מעלת השלום

א. שבירת הבית היהודי, הפירוד בין איש לאשתו, הינו אחד הדברים הקשים והמצערים ביותר, ועד שאמרו חז"ל שגם הקב"ה מצטער על זה: "כל המגרש אשתו כו' אפילו מזבח מוריד עליו דמעות"[1].

יתירה מזו, חז"ל מצווים אותנו לעשות, ככל האפשר, שלום בית בין איש לאשתו, ואמרו חז"ל המביא שלום בין איש לאשתו שכרו גדול בעולם הזה ובעולם הבא: "אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא"[2].

גם כאשר האדם חושב שעל־פי דין תורה הוא צריך לגרש את אשתו, כאשר "מצא בה ערות דבר", "אין ראוי לו למהר לשלח כו'", אלא "יעשה חקירה יפה אולי לא יצטרך לגרשה"[3], כי יש לעשות ככל האפשר על מנת שלא יהיה פירוד בבית היהודי.

מכאן יש לימוד ומוסר השכל על החשיבות ש"בשלום בית", וחיי שלווה ושמחה, חיי אור ואושר בין בני הזוג.

לא די בפירוד בין הגופים

ב. על מנת להבין את מהות פעולת הגירושין, נתבונן בהבדל בין הגירושין בעם ישראל לגירושין באומות העולם:

בשונה מן הנישואין, שבהם קיים דמיון חיצוני בין ישראל לאומות העולם, שאצל כולם יש חיים גשמיים־גופניים משותפים בין הבעל לאשתו, הרי בגירושין קיים הבדל מהותי בין הגירושין של יהודי לגירושין של גוי:

כתב הרמב"ם[4] שאצל אומות העולם "משיוציאנה מביתו וישלחנה מעצמו, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה כו'", האשה נעשית מגורשת, אולם בישראל לא די בעזיבת הבית, אלא יש תהליך שלם של כתיבת גט, מסירתו ועוד.

כלומר שבשאר האומות הגירושין נוצרים בעיקר על־ידי הניתוק הפיזי, הפסקת החיים הגשמיים המשותפים שבין האיש לאשתו.

אבל בישראל לא די בניתוק פיזי, ואף אם הם התנתקו בחייהם הגופניים לגמרי, והם אינם חיים עוד תחת קורת גג אחת, ואפילו שהם התרחקו זה מזו מרחק אלפי מילין, בכל־זאת הם נשארים זוג נשוי לכל דבר, עד שהם לא מבצעים תהליך תורני של "גירושין": כתיבת גט כשר ונתינתו ליד האשה.

פירוד בנשמה

ג. השוני שבניתוק ובפירוד בין האיש לאשתו בין ישראל לעמים, נובע מהשוני הקיים בנישואין:

בישראל יש בנישואין לא רק קירבה גשמית וגופנית, אלא גם קירבה רוחנית נשמתית, שנשמת הבעל והאשה מתדבקת להוויה רוחנית אחת (כמו שהוסבר בפרק ה'מבוא', מיוסד על הזוהר[5]).

לכן על מנת להתנתק ולהתגרש, לא די בפירוד גשמי, ניתוק של הגוף, אלא צריכים גם ניתוק רוחני, הפרדת הנשמה, שזה נעשה על ידי כתיבת גט כשר בבית־דין בפני עדים וכו'[6].

אבל באומות העולם כיוון שהחיבור (הנישואין) הוא גשמי וגופני בלבד, גם הניתוק (הגירושין) צריך למעשה פיזי וגשמי בלבד – וניתוק הגוף, על ידי הפסקת החיים המשותפים – יוצר את הגירושין, ואין צורך בכתיבת גט.

מצווה להחזיר גרושתו

ד. גם לאחר הגירושין היהודי מצווה "להחזיר גרושתו", לחזור ולשאת מחדש את גרושתו, כמו שכתוב בספר ה"חינוך"[7] – "ראוי להחזירה כו'.

יש להבין מה טעם המצווה להחזיר גרושתו, כיון שהבעל ואשתו חיו יחד במשך שנים רבות, ולא הצליחו לקיים את חיי הנישואין, והם נפרדו והתגרשו, אם כן, איזה תועלת יש בנישואיהם עוד פעם?

