קיום מצות פרו ורבו אימתי?

א. המשפחה היהודית הינה מושלמת כאשר נולדו בן ובת. ואז מקיימים ההורים את מצוות פרו ורבו מהתורה, כדברי הרמב"ם[1] "כמה בנים יהיו לאיש ותתקים מצוה זו בידו? זכר ונקבה. שנאמר זכר ונקבה ברא אותם", זאת אומרת שמהתורה יוצאים ידי חובת המצוה כשהוליד בן ובת[2].

אולם גם לאחר שהוליד בן ובת חלה עליו מצווה להוליד ילדים נוספים, וכך פירש רש"י את הפסוק[3] "פרו ורבו", "פרו – אחד מוליד אחד ולא יותר, ורבו – אחד מוליד הרבה בנים".

הרמב"ם[4] כתב: "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח. שכל המוסיף נפש אחת מישראל, כאילו בנה עולם".

ובגמרא[5] מובא טעם נוסף לדבר: "שנאמר בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד, טובים"[6], שאף שהאדם כבר קיים את המצווה, הוא צריך ללדת עוד ילדים נוספים "שמא לא יתקיימו"[7] הבנים הראשונים.

הדבר מודגש גם בציווי לנח לאחר המבול "פרו ורבו גו׳", על אף שכבר נולדו לו שלושה בנים, הוא קיבל ציווי ל"פרו ורבו", שכן "כל זמן שיש בו כח", צריך הוא ללדת ילדים נוספים.

מצוות פרו ורבו של החכמים, והתוקף כמצוה מהתורה

ב. יש לומר שלמצוות פרו ורבו מדברי חכמים יש שייכות גם לציווי התורה, על אף שהרמב"ם כתב שמי שיש לו בן אחד ובת אחת כבר קיים את המצווה מהתורה, והוא מצווה להמשיך וללדת עוד ילדים רק מדברי חכמים, מכל מקום מצווה זו היא כמו מצוות התורה, פירוש: יש למצווה זו תוקף כמצוות תורה.

ביאור הענין:

במצוות שציוו חכמים ישנם שני אופנים: א) חכמים הטילו על האדם ציווי חדש. ב) חכמים אמרו שמצוותם היא "סניף" ממצוות התורה, כלומר, אף על פי שמהתורה אין ציווי על זה, והציווי הוא מדברי חכמים, כוונת חכמים היא שמצות התורה נמשכת ומתרחבת גם אל הציווי שהם ציוו.

ובנוגע לעניננו – ציווי החכמים להוליד עוד ילדים, אף שקיים את המצוה מהתורה, ייתכן בשני אופנים:

א) חכמים הוסיפו ציווי חדש, שיש ללדת ילדים נוספים גם אם כבר הוליד בן ובת. ב) חכמים המשיכו והרחיבו את ציווי התורה הלאה, ואמרו, שגם לאחר שכבר הוליד בן ובת, קיימת חובה ללדת עוד ילדים, ותוקף הציווי אינו רק מכוח מצוות חכמים בלבד, אלא תוקף עליון כציווי התורה להולדת הבן והבת הראשונים.

[לחילוק זה יש ביטוי גם בהלכה:

נאמר בגמרא[8]: מוכרים ספר תורה כדי לקיים מצוות פרו ורבו, פירוש: מי שאין לו כסף להוליד ילדים ולפרנסם, ויש לו ספר תורה, ימכור את הספר, ובכספו יקיים מצוות פרו ורבו – יפרנס את ילדיו.

אולם, אדם שיש לו בן ובת – כלומר זה שקיים את המצוה מהתורה, האם גם עליו קיים הציוי למכור ספר תורה עבור לידת ילדים נוספים, על מנת לקיים את מצוות חכמים, או לא?

לפי האופן הראשון שהמצווה היא מדברי חכמים בלבד, אינו צריך למכור ספר תורה, כי מכירת ספר תורה היא רק על מנת לקיים מצוה מן התורה, ולא מצוה מדברי סופרים;

אבל לפי האופן השני שחכמים הטילו עליו את המצוה של התורה, ועשו מצוותם כסניף (המשך) לציווי התורה, מסתבר שכשם שבשביל לקיים מצות התורה יש למכור ספר תורה, כמו כן כדי לקיים מצוות חכמים שיש לה תוקף של מצוות התורה, נדרש למכור ספר תורה].

ויש לומר שמזה שהרמב"ם משתמש בנוגע לציווי ללדת ילדים נוספים בלשון התורה – "פרו ורבו" – "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה הרי הוא מצווה כו' שלא יבטל מלפרות ולרבות כו'" – משמע שלמצוות חכמים יש קשר ותוקף כמצוות התורה, כלומר הציווי שהטילו חכמים על האדם, מהווה חלק בלתי נפרד, המשך, של מצוות התורה.

