אירוסין בימינו

א. בימינו "אירוסין" ו"נישואין" מתבצעים יחד ובזה אחר זה בחתונה, שלא כבדורות הקדומים בהם האירוסין היו נעשים מספר חדשים, ולעיתים אף שנה שלימה לפני הנישואין.

סיבת ההפרדה הארוכה שבימים ההם נובעת מתוך הצורך להתכונן כראוי לתהליך החשוב והמרכזי בחייהם של בני האדם – הנישואין (כמבואר בפרק "אירוסין ומעלתם"):

בזמן האירוסין אין שום קשר גופני בין הבעל לאשה, שהרי הם עדיין לא חיים יחד בגשמיות בבית אחד, לכן בזמן הזה יכול להתגלות ולהתבלט הקשר הרוחני נשמתי שיש בין בני הזוג, שהם מציאות נשמתית אחת (כדברי הזוהר[1]: "נעשים גוף אחד, ואז נקרא אחד").

אבל אילו הקשר הגשמי גופני היה קיים כבר בהתחלה, הרי היה קשה להכיר ולחוש בקשר הרוחני נשמתי, שכן הקשר הגופני (ותאוות הגוף הגשמי), היה "מאפיל" ומעלים את הקשר הרוחני נשמתי.

ובמילים אחרות: העובדה שאין קשר גשמי מסייעת לגלות את הקשר הנשמתי, שכן העולם הגשמי מטבעו מעלים על כל תחושה רוחנית אלוקית, ודווקא הניתוק והפרישה מהגשמיות וחומריות העולם הגשמי (שאין חיים משותפים בגשמיות), מאפשר לכוחות האלוקיים להתגלות.

על כן קודם כל עושים אירוסין, שבהם אין שום קשר גופני, ורק לאחר מכן כאשר בני הזוג חשים ומתבוננים בקשר הנשמתי שביניהם (בפרק הזמן שלאחר האירוסין), מבצעים את הנישואין, בהם מתקיים גם קשר גופני, שהם באים לדור בבית אחד.

אם כן, יש להבין מדוע השתנה הדבר בזמנינו:

מדוע עושים אירוסין ביחד עם הנישואין, והלא לכאורה, הקשר הגשמי והגופני שקיים בנישואין "מעלים" ולא נותן לקשר הרוחני נשמתי להתגלות?

מדוע שינו את מועד האירוסין?

ב. יש לומר[2] הביאור בזה:

היות שקיימת "ירידת הדורות" והתמעטות קדושה ותחושה אלוקית בעולם, ולא דומה הדבקות האלוקית בבורא שהיתה קיימת בדורות ההם לזו הקיימת בדורותינו, כמאמר חז"ל[3]: "אם הראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם הראשונים בני אנשים אנו כחמורים",

ובדורותינו קשה לבני האדם לפרוש ולהתנתק מחומריות העולם והרגשת הגוף הגשמי ולחוש את הכוחות האלוקיים (את הנשמה), לכן אין הכנה מוקדמת של אירוסין ופרישות מהעולם, אלא האירוסין באים יחד עם הנישואין.

במילים אחרות: כיון שאף אם יבצעו את ההליך של האירוסין בזמן נפרד בפני עצמו, ויהיה זמן שבין בני הזוג לא יהיה קשר גופני, זה לא יביא לניתוק מהחומריות הגשמית ולקרבה אל התחושה האלוקית נשמתית, לכן אין כל צורך בזמן ביניים זה, ולכן ביטלו אותו, ומבצעים את הנישואין מיד לאחר האירוסין.

ג. אמנם, מכיוון שיש חשיבות מיוחדת להרגשת הקשר הרוחני נשמתי הקיים בין בני זוג, הרי בזמננו, בני הזוג צריכים לעשות מאמץ מיוחד לאחר הנישואין, ולגלות את הקשר הנשמתי שביניהם.

אלא שצריכים להבין, כיצד באמת הדבר נעשה? מהו באמת הכוח המיוחד שיש בזמננו לגלות את הקשר הרוחני לאחר הנישואין?

הדברים יובנו על פי המשמעות הפשוטה של האירוסין:

לאירוסין משמעות פשוטה – פרישות של האשה מכל אנשי העולם, ועל כן הסדר הרגיל הוא שלפני הנישואין מקיימים את האירוסין, כי כדי שיווצר קשר אמיתי וחזק בין איש לאשה צריך קודם כל ליצור ניתוק ו"פרישות" משאר כל העולם, ואז יכולה להיווצר קרבה שבין הבעל לאשה.