אולם הדבר בעצם נובע מתוך מהות הקשר שבין הבעל לאשתו:

הוסבר בפרק ה'מבוא' שבעל ואשתו בעולמות העליונים הם הוויה אחת, נשמה אחת, אלא שבירידתם למטה ההויה האחת נחלקה לשתיים, איש ואשה, אולם בעת החתונה ההויה הרוחנית־נשמתית חוזרת להתדבק ולהתאחד.

אם־כן, בעצם גם לפני הנישואין קיים קשר פנימי עמוק בין הבעל לאשתו – לשניהם יש בעצם מקור רוחני אחד – אלא שהקשר הוא נעלם ונסתר ואינו מורגש.

וכך גם בנוגע לגירושין:

הגירושין מחזירים את המצב לקדמותו, כמו שהיה לפני הנישואין, שהנשמה תתחלק לשני חלקים נפרדים, אבל הם לא יכולים לשנות את עצם העובדה והמציאות ששניהם שייכים למקור רוחני פנימי אחד, לנשמה אחת[8].

ממילא היחס אל הפירוד והגירושין הינו שונה לגמרי מאומות העולם:

אילו הנישואין היו רק פעולת חיבור של שני דברים שונים, הרי כאשר הנישואין אינם מצליחים, ונוצר קרע ונתק ביניהם – מפרידים ביניהם, כדי שכל אחד יבנה לעצמו קשר חיים אחר:

אך כיוון שבקידושין יש לא רק חיבור של שני גופים, אלא גם חיבור של נשמה אחת, לכן:

1) לפני שבני הזוג הולכים להתגרש הם מצווים לשקול היטב ולחקור שוב ושוב את כל הנסיבות, ואפילו "מצא בה ערות דבר, אין ראוי לו למהר לשלח כו'". 2) "כל המגרש אשתו כו' אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". 3) יש מצווה "להחזיר גרושתו".

שכן היות שהם בעצם בעלי מקור אחד – יש לעשות את כל האפשר, להתגבר על כל הקשיים, ולקיים את חיי הנישואין.

כשאין קשר פנימי בנשמה

ה. ישנם מקרים שבהם על־פי דין תורה אסור לבעל ולאשה לשוב ולהתחתן לאחר הגירושין.

כגון: איש או אשה גרושים שנישאו בנישואין שניים והתגרשו גם מהנישואין הללו, אסור להם לחזור ולהתחתן עם בן הזוג מהנישואין הראשונים, כמו שכתוב[9]: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה גו'". מקרה נוסף שאסור לבני זוג גרושים להתחתן – כשהגירושין היו מחוייבים מדין התורה, כשמצא באשתו "ערות דבר".

ולכאורה איך זה מתאים עם העובדה שאיש ואשה הינם בעלי שורש רוחני אחד?

אמנם כבר הוסבר בפרק ה'מבוא' שיכולים להיות נישואין בין בני זוג שאינם בעלי נשמה רוחנית אחת – "למשך תקופה מסויימת".

ולכן במקרה שאסור להם לשוב ולהתחתן וכל אחד מתחתן עם בן זוג אחר אנו מבינים שבנישואין הראשונים לא היה ביניהם קשר של נשמה אחת, ולכן הם היו לפרק זמן מסויים, ולאחר זמן הם התפרקו והתבטלו.

בכתיבת הגט מודגשת האחדות

ו. בדיני הגט ובכתיבתו, מצינו כמה דינים המדגישים את האחדות[10]:

א) הגט צריך להיות כתוב על יריעה אחת, כמו שאמרו חז"ל: "ספר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלושה ספרים"[11].

ב) הגט צריך להיות דומה בכמה עניינים לספר תורה [והם: א) בשרטוט, ב) ארכו יותר על רחבו[12], ג) "כשיעור י"ב שיטין המפסיקים בין ארבעה חומשי ספר תורה"[13]], והתורה עניינה לעשות שלום ואיחוד בעולם, כמו שאמרו חז"ל[14]: "כל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם".

והדבר מעורר תמיהה ופליאה:

כל מהותו של הגט לא באה אלא כדי ליצור פירוד וניתוק, וכשמו "ספר כריתות"[15], שכורת ומפריד בין הבעל לאשתו, ואם־כן מדוע יש לגט צביון של אחדות?

התמיהה גדולה עוד יותר כשמעיינים בתלמוד[16] ומוצאים מה לומדים חז"ל מהגירושין:

דיני הקידושין – "כיצד האשה נקנית כו'" – מגט, נלמדים דווקא מהגירושין, מהפסוק[17]: "ויצאה והיתה". "מקיש הויה (נישואין) ליציאה (גירושין)".