נמצאנו למדים על גודל החשיבות של ההוספה בהולדת ילדים נוספים "כל זמן שיש בו כח", שהוא כמצוה מן התורה.

ביטחון בהקב"ה ומעלתו

ג. חובה וזכות גדולה היא לקיים את מצוות התורה והחכמים, להרבות במצוות פרו ורבו, ואין לעשות שום חשבונות ותכנוני משפחה.

ואל ידאג האדם מנין תהיה לו פרנסה לכלכל ולזון את כל בני ביתו, כי אין להיות "קטני האמונה"[9] בהקב"ה, אלא "השלך על ה' יהבך"[10], יש להיות סמוך ובטוח בבטחון גמור בהקב"ה, שיברכהו להצליח בכל מעשיו, ויתן לו פרנסה בשפע ובהרחבה, עבור כל בני ביתו.

יסוד חשוב באמונה בהקב"ה הוא הביטחון הגמור בהקב"ה[11].

גם כשאין לאדם כל תקוה מאין יבוא עזרו. ואף אם אין לו אפילו "קש" להיאחז בו (כמאמר העולם שהטובע בים מחזיק את עצמו אפילו בקש, דבר רעוע)! בכל זאת אל תהי תוגה ועצב נסוכים על פניו, אלא יהיה סמוך ובטוח, ללא שום ספק, שהקב"ה, המשגיח בהשגחה פרטית על כל צעד ושעל של האדם, יושיעו מהדוחק בו הוא שרוי ויתן לו פרנסה[12].

כמו שכתוב ב"חובת הלבבות"[13]: "מהות הבטחון הוא – מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך שיעשה הטוב והנכון לו". ובהמשך כתוב שהביטחון בהקב"ה הוא שיהיה לו טוב ש"לא יכרת ולא יפסק", וזאת לא רק "למי שראוי לו", למי שמגיע לו טוב, אלא גם "למי שאינו ראוי לו".

ובספר תהילים[14] כתוב "הבוטח בה׳ חסד יסובבנו", שמי שבוטח בהקב"ה יזכה לחסדי הקב"ה, ובאופן של "(חסד) יסובבנו", שהוא יהיה מוקף ומסובב בחסדי הקב"ה.

מדוע "הבוטח בה׳ חסד יסובבנו"

ד. אמנם לכאורה הדברים תמוהים:

מהי משמעות הדברים שיש לבטוח בהקב"ה שיהיה לו טוב, אולי הקב"ה עצמו רוצה לעשות לו ההיפך מה"חסד" והטוב? אלא כשיש לאדם ביטחון בהקב"ה, הרי בגלל עצם מידת הביטחון של האדם בהקב"ה, הוא יזכה לחסדי הקב"ה.

פירוש: גם מי שמצד מעמדו ומצבו הרוחני לא מגיע לו לזכות בחסדי הקב"ה, הרי מידת הביטחון חשובה כל כך שבזכותה יתהפך דינו, והוא יזכה לחסדי הקב"ה.

ביטחון הופך "גזר דין" לטובה

מעשה ביהודי שהיה חולה אנוש, עד כדי סכנת נפשות, והוא בא לבקש ברכה מאדמו"ר ה"צמח צדק", וענה לו ה"צמח צדק" – "תחשוב טוב, ויהיה טוב", כלומר שבזכות המחשבה לטובה, בזכות הבטחון שיש לך בהקב"ה שיהיה לך טוב, תחלים מהמחלה ותחזור להיות בריא וחזק[15].

כמו כן בנוגע לענייננו – דאגות וטרדות הפרנסה:

על כל אחד להרבות בהולדת ילדים. ולא לדאוג מנין ימצא פרנסה לזון ולפרנס את כל בני ביתו, אלא להיות בבטחון שהקב"ה "הזן ומפרנס לכל כו', בחן בחסד וברחמים כו', מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"[16], גם לבעלי חיים ולאילנות, בוודאי יזון ויפרנס כל אחד מישראל, ויתן פרנסה בהרחבה עבורו ועבור כל בני משפחתו.

זאת ועוד:

לידת כל ילד יהודי, לא רק שאינה מהווה מצוקה כלכלית למשפחתו, אלא יש לה כוח וסגולה נעלית ביותר שהיא פותחת צוהר חדש להצלחה, צינור חדש של השפעה גשמית ורוחנית, המביאה ברכה והצלחה לכל משפחתו.

ביטחון בהקב"ה שיצליח בחינוך הילדים

ה. יש הנמנעים מלהתברך בריבוי ילדים בגלל הפחד והדאגה האם יצליחו להעניק חינוך הגון ומתאים כראוי, בדרך הישר, לכל ילדיהם.

גם על זה המענה הוא ברור וחד משמעי: יש להיות בבטחון גמור ומלא בהקב"ה יתברך, שיכוונו לדרך הישר, ויצליח לחנך בניו ובנותיו בדרך התורה והמצוות.