הדברים הללו תואמים במדוייק אל הפירוש והתוכן העמוק שבאירוסין (פרישות מהגשמיות ודביקות ברוחניות):

על מנת ליצור קשר רוחני נשמתי יש להקדים לפני זה ניתוק ופרישות מההרגשה הגשמית גופנית ואז ניתן לגלות את הקשר הרוחני. והדברים הינם פשוטים ומובנים: בן האדם אינו יכול להתקרב לבורא כל זמן שהוא שקוע בתענוגות ותאוות גשמיות.

אולם בזמננו מכיוון שקשה לפעול קודם כל הרגשה של "פרישות" – הן פרישות מהמובן הפשטני שבאירוסין, פרישות מכל אנשי העולם, ועל אחת כמה וכמה פרישות במובן הפנימי – פרישות מהחומריות הגשמית, הרי סדר העניינים משתנה:

קודם כל מתקיימת הקרבה שבנישואין – הן זו שבמשמעות הגשמית קרבה בין הבעל לאשה בגשמיות והן זו שבמשמעות הרוחנית – ההכרה ברוחניות ובנשמה (ורק אחר כך מתקיימת הפרישות שבאירוסין).

לכל יהודי ישנם כוחות פנימיים עמוקים ונשגבים היכולים לקרב אותו ולהביא אותו לשלימות הנישואין גם ללא הקדמת ה(פעולה המהותית שב)אירוסין, כלומר קרבה ודביקות בבורא גם במצב בו הוא אינו מנותק לחלוטין מהגשמיות והחומריות (המשמעות הפנימית בנישואין) וכן קרבה ודביקות בבעל גם במצב שאין ניתוק מוחלט מהעולם (המשמעות הפשוטה שבנישואין).

ובמצב כזה סדר הדברים הינו הפוך: מתוך הדבקות בבורא מקבל האדם כוחות לפרוש מהתאוות הגשמיות והחומריות. וכמו כן בנוגע לאיש ואשה – ולמשמעות הפשוטה שבאירוסין ונישואין: מתוך הקרבה שבין הבעל לאשה נוצרת הפרישות מכל העולם.

אם כן, במצב כזה סדר העניינים משתנה: הסדר הרגיל שללא הקדמת פעולת האירוסין – פרישה מוחלטת מכל אנשי העולם, אי אפשר להדבק בבעל, ואילו עתה סדר הדברים הוא הפוך: מתוך האהבה והאחווה לבעל (ענין הנישואין), נגרמת פרישה מוחלטת מכל העולם (ענין האירוסין).

במילים אחרות:

מיד עם תחילת הקשר בין איש לאשתו נעשה הקשר החיובי הדביקות שבנישואין, ואין את עבודת הפרישות כהכנה לקרבה שבנישואין, והפרישות בעצם מתבצעת רק בשלב מאוחר יותר, לאחר הדביקות והנישואין, וכאמור, שמתוך הקרבה של הנישואין, שואבים את הכוח לפרישות משאר אנשי העולם, עניין האירוסין.

מעלת השלילה על החיוב

ד. בעומק יותר יש לומר:

הפרישות מכל העולם והחיבור ודביקות בין בעל לאשה הינם בעצם מצב יחסי:

גם מי שהיה אצלו את עניין האירוסין לפני הנישואין, כלומר שעשה את עבודת הפרישות מכל העולם כהכנה לדביקות שבנישואין, יכול להוסיף ולהתעלות לאחר הנישואין לדרגת פרישות עליונה יותר, וכאילו אנו אומרים שעניין האירוסין (פרישות), יכול להתבצע פעם נוספת לאחר עניין הנישואין (דביקות)[4].

וביאור הענין:

חיבור בין שני דברים יכול להיות בשני אופנים:

א) חיבור מעשי, שבפועל הם מחוברים, אך זה אינו הכרחי ותיאורטית יכול להיות מצב שלא יהיה קשר ביניהם, והקשר ביניהם הוא רק בזה שבפועל הם קשורים.

ב) דרגה נעלית יותר היא דרגה בה הקשר הוא חזק כל כך, שלא תיתכן אפשרות, גם תיאורטית, שלא יהיה קשר ביניהם.

לדוגמא – קיום המצוות:

אדם לוקח חפץ גשמי ועושה בו מצווה, ופעולת המצווה בחפץ הגשמי היא בשניים:

א) שה"חפץ" יעשה מצווה כהוראת התורה, אך תיאורטית תיתכן גם מציאות אחרת, שמהחפץ לא היו עושים חפץ של מצוה וקדושה, אלא שבפועל הוא משמש לרצון התורה.