והדברים תמוהים: מדוע התורה מלמדת את הלכות הקידושין – הקירוב בין איש לאשתו, מניגודם הגמור – גירושין?

הדבר יובן כשנתבונן במהות הקשר שבין הבעל לאשתו:

כאמור הקשר ביניהם קיים עוד לפני שהם התחתנו, ואפילו לפני שהם נולדו – כי בשורשם ומקורם העליון, בעולם הנשמות הם מהות אחת.

אם־כן, תהליך הנישואין או הפכו – הגירושין משנים רק את הקירבה החיצונית שביניהם ולא את הקירבה המהותית, כי במהות ובפנימיות הם היו והם ישארו לעד ולנצח – הוויה אחת.

וכדי להבליט את הקשר הנצחי הזה, מדגישים כל מיני ענייני אחדות דווקא בגירושין, כדי שמתוך האבסורד שבדבר נלמד ונדע שיש בין איש לאשתו קשר מהותי פנימי ושורשי הקיים בכל מצב, ואפילו לאחר הגירושין.

ולכן דיני הקידושין נלמדים מגט, כדי להדגיש שההקשר בין האיש לאשה אינו תלוי בקירבת הגוף, וגם אחרי הגירושין, כשיש פירוד מוחלט של הגופים, עדיין האיחוד של הנשמה נשאר קיים.

המביא גט ממדינת הים

ז. המשנה הראשונה במסכת גיטין היא: "המביא גט ממדינת הים כו'".

משנה זו דורשת ביאור:

מסכת גיטין, היא המסכת בה מבוארים כללות דיני הגט: מתי מותר לתת גט, כיצד כותבים גט, כיצד הוא נמסר לאשה וכו'. ואם כן, מדוע המסכת מתחילה בדיני שליחות הגט, ולא בדיני הגט עצמו?

ועוד, בדיני השליחות עצמם מתחילה המשנה בלימוד דינים של מקרים בודדים ונדירים – כשהבעל במדינת הים והאשה גרה בארץ ישראל, ולא במקרים מצויים – שהבעל והאשה גרים באותה מדינה ובאותה עיר?

ארץ ישראל – נשמה וחו"ל – גוף

ח. יש לומר שהמשנה מלמדת ומבהירה כהקדמה לכל ענייני הגירושין, שהמציאות של הגירושין, פירוד בין הבעל לאשה, הינו תוצאה של מצב שהבעל נמצא ב"מדינת הים":

ובהקדמה: חכמי המשנה חיו בארץ הקודש, ובדרך כלל כוונתם ב"מדינת הים" ל"חוץ לארץ", שהים מפריד בין ארץ ישראל לחוץ לארץ.

ובפנימיות העניינים: ארץ הקודש הינה מקום – קדושה, וחוץ לארץ (מדינת הים) הינה מקום – חולין.

בין ארץ ישראל לחוץ לארץ קיים "ים", מקום שהאדם אינו יכול לחצות בעצמו והוא זקוק להשתמש בכלים שונים, אניה או ספינה, כדי לעבור אותו.

והמשמעות הפנימית בזה היא:

בין החול לקודש יש מחיצה גדולה כזו שהאדם בכוחות עצמו – שכלו, מידותיו ואף כח המעשה – אינו מסוגל לעבור, והוא זקוק לאמצעי עזרה (אניה וכדומה), על מנת לעבור מעולם החול אל עולם הקודש.

במילים אחרות: האדם שקוע בדברי החולין (חוץ לארץ), תאוות ורצונות גשמיות, ויש לו ניתוק ואי יכולת לעבור אל דברי הקודש (ארץ הקודש), קירבה לתורה ומצוות.

ארץ הקודש רומזת על ה"נשמה", וחוץ לארץ הקודש רומז על ה"גוף", ויש מי שבין נשמתו לגופו יש "ים", יש הפרדה כה גדולה עד שהאדם בכוחות עצמו אינו מסוגל לעבור את ההפרדה הזו, כי הגוף הגשמי רחוק מרחק רב מקדושת הנשמה.

אדם לא יכול להתנתק מעצמו

מצב זה הוא "מקור" לכל העניין של גירושין, כי:

א) מי שיודע ומרגיש שבן זוגו הינו חלק ממציאותו המהותית רוחנית, מובן שאינו רוצה ויכול להתנתק ולהפרד ממנו, כי כשם שהוא לא רוצה ויכול להתנתק מחלק מגופו הגשמי, כך הוא לא רוצה ויכול להתנתק מחלק מנשמתו.

