לו ממנו בנין עדי עד״), לכן אגב מזכירים גם את יצירת האדם.

ויש להבין[2]:

הלא גם בברכה השניה מוזכרת יצירת האדם – ״אשר יצר את האדם כו'״, ומדוע יש צורך בברכה נפרדת, בפני עצמה, על יצירת האדם?

גם צריך להבין בנוסח הברכות:

ברכת ״יוצר האדם״ פותחת בברוך ואינה מסיימת בברוך, ואילו ברכת ״אשר יצר כו'״ פותחת ומסיימת בברוך – ״ברוך כו' אשר כו' ברוך יוצר האדם״, ויש לבאר את טעם השינוי לדבר[3]?

שני שלבים בהתהוות

ב. יש לומר ששתי הברכות משקפות שני שלבים ומימדים ביצירת בני הזוג – בנין הבית והמשפחה:

בקשר לבריאת אדם וחוה מסופר[4] שתחילה נברא האדם כמציאות אחת שהיו לה שני צדדים, שתי פנים, איש ואשה, ואחר כך הם נחלקו לשניים, אדם וחוה, ובלשון המדרש: ״נבראו שני פרצופים בבריאה ראשונה, ואחר כך (באה היצירה השניה בה) חילקו (שהאיש מציאות נפרדת והאשה מציאות נפרדת)״.

ומבואר בתורת הקבלה והחסידות[5] שכך היא גם יצירת הנשמה:

תחילת מציאות נשמת הבעל והאשה היא בהוויה רוחנית אחת, נשמה אחת, ואחר כך הנשמה התחלקה לשניים, חצי התלבש בגוף האיש וחצי בגוף האשה, כמובא בפרק ׳מבוא לחיי הנישואין׳.

זוהי המשמעות הפנימית בשתי הברכות האמורות:

הברכה ראשונה – מדברת על בני הזוג כמו שהם נמצאים למעלה בעולמות העליונים, שם הם היו מציאות אחת, נשמה אחת משותפת לשניהם, ולכן הברכה כותבת רק ״אדם״, מציאות אחת, והכוונה היא להוויה האחת של בני הזוג[6].

והברכה השניה – מדברת על בני הזוג כמו שהם בעולם הזה, שהם התחלקו לשניים, איש ואשה, לכן מוזכר בה יצירת האדם לבד, ויצירת האשה לבד.

סיבה גשמית שבני הזוג נבראו כמציאות אחת

ג. אף־על־פי שהברכות ניתנות לבני הזוג כאן בעולם, כשהם כבר בעלי שני גופים נפרדים ושונים, בכל־זאת אומרים את הברכה הראשונה המזכירה את המקור והשורש שבו הם היו מציאות אחת – כי על ידי זה הקירבה שתיווצר ביניהם תהיה כמציאות מושלמת            לחלוטין.

כי אילו גם במקורם ושורשם הם שניים ולא אחד, הרי החיבור ביניהם לא יכול היה להיות מושלם לחלוטין, כי תמיד ניתן יהיה להבחין ולהכיר שיש כאן שני דברים שונים המחוברים זה עם זה;

אבל בגלל שבמקורם ושורשם הם היו מציאות אחת, הרי גם עכשיו, למרות שהם כבר נחלקו לשניים הם יכולים לחזור ולהיות כבתחילה – להתדבק ולהתאחד זה עם זה בצורה מושלמת לחלוטין, עד שלא יהיה ניתן להכיר שאי פעם הם היו מחולקים לשניים.

וכן כתוב בזוהר (ראה הערה 5): ״וכד מתחברן כחדא תרי פלגי, איתעבידו חד גופא. וכדין איקרי אחד״ (תרגום: כאשר מתחברים שני החצאים הם נעשים כגוף אחד, אז הם נקראים ״אחד״).

סיבה רוחנית לבריאת ם כמציאות אחת

ד. ליצירת הבעל והאשה בעולמות העליונים כמציאות אחת – יש גם משמעות רוחנית עמוקה יותר:

היוצר, ריבונו של עולם, הוא אחד, כמו שאומרים בתפילה:

״אתה אחד ושמך אחד״[7], ולכן גם הנוצר הוא אחד, והחלוקה כמציאות           לשניים באה בשלב תחתון יותר כאשר הנשמה יורדת לעולם והיא מתרחקת מהרגשת האחדות של הבורא, ואז נוצרת החלוקה לשני הויות שונות, איש ואשה.