ב) שכל כולו ומהותו של החפץ נעשה קדוש ולא תיתכן מציאות אחרת שהחפץ לא היה קדוש.

שתי הדרגות האמורות נקראות "קשר של החיוב", ו"קשר של השלילה":

קשר של חיוב – הקשר של החפץ להקב"ה הוא מעשי, שבפועל הם קשורים, זה נקרא "קשר של החיוב", שכן הקשר הוא רק בחיוב שיש לחפץ עם הקב"ה, אבל מבחינה תיאורטית יכול להיות מצב שהחפץ לא היה קשור להקב"ה.

(לדוגמא — עור של בהמה שנעשה ממנו ספר תורה, זה רק קשר חיובי בין הקלף לקדושה שבפועל הקלף נעשה קדוש, אבל יכול היה להיות שהקלף הזה לא היה נעשה דבר קדוש).

קשר של השלילה – הקשר של החפץ להקב"ה הוא מושלם ותכליתי, שלא יתכן אחרת, לא יכול להיות מצב תאירוטי הפוך, ולכן זה נקרא "קשר של השלילה" שהקשר הוא גם ב"שלילה" שבחפץ, כלומר: גם בכך שלא היה יכול להיות, אפילו תיאורטית, מצב שהחפץ לא היה נעשה דבר קדוש.

ה. הדברים מתייחסים לכל הענינים והמצוות, ולהלן דוגמא בקשר למצוות האמונה בהקב"ה[5]:

שתי דרגות באמונה – חיוב ושלילה

השלב הראשון באמונה הוא – להאמין שהעולם נברא בפועל בידי הקב"ה,

והשלב השני הנעלה יותר הוא – להאמין שלא רק שהקב"ה ברא את העולם, אלא שלא תיתכן אפשרות אחרת, אם הקב"ה לא היה בורא את העולם, העולם לא היה קיים בשום אופן, כי אין עוד שום כוחות אחרים מלבד הקב"ה ("אין עוד – כוח – מלבדו"[6]), ממילא העולם לא היה יכול להיות קיים אילו הקב"ה לא היה בורא אותו.

ניכרים הדברים בדברי הרמב"ם[7]:

"יסוד היסודות כו' לידע שיש שם כו' והוא ממציא כל נמצא", שהקב"ה ברא את כל העולם. "ואם יעלה על הדעת שאינו מצוי, שום דבר אחר לא יכול להמצאות", אילו הקב"ה לא היה בורא את העולם לא היה העולם קיים.

לכאורה מדוע צריך הרמב"ם לשלול את הדעה ש"אינו מצוי", שאין הקב"ה חס וחלילה, וכי האפיקורסים שאינם מאמינים בבורא יעיינו בדבריו וישתכנעו?

"ואם יעלה על הדעת"

ועוד צריך ביאור: מלשונו "ואם יעלה על הדעת שאינו מצוי" משמע שהרמב"ם מייחס תכונה של התעלות בדעת למי שטוען ש"אינו מצוי", שאין הקב"ה, ותמוה שהרמב"ם מתייחס לדעה כזו?

אלא דברי הרמב"ם מופנים ליהודי המאמין בהקב"ה, ודבריו באים ללמדנו שישנם שני שלבים באמונה בהקב"ה:

1) הקב"ה ברא בפועל את העולם – "הוא ממציא כל נמצא" – קשר של חיוב. 2) אילו הקב"ה לא היה בורא את העולם לא היה שום מציאות אחרת, "שום דבר כו'", כי אין כוח אחר מלבד הקב"ה – קשר של שלילה.

[וכוונתו ב"שאינו מצוי", אינה שאין הקב"ה, חס וחלילה, אלא שהקב"ה אינו נמצא בדרגת הגשמיות, דרגת ה"מצוי", הדרגה אותה תופסים אך ורק בחוש המישוש הגשמי, אלא הוא נמצא רק בדרגות הרוחניות העליונות שמעל ה"מצוי"].

איחוד מושלם בין בעל לאשה

ו. הקשר של החיוב והשלילה צריך להיות גם בנישואין:

בנישואי ישראל להקב"ה:

קשר של חיוב – דביקותם של ישראל בהקב"ה היא רק בכך שבפועל הם דבוקים בהקב"ה, אבל, תיאורטית, יתכן אחרת, חס וחלילה.