כפי שידוע הסיפור אודות חזקיהו המלך[17], שכאשר הוא חלה לפני מותו, בא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא, ואמר לו: "לא תחיה לעולם הבא" (שלא יזכה לעולם הבא), ולמה? "משום דלא עסקת בפריה ורביה".

אמר לו חזקיה המלך: אני לא עסקתי בפריה ורביה כי "ראיתי ברוח הקודש שיצאו ממני בנים לא טובים". ענה לו ישעיה הנביא "בהדי כבשי רחמנא למה לך" (תרגום: מדוע אתה מתערב בהנהגתו הנסתרת של הקב"ה), "עליך מוטל לקיים את המצוות שהקב"ה ציוה אותך, והקב"ה כרצונו יעשה".

סוף דבר – פרו ורבו בימינו

ו. מצוות ה"פרו ורבו" מודגשת באופן מיוחד בדורנו:

כשם שלאחר המבול, שלא נשאר שריד ופליט מכל העולם (חוץ מאנשי התיבה), "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה גו׳"[18], היה ציווי מיוחד לנח "פרו ורבו ומלאו את הארץ", על מנת שיבנה את העולם מחדש;

כך גם בדורנו, דור התקומה לאחר ה"שואה" האיומה שפקדה את עם ישראל בדור האחרון. בה שונאי ישראל טבחו והרגו מליונים מבני עמנו, מוטל ציווי מיוחד, לאלו שנצלו בחסדי הקב"ה, להרבות בלידת ילדים בעולם, ולבנות את עם ישראל בכמות בעולם.

זאת ועוד:

על פי כל הסימנים שמסרו חז"ל בסוף מסכת סוטה, הרי דורנו הוא הדור האחרון של הגלות, וגם הדור הראשון של ימות המשיח, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו[19].

אחד הדברים הממהרים ומזרזים את ביאת המשיח ומונעים את עיכובו הוא לידת ילדים בעולם, כדברי הגמרא[20]: "אין בן דוד בא, עד שיכלו כל הנשמות שב(אוצר ששמו) גוף", שבכדי שיבוא בן דוד, נדרש שאוצר הנשמות (הנקרא "גוף") יסתיים, וזאת על ידי ילודה רבה של בנים ובנות.

נמצא שלידת כל ילד או ילדה יהודיים מזרזת את הגאולה השלמה.

וב"תנא דבי' אליהו"[21] נאמר, שהגאולה באה בזכות לידת ילדים בעולם: "כמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהן פרים ורבים כו'. אין ישראל נגאלים אלא אם כן הם פרים ורבים, ויהיו מלא(ים) את כל העולם".

*

מצות פרו ורבו ברוחניות

ז. מצוות פרו ורבו בהיבט הרוחני משמעותה הוא[22]: לימוד תורה עם תלמידים. כי רב המלמד תורה את תלמידו, התלמיד נחשב כבנו, כמאמר חז"ל[23]: "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

כיון שמצווה זו היא המצווה הראשונה שבתורה, מובן שזה ציווי ראשון וחשוב המוטל על כל יהודי, להרבות בלימוד והפצת התורה ולקרב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים.

גם במצוות "פרו ורבו" ברוחניות צריך להיות המשך "כל זמן שיש בו כוח":

כמו שבמצוות פרו ורבו בגשמיות אין להסתפק רק בן אחד ובת אחת. אלא יש להוסיף וללדת עוד ילדים "כל זמן שיש בו כח", כמו כן גם במצות פרו ורבו ברוחניות. לימוד תורה עם תלמידים, שאין להרפות ולהסתפק במעט תלמידים. ויש להמשיך וללמד תלמידים רבים ככל האפשר. וכמאמר המשנה[24]: "והעמידו תלמידים הרבה".

גם בתלמוד[25] מפורשים הדברים בעניין ההוספה ואי ההפסקה במצוות פרו ורבו בגשמיות וברוחניות, והתלמוד כורך את שני הדברים ואומר אחד לאחר השני: בהמשך לדברים "לא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח", כתוב: "היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר בבקר זרע זרעך גו'".

גם לקיום מצות פרו ורבו מבחינה רוחניות יש דגש מיוחד בדורנו:

בדורות הקודמים הטילו שונאי ישראל גזירות קשות ועונשים איומים על מי שלמד תורה, ובמיוחד על מי שלימד תורה לילדי ישראל, ולכן רבים רבים מבני ישראל גדלו, שלא באשמתם, ללא חינוך יהודי כמסורת ישראל סבא,

על כן מוטלת עלינו חובה מיוחדת להרבות בהפצת אור התורה והיהדות לכל אחינו בני ישראל, ולקרב את לבם לאבינו שבשמים.

מעשים אלו ממהרים ומזרזים את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז "יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דעת בוראם"[26], בקרוב ממש.

הערות