כלומר, כאשר הנשמה היא בבחינת ״אחד״ הרי היא בדרגה של קירבה עליונה לבורא שהוא ״אחד״, וכאשר הנשמה נחלקת לשניים יש בה ריחוק מהבורא ומהרגשת ״ה' אחד״. לכן קוראים לאיש ״חתן״, שמשמעות הדבר היא ״חות דרגא״[8],

(= ירידת דרגה). בשל הירידה הרוחנית, שתחילה הוא היה בקירבה רוחנית ל״אחד״, וממדרגה זו הוא נפל לעולם הזה הגשמי והנפרד שאינו מרגיש את ה״אחד״ של הקב״ה[9].

על־פי־זה שתי הברכות האמורות המדברות על שני השלבים שביצירה יש ביניהם הבדל גם בדרגה האלוקית:

הברכה הראשונה – "יוצר האדם", מדברת על הדרגה שקרובה לה' אחד[10]. ואז גם בני הזוג הינם מציאות אחת. והברכה השניה – ״והתקין לו ממנו", מדברת על הדרגה שרחוקה מהרגשת ה' אחד, ואז גם בני הזוג נעשים שניים.

״חתימה״ היא שמירה

ה. על פי זה יובן מדוע ברכת ״יוצר האדם״ אינה חותמת בברוך וברכת ״והתקין לו ממנו כו'״ חותמת בברוך:

בדרך כלל כאשר חותמים משהו הרי זה יכול להיות משתי סיבות: א) מפני שהדבר הסתיים, ב) מפני שיש צורך לנעול ולשמור על הדבר מפני מזיקים וכדומה. שני הדברים הללו קיימים רק בברכה השניה ולא הראשונה:

הברכה הראשונה – מדברת על הנשמה כפי שהיא בבחינת ״אחת", בבחינה עליונה לפני שהיא הגיעה למעמדה ומצבה הנוכחי בעולם הזה, לכן אין חתימה בברוך, כי: א) זה עדיין לא סיום של היצירה, וישנו שלב נוסף ביצירה שבו היא נחלקת לשניים, ב) אין בברכה זו צורך לחתום, לנעול ולשמור מפני המזיקים, כי הנשמה נמצאת בשורשה הרוחני הקרוב ל״ה' אחד״, ושם אין כוחות שליליים המזיקים.

והברכה השניה – מדברת על הנשמה כמו שהיא במצבה בעולם הגשמי, שנחלקה לשניים והתלבשה בגוף גשמי של איש ואשה לכן יש חתימה בברוך. כי: א) זה סיום וחתימת היצירה, ב) יש צורך לחתום, לנעול ולשמור מפני המזיקים, היצר הרע. כי הנשמה התלבשה בגוף הגשמי והתרחקה מהרגשת ״ה' אחד״, וכאשר אין מרגישים את הקירבה להקב״ה יכול להיות מצב של נזק רוחני. שנובע מהשפעת היצר־הרע.

שני שלבים בבריאה ובתורה

ו. גם בבריאת העולם ובתורה הקדושה, ישנם שני שלבים – תחילה ״אחד״, ואחר כך החלוקה לפרטים, ריבוי[11]:

בבריאת העולם: נאמר במשנה[12]: ״בעשרה מאמרות נברא העולם כו' והלא במאמר אחד יכול להבראות כו'״. ומבואר בחסידות[13] שבתחילה עניין הבריאה היה בבחינת מאמר אחד, ואחר־כך היה הפיצול לעשרה מאמרות.

בתורה הקדושה: עשרת הדיברות ניתנו תחילה בדיבור אחד, כמו שדרשו חז״ל[14]: ״אמר הקב״ה עשרת הדיברות בדיבור אחד כו'״, ואחר כך ״חזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו״, ובנוגע לשתי הדיברות הראשונות כתוב בתהילים[15]: ״אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי״, שהקב״ה נתן את שני הדיברות באופן של ״אחת״.

הדברים תמוהים[16]:

אם בין כך ובין כך חזר הקב״ה ופירט ״כל דיבור ודיבור בפני עצמו״, כי ״אי אפשר לאוזן לשמוע״ כמה דיברות בבת אחת, מדוע מתחילה כל הדיברות נאמרו בבת אחת – ״אחת דיבר אלוקים״? כמו כן בנוגע לעולם – כיוון שבריאת העולם היתה בעשרה מאמרות, מה העניין בבריאה במאמר אחד?

