אשה פטורה ממצוות עשה

א. אשה[1] פטורה מקיום מצוות־עשה הקיימות בזמנים מסויימים בשנה. כמו מצוות ישיבה בסוכה, שהיא רק בימים מיוחדים בשנה – ט"ו בתשרי [אבל במצוות־עשה הקיימות תמיד ולא רק

בזמנים  מסויימים, כמו מצוות "אהבת הקב"ה". שבכל עת ובכל שעה חייבים לאהוב את ה' – גם האשה מחוייבת],

וכן כתוב במשנה[2]: "כל מצוות עשה שהזמן־גרמא אנשים חייבים ונשים פטורות. וכל מצוות עשה שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין. וכל מצוות לא תעשה בין שהזמן גרמא ובין שאין הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין".

ויש להבין,

מדוע אשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא, והלא האשה מפסידה על ידי זה? שכן המצוות אינן רק חובה אלא גם ובעיקר זכות. כדברי המשנה[3]: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". ומבואר בחסידות שהזכות שבקיום המצוות הוא – שעל ידם האדם זוכה להתדבק בבורא. וזוהי משמעות המילה "מצווה" – צוותא וחיבור[4]. חיבור ואחדות בין מקיים המצווה – האדם, ומצוה המצוות – הקב"ה.

אם־כן. בזה שהאשה פטורה ממצוות אלו היא. לכאורה, הפסידה את הזכות להתדבק בהקב"ה על ידי מצוות אלו?

התמסרות לעניני הבית  

ב. יש המסבירים. שהסיבה שהתורה פטרה את האשה מהמצוות נובעת מכך שהיא טרודה ועסוקה בעניני הבית. גידול וחינוך הילדים וכו', ואין לה פנאי לקיים את כל המצוות,

ועל כן התורה פטרה את האשה מקיום מצות מסויימות, כדי שהיא תוכל להתמסר ולהקדיש את כל כוחותיה למילוי התפקידים המיוחדים שלה.

אמנם תירוץ זה אינו עונה כל צורכו על מהות הבעיה – שהאשה מפסידה זכות להתדבק בהקב"ה:

חז"ל אומרים[5] שגם מי שפטור על פי דין תורה מלקיים מצוות הרי "כמאן דעביד לא אמרינן" (= כמי שעשה, שקיים את המצוות, איננו נחשב), פירוש: האנוס שלא היה יכול לקיים מצווה, לא יקבל שכר כאילו עשאה, כי למרות שאינו מקבל עונש על אי קיום המצוות, הרי לפעולה הרוחנית שפועלות המצוות הוא אינו זוכה, כלומר שאת ה"צוותא וחיבור" עם הקב"ה, הוא הפסיד.

ויש להבין איך יתכן שהאשה מפסידה ואינה זוכה לאחדות ולדביקות בבורא שעל ידי המצוות־עשה?

קיום המצוות של הבעל פועל על האשה

ג. אולם על פי הנחת היסוד של הספר – כפי שהובהר בפרק המבוא – שהבעל והאשה הם בעלי נשמה אחת – נבין מדוע האשה לא מפסידה מאומה בכך שהיא טרודה בענייני הבית והיא אינה מקיימת מצוות:

קיום המצוות של בעלה פועל ומשפיע עליה כאילו שגם היא עצמה קיימה את המצוות.

והדברים הם בדיוק כמו אדם המניח תפילין, שלא יעלה על הדעת לומר שהדביקות בבורא היא רק ביד ובראש שעליהן הניחו את התפילין, אלא ברור שמעשה התפילין מביא לדביקות של כל הגוף כולו שכן כל הגוף הינו מציאות אחת, מקשה אחת.

כך גם בנוגע לקיום המצוות של הבעל – שהן גורמות לדבקות בבורא לא רק לחלק מסויים של הנשמה – האיש, אלא גם באשה, מפני ששני בני הזוג הם מציאות של גוף אחד ממש.

נמצא שבפועל אין האשה מפסידה מאומה בפטור שלה ממצוות עשה שהזמן גרמא, כי היא זוכה בהן על ידי בעלה[6].

מובן שהדברים נכונים גם בצורה הפוכה – ביחס של האשה אל האיש:

קיום המצוות של האשה מביא לפעולה של קירבה רוחנית לבורא לא רק לאשה עצמה אלא גם לבעלה – שהוא והיא הינם מציאות אחת.

"על בריתך שחתמת בבשרנו"

ד. הדברים מפורשים במדה מסויימת גם בשולחן ערוך[7] המסביר בקשר לנוסח ברכת המזון לנשים:

בנוסח ברכת המזון מזכירים את ברית המילה שבכל יהודי – "ועל בריתך שחתמת בבשרינו", ונאמר בשולחן ערוך שגם האשה אומרת נוסח זה. למרות שהיא אינה מהולה.

והדבר אומר דרשני – כיצד מי שאינו מהול יכול לומר "על בריתך שחתמת בבשרינו"?

אלא, מכיון שהאיש נימול, והאיש והאשה הם כגוף אחד, הרי זה כמו שגם האשה מהולה, ולכן היא יכולה לומר "על בריתך שחתמת בבשרנו"!