הרצון להיפרד יכול להתקיים רק כאשר לא מרגישים את ההוויה הרוחנית, והרגשתם היא גשמית וגופנית בלבד, ומצד הגוף, הרי כמו שבכל שותפות בין אנשים שכשישנם קשיים לקיום השותפות – היא מתפרקת, כך גם בנישואין כשהשותפות של הגוף לא מצליחה – הם מפרקים את השותפות.

אבל מי שיודע שהנישואין שלו הם חלק מעצמו, ששניהם הוויה נשמתית אחת, הרי גם אם ישנם קשיים, הוא יתגבר עליהם כדי שמציאותו תשאר שלמה.

מצא בה ערות דבר

ב) לפי דין תורה אדם חייב להתגרש מאשתו כאשר "מצא בה ערות דבר", כשהיתה הפרה של חיי הנישואין בחטא ועון.

דבר זה אפשרי רק כאשר נמצאים במדינת הים, שיש מרחק של ים בין האדם לארץ ישראל, שהמשמעות הפנימית שבדבר – שהאדם חי אך ורק עם ענייני וצרכי הגוף ויש מרחק עצום בינו לבין נשמתו, במצב עניינים כזה הגוף נמשך לחטאים ועוונות והנשמה הקדושה לא יכולה לשמור על האדם מלחטוא.

ולכן כפתיחה לדיני גיטים פותחת המשנה ב"מדינת הים", ללמדנו שמציאות הגט אפשרית רק כשבני הזוג לא מרגישים את הנשמה, כלומר שבין גופם לנשמתם יש "ים" המפריד.

*

ט. כתב הרמב"ם[18]: "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה"[19].

נישואין מושלמים – לאורך ימים

כאשר יש רצון להתגרש, אפילו שהרצון הוא להתגרש בעתיד, עוד שנים רבות, בכל־זאת אסור להם להמשיך ולחיות יחד גם עכשיו – "לא תהיה יושבת תחתיו".

כי חיי הנישואין צריכים להיות מושלמים בתכלית, חיים שיש בין האיש לאשתו "אהבה ואחוה, שלום ורעות", ועצם הרצון להתגרש בעתיד מוכיח שכבר היום יש פגם מסויים בחייהם המשותפים, וחיי נישואין כאלו אין להמשיך ולקיים, כי נישואין שאינן מושלמים – טוב יותר שלא יהיו קיימים בכלל.

חסרון בנישואין מקורו במידה רעה

י. הדברים האמורים מיישבים מספר דברים תמוהים ברמב"ם:

א) מדוע הרמב"ם כותב את הדין: "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה כו'" פעמיים, בהלכות גירושין ובהלכות איסורי ביאה?

ב) מה טעם השינוי שבהלכות גירושין הרמב"ם כותב: "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה", ובהלכות איסורי ביאה שינה הרמב"ם וכתב: "אסור לאדם לישא אשה ודעתו לגרשה"?

ג) מדוע בהלכות איסורי ביאה מביא הרמב"ם ראיה לדין זה מפסוק[20],

– "אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך", שבזמן שהאשה חיה בביטחון גמור שהכל יהיה בסדר, "יושב לבטח אתך", אסור לתכנן כנגדה דבר רע, אין ל"חרוש על רעך רעה" –

ובמקור הדין – בהלכות גירושין, הרמב"ם אינו מביא את הפסוק?

ד) בהלכות איסורי ביאה מוסיף הרמב"ם "ואם הודיעה בתחילה שהוא נושא אותה לימים מותר", ותמוה, מה מועילה ההודעה לאשה, "הודיעה", הרי גם במצב כזה עדיין הנישואין פגומים?

ה) ועוד – מדוע דין זה, ש"אם הודיעה בתחילה כו' מותר", הובא בהלכות איסורי ביאה, ולא בהלכות גירושין?

ו) מדברי הרמב"ם "אם הודיעה בתחילה (לפני נישואין) כו' מותר", משמע שאם הודיעה באמצע הנישואין – אסור, ויש להבין מה ההבדל מתי הודיעה?