אלא כיוון שהקב״ה ״אחד״ הרי ההשפעה ממנו היא גם כן בבחינת ״אחד״, והחלוקה היא רק בהמשך מצד העולם והאדם. ובלשון אדמו״ר (ראה הערה 11): ״החלוקה היא רק מצד המקבל, כי מצד הנותן, ברוך הוא, כולם הם כמצווה אחת״.

הדבר מתבטא גם בעולם וגם בתורה:

בעולם – תחילת בריאתו היא ב״מאמר אחד״ שם עדיין מורגש כוחו של הקב״ה, כשם שהוא אחד, כך העולם אחד, ואחר כך, השלב השני, ״עשרה מאמרות״, ריבוי, כאשר יש ריחוק מהרגשת ה' אחד, אז נעשית ההתחלקות לריבוי פרטים, כל נברא לפי תכונתו המיוחדת.

בתורה – תחילה ״דיבור אחד״, כי כשם שהקב״ה אחד כך גם תורתו אחת, ואחר כך כשחכמתו יתברך ירדה והתלבשה בענייני העולם נהייתה החלוקה לפרטים – ״עשרת הדיברות״[17].

כמו כן בבריאת בני זוג – שתחילת בריאתם הם היו ״אחד״ – ״יוצר האדם״, ורק אחר כך נחלקו לשניים – ״והתקין לו ממנו״.

סדר שלוש הברכות הראשונות

ז. על פי זה יובן הסדר שבשלושת הברכות – ״שהכל ברא לכבודו״, ״יוצר האדם״ ו״והתקין לו ממנו בנין עדי עד״:

הנשמה האלוקית אינה מורגשת בהרגשה הגשמית של הבעל והאשה, כי הגוף שלהם, גוף גשמי וחומרי, מעלים ומסתיר על ה״אחד״ של הנשמה.

וכדי להסיר את הכיסוי שמכסה הגוף ולתת לחתן ולכלה את הרגשת הנשמה (ועל־ידי־זה את הקירבה הרוחנית שביניהם שלשניהם נשמה אחת), מברכים אותם בשלושת הברכות:

1) ״שהכל ברא לכבודו״: לדעת שכל העולם כולו, גם הדברים הגשמיים והחומריים, נבראו בידי הקב״ה לכבודו של הקב״ה, ותפקיד האדם הוא לגלות כיצד כל העולם נברא לכבוד הקב״ה. כלומר, על האדם לעדן ולזכך את חומריות גופו, ולהראות ״שהכל״, גם גופו הגשמי הוא ״לכבודו״ של הקב״ה.

2) ״יוצר האדם״: לאחר שהאדם מרגיש שכל ענייניו הגשמיים, גופו הגשמי, הוא "לכבודו", של הקב״ה, הוא יכול להכיר ולדעת גם על העניינים הרוחניים שבו – הנשמה האלוקית. וזוהי ברכת ״יוצר האדם״, המדברת על השורש הרוחני של בני הזוג, שלשניהם נשמה אחת, ושניהם בבחינת ״אדם״ אחד, מציאות נשמתית אחת.

3) ״והתקין לו ממנו״: על בני הזוג לדעת שלא רק בשורש הרוחני העליון יש להם נשמה אחת, אלא גם כאן למטה, בעולם הגשמי, כאשר הם שתי מציאויות שונות ונפרדות, שהנשמה נחלקה לשניים, הם יכולים להגיע לאחדות, למצב של אחד, כלומר: ביכולתם להביא את האחדות אל עולם הפירוד, ולעשות מהפירוד והחלוקה של הנשמה לשתיים, מציאות ״אחת״, בכח שורשם העליון.

וכאשר ברכות אלו יתממשו בחייהם: יהיו להם חיים מאושרים באמת, חיי שלוה ואושר, וישכון ביניהם שלום בית אמיתי, ויזכו לבנות ״עולמות חדשים״ – כדברי המדרש[18]: ״מה ה' בורא עולמות, אף אביכם (ישראל) בורא עולמות״ – ללדת בנים ובני בנים כו', עוסקים בתורה ומצוות.