ובלשון הזהב של השולחן ערוך: "כיון שאין נקרא אדם אלא כשיש לו אשה כו', הרי הזכר והנקבה הם גוף אחד, לפיכך יכולות לומר על ברית הזכרים שחתמת בבשרנו כו'"[8].

גם בזמן הרווקות יש קשר "מקיף" בין בני הזוג

ה. בנוגע לנשים שאינן נשואות[9]:

לפי האמור שאשה זוכה במצוות שאינה מקיימת על ידי קיום המצוות של בעלה, נמצא שנשים שאינן נשואות, שאין להן מי שמזכה אותן במצוות, חסר להן את הזכות של המצוות שהן אינן מקיימות?

אך יש לומר, שהקשר העצמי הפנימי של הבעל והאשה מתחיל עוד לפני הנישואין:

כיוון שהקשר של הבעל והאשה הוא קשר נשמתי – ששניהם בעלי נשמה אחת – הרי אף שכל זמן שלא היו נישואים, הקשר הנשמתי אינו ניכר וגלוי, הרי למעשה הקשר קיים כבר מרגע הלידה. כי שניהם ירדו לעולם עם נשמה אחת.

מכיון שהקשר העצמי שלהם קיים מהלידה הרי קיום המצוות של מי שעתיד להיות בעלה, פועל את פעולתו במי שעתידה להיות אשתו. והקב"ה, היודע מיהו הפלג גופא האמיתי של האשה, מצרף את המצוות של האיש לאשה, ולהיפך.

ו. ישנו ביאור נוסף, עמוק יותר, מדוע האשה אינה מקיימת מצוות, שזה נובע מכוחה המיוחד והנפלא של האשה.

הדברים מובאים לקמן בפרק "מסירות הנשים לבית היהודי".

איש ואשה – אש י"ה

ז. ויש להוסיף על פי האמור, נקודה אחרת במעלת הנישואין – המצוות שמקיימים לאחר הנישואין, פועלות דביקות רוחנית (צוותא וחיבור) עליונים יותר מאשר קיום המצוות שלפני הנישואין.

הסברת העניין:

בתלמוד נאמר[10]: "איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם".

ופירש רש"י: "שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהם, יו"ד באיש וה"א באשה". פירוש: מצירוף המילים "איש ואשה" נרמז "אש י-ה", איש אשה.

זאת אומרת: כדי ליצור "אש י־ה", שלהבת אש דביקות בהקב"ה, יש צורך באחדות ודביקות – נישואין – בין איש לאשה.

למרות שגם לפני הנישואין, כשהאיש או האשה מקיימים מצוות הם זוכים לאחדות ודביקות בהקב"ה – "שלהבת אש", מכל מקום, לאחר הנישואין כשמצטרפים שני חצאי הנשמה הם מגיעים לדביקות עליונה יותר בבורא – "שלהבת אש י־ה", שלהבת נעלית יותר.

סיבת הדבר:

כתוב במדרש[11] שמטרת בריאת העולם היא שעם ישראל יעשה מהעולם הגשמי והחומרי מקום קדוש, "בית" בו יחיו יהודים לפי רוח התורה והיהדות, ויקיימו את רצון הקב"ה – "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך, דירה בתחתונים", שב"תחתונים", בעולם הזה הגשמי, יבנו "בית" להקב"ה.

פעולה זו נעשית לאחר הנישואין, כי בשנות הרווקות האיש והאשה אינם עסוקים כל כך בעניינים הגשמיים, שהרי לא מוטלות עליהם חובות גשמיות כמו לאחר הנישואין (אדרבה האיש סגור ב"עולמה של תורה");

אבל לאחר הנישואין – מתחילה היציאה האמיתית אל העולם הגשמי והחומרי, בונים "בית", ומתחילים לעסוק בענייני החומר, פרנסה וכדומה.

ואז, כאשר בני הזוג הופכים את ביתם הגשמי לבית קדוש, בית המיוסד על טהרת הקודש, לפי רוח ומסורת ישראל סבא, הם ממלאים את תאוותו של הקב"ה לעשות מהעולם הגשמי "דירה לו יתברך", בית להקב"ה.

לפי זה מובן מדוע על ידי הנישואין זוכים לדביקות עליונה יותר בהקב"ה, לשלהבת י־ה. מכיוון שעל־ידי הנישואין האיש והאשה ממלאים את "תאוותו" של הקב"ה, ולכן זוכים להתדבק בדרגה רוחנית עליונה ביותר, דרגת ה"תאווה" של הקב"ה (שלהבת "י־ה"), היא הדרגה העליונה ביותר, הנקראת בחסידות – "עצמותו ומהותו יתברך".

זהו, אפוא, המיוחד והמופלא שבעולם הנישואין היהודי, עולם שכולו נחת רוח ותענוג לריבונו של עולם, וכי יש לך דבר גדול מזה?!

[הדברים יובנו יותר על־פי תורת הקבלה והחסידות[12], שבשורשם הרוחני בעולמות העליונים, האיש "מייצג" ומסמל את הספירות ה"משפיעות" (ז"א) והאשה את הספירה המקבלת (מלכות), והאחדות ביניהם מגלה את ההוויה האלוקית המושלמת, כביכול].