החסרונות בנישואין לזמן מוגבל

יא. אלא, ישנן שתי סיבות מדוע אסור לחיות עם אשה שדעתו לגרשה:

א) פגם בנישואין – חיי הנישואין צריכים להיות מושלמים בתכלית וללא כל רבב. ואם יש רצון לגרש, אפילו שהוא רק לעתיד, הרי זה מורה על פגם הקיים בחיי הנישואין כבר עכשיו, כאמור.

ב) פגם של מידה רעה – ובשניים: א) רמאות, הבעל משקר את האשה, שחי עמה חיים נורמליים, והיא לא יודעת שבסתר לבבו יש לו תכנון לגרשה בעתיד, וזהו כוונת הפסוק: "אל תחרוש על רעך רעה". ב) בזיון ועוגמת־נפש הנגרמת לבן הזוג, שהוא יצטרך להתגרש, וזה כוונת הפסוק: "והוא יושב לבטח אתך", בעוד שבעתיד הוא יתבזה מהגירושין.

ולכן כתב הרמב"ם את האיסור ש"לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה", פעמיים, כי בכל מקום הדבר נובע מסיבה אחרת:

א) בהלכות גירושין – הדיון הוא בפגמים שיש בחיי הנישואין המביאים לפירוד בין איש לאשתו, שם כותב הרמב"ם ש"לא ישא כו' ודעתו לגרשה" מהסיבה של הפגם שבנישואין, שהרצון לגרש מוכיח שהנישואין אינם מושלמים כבר היום.

ב) בהלכות איסורי ביאה – דנים על כללות הנהגת הבית והיחס בין מרכיביו השונים, ושלילת ההנהגה ברמאות כו', ולא רק על היחס הפרטני שבין הבעל לאשתו, לכן חוזר הרמב"ם על הדין שאסור לחיות עם אשה כשדעתו לגרשה, כדי ללמדנו שיש בדבר גם איסור הנובע ממידה הרעה ומגונה של רמאות, צער ועוגמת נפש הנגרמת לבן הזוג.

לפי זה יובן מדוע יש שינוי לשוני בין הלכות גירושין להלכות איסורי ביאה, בגירושין – "לא ישא", ובאיסורי ביאה – "אסור":

נקיטת הלשון "לא ישא כו'", משמשת כעין עצה טובה, כאלו היה כתוב "לא כדאי לשאת כו'", ואילו נקיטת הלשון "אסור כו'", מורה על איסור מפורש, ולא רק עצה טובה, ולכן:

בהלכות איסורי ביאה שהדיון הוא במידה רעה שבאדם החורש רעה על בן זוגו והבזיון שנגרם לו, הלשון הוא: "אסור כו'", כי אסור שיהיו לאדם מדות רעות ואסור לו לבזות את זולתו.

אבל בהלכות גירושין שהדיון הוא מצד שלימות הנישואין, הלשון הוא: "לא ישא כו'", עצה שלא כדאי לחיות כך (ואין איסור), שהרי אין חובה גמורה ומפורשת בתורה לחיות בשלום ובשלימות וללא פגם, וזה רק עצה טובה, שלא כדאי לשאת אשה בצורה כזו.

כשהודיע שהנישואין מוגבלים

יב. שני הטעמים האמורים (פגם בנישואין, מידה רעה), שונים ביחסם למקרה שהבעל הודיע לבת זוגו לפני הנישואין שברצונו להתחתן רק לזמן מה, ולאחר מכן להתגרש: האיסור של מידה רעה אינו קיים: הן המידה רעה של רמאות – שהרי "הודיעה לפני הנישואין" ואינו מרמה אותה שישאנה לעולם, והן מצד גרימת בזיון לאשה – שהרי הסכימה לכך מתחילה, ועל דעת כן נישאת.

אבל פגם בנישואין יש כאן, ואין מועילה העובדה שהאשה יודעת ומסכימה להתחתן בצורה כזו, שהרי עדיין הנישואין אינם מושלמים, אין ו"ודבק באשתו" בתכלית, כי בדעתו לגרשה.

ולכן בהלכות גירושין, שם מדובר אודות גוף הנישואין והפירוד שלהם, לא מביא הרמב"ם את הדין ד"הודיעה בתחילה כו'", כי ההודעה לא מתקנת את העובדה שהנישואין אינם מושלמים.

אבל בהלכות איסורי ביאה, שם הדיון הוא על שלילת התכונות השליליות, מביא הרמב"ם את הדין ש"כשהודיעה כו' מותר", כי כשהודיעה אין מידה רעה מגונה.