קשר של שלילה – היותם של ישראל נשואים ודבוקים בהקב"ה מתעצם בהם, ולא יתכן אחרת בשום אופן, כי, זה נהפך להיות גדרם ומהותם העצמי, מהותם היא שהם "עמו" של הקב"ה, ולא יכול להיות אחרת.

בנישואי איש ואשה:

קשר של חיוב – מצד הגוף: הבעל והאשה נשואים וחיים בשלום ובשלווה, אבל תיאורטית תיתכן מציאות של פירוד וניתוק בין הגופים על ידי גירושין, והקשר שביניהם הוא בזה שבפועל הם דבוקים זה בזה. קשר של שלילה – מצד הנשמה: שוללים ומבטלים מכל וכל אפשרות אחרת, כי הבעל והאשה קשורים זה בזה בעצם נשמתם שהם מהות רוחנית אחת, ואפילו ניתוק ופירוד ביניהם לא יכול לפגום בקשר העצמי שביניהם, במציאות שנשמתם היא אחת.

קנין הקידושין כיצד?

ז. הדברים האמורים שעניין האירוסין קיים לעיתים גם לאחר עניין הנישואין יש להם רמז גם בתורת הנגלה[8], והוא בחקירה – דיון רעיוני – בהבנת מהות קידושי הכסף – כמו שכתב הגאון הראגטשווער[9]:

"אם העילה הוא הקנין, ועל ידי זה מתקדשת. או להיפך, העילה היא הקידושין, ועל ידי זה היא קונה את הדבר".

פירוש הדברים – בזמן הקידושין מתבצעות שתי פעולות:

א) האשה נקנית לבעלה, ב) האשה קונה את "כסף הקידושין" לעצמה. ה"חקירה" היא מה קדם למה, ומה גרם למה? האם תחילה האשה נקנית לבעלה, וכתוצאה מקנינה לבעלה היא קונה את הכסף. או להיפך – האשה מקבלת את הכסף וקונה אותו, וכתוצאה מקנין הכסף היא מקנה את עצמה לבעלה[10]?

[ליתר ביאור:

קידושין, משמעותם שהאשה מקבלת לידה דבר מה, ובקידושי כסף האשה מקבלת לידה את "כסף הקידושין", אך יתכן שכשהאשה מקבלת את הכסף הוא עדיין לא נעשה שלה, ורק לאחר מכן, לאחר שהיא נקנית לבעלה, הרי כתוצאה מהקניין לבעלה היא קונה את הכסף, כלומר שיש כאן כאילו שלושה שלבים: א) הכסף בא ליד האשה, ב) הבעל קונה את האשה, ג) הכסף נקנה ומשתייך לאשה[11].

ישנו אופן אחר בקידושין: שמיד כשהכסף מגיע ליד האשה היא קונה אותו, ואחר־כך הבעל קונה את האשה.

ח. הדיון אינו רק בעולם המחשבה המופשט, אלא יש לו גם השלכות מעשיות – ומהם:

א) אחד מקנייני הרכוש הוא – חפץ הנכנס לארבע אמות הסמוכות לאדם, "ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום"[12], אבל חפץ שנמצא מחוץ לארבע אמות, אינו נקנה. שונים הדברים בנוגע ל"כסף הקידושין", יש מהראשונים הסוברים שאפילו אם הכסף במרחק מאה אמה, האשה קונה אותו[13], ולכאורה כיצד יתכן?

מכאן אנו למדים שהקניין הוא הקידושין, ולא קניין הכסף, לכן הכסף נקנה גם מחוץ לארבע אמות, כי הוא נקנה לא בקנין הכסף עצמו (שאז היה צריך שהכסף יהיה בתוך הארבע אמות), אלא כתוצאה מקניין הקידושין.

חרטה מכסף קידושין

ב) דין הוא בכל התורה כולה, שאדם המתחרט מדבריו, אם חרטתו היא מיד לאחר דיבורו, "תוך כדי דיבור" – "כדיבור דמי"[14], כלומר שחרטתו מתקבלת. אולם בקידושין שונה הדבר, ולא ניתן להתחרט אף "תוך כדי דיבור", כי קניין הקידושין נעשה בכח העדים[15], ואדם יכול לבטל (בתוך כדי דיבור) רק קניין שהוא עושה בעצמו, ולא קניינים שנעשים בכוח אחרים.

והנה, הרשב"ם[16] סובר שאם הבעל חוזר בו מנתינת הכסף לאשה, שהוא מבקש את הכסף חזרה – הקידושין בטלים.

