אין ברכה טובה יותר מברכת הרבי לשנה החדשה, ברכה לכתיבה וחתימה הכי טובה בלי שום מדידות והגבלות עד לאופן גלוי, ואל תשכחו: ענוים, הגיע זמן גאולתכם!

לפתע, אורו עיניו… הוא מצא את השופר מוטל לא הרחק מפסי ה"טרומאוואיי" (חשמלית), זו הרכבת הפנימית שנוסעת ברחובות העיר. בו ברגע חלפה במקום החשמלית. לבו קפא באימה. רק מילימטרים ספורים הפרידו בין השופר הנכסף לבין גלגלי החשמלית שהתגלגלו בקול רעש גדול, ורק בנס זו לא עלתה על השופר וריסקה אותו לרסיסים…

כשהגיעה השעה – עמדו המגיד ורבי לוי יצחק על הבימה. פני המגיד רציניות עד אימה. הוא בירך את הברכות, וכשנתן רבי לוי יצחק את השופר בפיו, נפל על מקומו מתעלף, אחוז פחד נורא. במשך שעה ארוכה עמלו חבריו להקיצו עד שהחזירוהו למקומו.

אם תפילה נקראת 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", סולם המרים את המתפלל משפלותו הארצית לרום השמים, הרי בליל ראש השנה זה, הייתה תפילת הערבית של החתן עם אמירת התהלים של החותן – סולם כפול. כשני עובדים שצריכים לבצע עבודה בתקרה הגבוהה, עולים בסולם הכפול, בעליה שליבה אחר שליבה, בשמרם על המעמד המאוזן למנוע נפילה עלולה, עלו שני אלה, באופן הרמוני, בעבודת התפילה שלהם.

"הרי שני מלאכים מלווים את האדם, וכשהם שומעים איך שכל אחד אומר לחברו בליל ראש השנה אחרי תפילת ערבית 'לשנה טובה תכתב ותחתם' בטוהר הלב, הם עולים למעלה כמליצי יושר להמליץ ולהפציר על שנה טובה ומתוקה".

בעת תקיעת שופר אנו מזכירים את הברית שכרת הבורא עם אברהם אבינו בעת עקדת יצחק. על-ידי תקיעת השופר בטוחים אנו כי בורא העולם יזכור לנו את מסירות הנפש של אברהם אבינו ויצחק בנו, שנעקד על גבי המזבח, וכן את מעשי מסירות הנפש שנעשו בכל הדורות. בזכות אותן שעות גורליות, ייטיב לנו השם יתברך הכתיבה והחתימה לכלל ישראל כאחד, בגשמיות וברוחניות.

שְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן 1. מָה מְבָרְכִים קֹדֶם הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה? 2. אֵיךְ מְנַצְּלִים אֶת הַדַּקּוֹת וְהַשָּׁעוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִחוּץ לִזְמַן הָאֲכִילָה וְהַתְּפִלָּה? 3. מָה אוֹמְרִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה?…


עיקר עבודת התשובה – השיבה לשם היא לצאת מהגדרים הטבעיים שלנו. לא לטבוע בטבעים שלנו, לא להיכנע לטבע החיצוני שבנו אלא *לחשוף את המציאות הפנימית שהיא מעל הטבע*.

חשק היהודי את שפתיו בכאב, ודוק של דמעות הציף את עיניו. לבו התמלא רגשות חרטה. לאחר הרהורים רבים החליט בלבו: 'אלך אל הבעל-שם-טוב והוא בוודאי ידריכני בדרך ישרה, לתקן את אשר עשיתי'.

בהגיע היום הגדול והנורא, ראש השנה, התפלל רבי יחיאל בהתלהבות רבה מתוך כוונות וייחודים אותם למד בבית מורו ורבו הבעל שם טוב. לאחר מכן הוציא את שופרו ותקע שלושים תקיעות רמות. קול התקיעות הדהד ברמה במרחבי האי הנידח, ורבים מיושבי המקום שלא ידעו כלל על המצאו של הזר במקום, נזעקו ובאו אל החוף.

ערב ראש השנה הוא זמן מיוחד. מה עושים כל בית ישראל ביום זה, ומהי הנהגת רבותינו נשיאינו בערב ראש השנה? לקלוט ולהפיץ הלאה.

וכשמגיע ראש השנה, והוא רוצה מאוד בקרבת המלך, הוא מתחיל לבכות ולזעוק ללא מילים. קול צעקה פשוטה היוצאת מעומק הלב, בדמות תקיעת השופר. כשהמלך, הקב"ה, שומע את קול השופר, הרי הוא מתעורר ברחמים, ומקרב את בנו בחמלה גדולה ובאהבה אינסופית.

הצחוק נדם באחת. את מקומו תפסו הערכה והערצה. הכול מתפעלים מהמיומנות, מהרצינות, ומרוכזים בשמיעת הקולות המעוררים לקבלת מלכותו יתברך. הציבור מופתע. הם ציפו אולי לתקיעות חלקות, אבל לא לתמימות ולרצינות התהומית של ברוך. דבקותו הרבה למצווה הרשימה מאוד את המתפללים הקשישים.

"שונה היה המצב כאן; הפעם מצאו את ההזדמנות לפרוק מעליהם את אשר העיק על לבם כל הימים. היו אלה תפילות מעומקא דליבא שבקעו מתוך לבבות שבורים, וזרמי דמעות פרצו מעיניהם בעת שפכם צקון לחשם אל צורם וקונם.

והדמעות של אז והיום מתערבבות להן יחדיו בכדו של הקב"ה. וכך חיי נהפכו "מאפלה לאור גדול". וזהו הפירוש הפשוט של "יתרון האור מתוך החושך".

למה היה "הסבא קדישא משפולי" בכל ראש השנה קודם שהיו תוקעים בשופר בבית מדרשו, מסתגר בחדרו הפרטי למשך זמן מה? איש לא ידע מה מעשיו באותם רגעים, והדברים נותרו בגדר תעלומה שאיש לא ידע את פשרה שנים רבות בשנים. עד שהגיע אחד החסידים מארץ רחוקה והרהיב עוז בנפשו להציץ דרך הסדקים של חדרו ופענח את התעלומה.

עם הגיע זמן תקיעת השופר, מתאחדים הצדיקים בכוונות משותפות לבלבל את השטן ולהפריעו מעבודת הקטרוג ובכך לסלול את הדרך לקירוב קץ הגלות… רבי דוד'ל מלעלוב מברך את הברכה בקול שבור, הוא מכניס את השופר לפיו ומנסה לתקוע, אך הקול מסרב לצאת… לפתע פתאום, הצליח רבי דוד'ל בנסיונותיו והתקיעות יצאו ברורות ונאות. הישג ראשון במלחמה נגד השטן…