יש להבין מה ההבדל אם הבעל חזר בו מנתינת הכסף או הוא חזר בו מהקידושין – מדוע חזרה מנתינת הכסף אפשרית, וחזרה מהקידושין אינה אפשרית?

אלא, מכאן אנו למדים, שלדעת הרשב"א הקניין הוא הכסף ולא הקידושין: כי אם הקניין הקידושין, והכסף נקנה כתוצאה מקניין הקידושין, כיצד הבעל היה יכול לחזור בו מנתינת הכסף? כשם שהוא אינו יכול לחזור בו מעצם הקידושין (כי קיומם הוא על ידי העדים), כך הוא אינו יכול לחזור מהתוצאה שמאותו קניין – נתינת הכסף;

אבל אם הקנין הוא הכסף, מובן שהבעל יכול לחזור בו מנתינת הכסף, כי כשם שהוא יכול לחזור ב"תוך כדי דיבור" מכל קנייני הכסף, כי זה נעשה בכוחו (ולא על ידי עדים), כך הוא יכול לחזור בו מנתינת הכסף לאשה, שכן החלק של העדים, הוא רק בענייני הקידושין, אבל קנין הכסף נעשה בידי הבעל עצמו – לכן הבעל יכול לחזור בו מהקניית הכסף].

כסף מלשון כיסופים, געגועים

ט. שני צדדי החקירה (ה"כסף" הוא הקניין, או ה"קידושין" הם הקניין), קשורים לעניננו, האם עניין האירוסין קודם לנישואין או להיפך:

"כסף" – הוא עניין הנישואין, כשם שכסף עניינו דבר גשמי שניתן מהבעל לאשה, כך בנישואין יש קשר גשמי בין הבעל לאשה. ועוד, כסף הוא מלשון "כיסופים" כוסף ומשתוקק, כמו מצב הנישואין, שיש קשר גשמי, חיבה וכיסופים בין הבעל לאשה.

ואילו "קידושין" משמעותם קדוש שהוא "פרוש" ומובדל, כמו המצב הקיים בזמן האירוסין בהם אין קרבה בין הבעל לאשה, אדרבה בזמן זה הם פרושים זה מזה, ואסור להם לחיות ביחד.

הדיון בעניין קדימת הכסף או הקידושין – תוכנו הפנימי הוא האם עניין האירוסין חייב להיות לפני עניין הנישואין, או שיתכן אחרת:

השיטה הסוברת שהכסף קדם לקידושין, לומדת שהיסוד הוא הקרבה של האשה לבעל (כסף עניינו חיבור וכיסופים) – נישואין, וכתוצאה מזה באים לפרישות מהעולם – עניין ה"קידושין" והאירוסין. והשיטה הסוברת שהקידושין קדמו לכסף לומדת שהיסוד הוא הפרישות מהעולם – אירוסין, וכתוצאה מזה באה האהבה וההתחברות (כסף) — עניין הנישואין.

קישורי תנאים בימינו

י. בימינו נהגו ישראל לאחר ההחלטה על השידוך בין בני הזרג, להתאסף יחד שני הצדדים ולעשות "תנאים", קנין בענינים כספיים, קביעת זמן החתונה הנדוניה וכיו"ב.

[עיין בפרק מנהגי החסידים מהשידוך עד החתונה].

מכיון שמעשה זה – תנאים – אינו אירוסין, צריך מאוד להיזהר בדיבור, ולא לכנות אותו בשם "אירוסין".

ויש להוסיף:

נתבאר לעיל (עמוד 165 ואילך) שמכיון שאירוסין הם הכנה לנישואין ובזמננו עושים את האירוסין והנישואין מיד בזה אחר זה, הרי ממילא חסרה העבודה והפעולה של הפרישות מהעולם, והיא נעשית לאחר הנישואין.

ובימינו, הזמן שלאחר השידוך הוא מעין הזמן של האירוסין,

על כן יש לנצל את הזמן לעשיית הכנה רוחנית כראוי וכדרוש, כדי שהנישואין יהיו נישואין אמיתיים ומושלמים.

ממילא מובן שהזמן שמהשידוך עד החתונה הינו "יקר מכל יקר", וצריך לנצלו להכנה רוחנית כדרוש, על מנת ש"יחיו" עם המהות הפנימית של החתונה – חיבור ואיחוד הנשמה, ואז זוכים לבנות בית נאמן בישראל, על יסודי התורה והמצוה, בניין עדי עד[17].